שמחת יום טוב צא

דבר ברור ומוכח דבשבת אסור גם בנטמא בולד. מדאיכפל תנא דמתני' לאשמועינן היתר מגב לגב. ש"מ דגם בנטמא בולד אסור וגם בנטמא בשבת. דאל"כ אדאשמועינן מגב לגב דליכא שום טומאה לשמעינן בנטמא בשבת. אלא ודאי ליכא התירא כלל. וכן בדלי ליכא התירא בשבת. ולא אשכח רבותא רק מגב לגב. ופסקי הרמב"ם ברורים בלי דוחק וגמגום

ומה שלא הביא היתר מגב לגב. גם בזה דחק למאד בצל"ח. ולפענ"ד הדבר פשוט שלא היה צריך להביאו כלל. שהרי (בפכ"ג משבת) כתב אסור להטביל כלים טמאים בשבת. משמע ודאי שכל שאין שם טמא עניו מותר. ומגב לגב טהור גמור הוא וכמו שפירש"י לקמן שאין כאן תיקון כלי שטהור הוא. ומתני' דאשמועינן הך מילתא. היינו משום דבמשנה לא נזכר כלים טמאים. רק סתמא כלים. איכא למיטעי שכל מי שרוצה להטביל יהיה בו איסור. צריך לאשמועינן מגב לגב. אבל הרמב"ם שזכר כלים טמאים. ממילא נמעט טהורים. אף שמטביל אותן לרווחא דמילתא וכל זה ברור ונכון

ואדרבה איפכא קשיא לי למה הוצרך הרמב"ם להביא בהלכות יו"ט הך כלי שהיה טהור לתרומה ורוצה להטבילו לקודש מותר להטבילו. הא כ"ש הוא מולד הטומאה דמייתי בהלכה שאחריו. אלא דביו"ט שפירש הטעם משום שמא ישהה ס"ד שיהיה גם בזה הך איסור למה לו לטרוח ביו"ט מה שיכול לעשות קודם יו"ט. ואיכא בזה קצת חידושא. לכן מייתי ליה ובהלכה שלאחריו מייתי בנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט מפני שהוא טהור מן התורה. אבל בשבת דמייתי טעמא דמתקן. ממילא משמע באינו טמא אין לאוסרו משום מתקן. ודו"ק. ועיין בסמוך

דף י"ט ע"א בגמרא ת"ר כלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותו בין השמשות. הרמב"ם השמיט זה. ולא עוד אלא (דבפ' כ"ד משבת דין י') שכתב דכל דבר משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות כו' והוא שיהיה לדבר מצוה וכו' לפיכך אין מעשרין את הודאי כו' והמ"מ כתב שם וז"ל בעירובין (דף ל"ד ע"ב) בפ' בכל מערבין אמר רבי כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וקשה לזה מה ששנינו בפ' במה מדליקין ספק חשיכה ספק אין חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין בדברים אלו אלא שבות ותירצו שלא התירו השבותים אלא במקום מצוה. ותימא גדולה איך לא נתעורר הרב על דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם טבילת כלים. ואי ס"ל לחלק דטבילת כלים לעולם הוא דבר מצוה. א"כ ע"כ מפיק למתני' לבר מהילכתא. א"כ בטלה הראיה. וסבור הייתי שחסר בספרי הרמב"ם שלפנינו הך דאין מטבילין את הכלים אלא שראיתי להב"י (בסימן שמ"ג) שהעתיק כמו הנוסח שלפנינו. ותימא איך לא הרגיש הב"י בזה. ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. לכן או שצ"ל שחסר בבא דאין מטבילין הכלים ברמב"ם. או דס"ל דאתיא מתני' דלא כרבי דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות. ומה שהצריך לדבר מצוה אין מוצאו מן המשנה הלזו. דע"כ דלא כרבי אתיא מדאמר אין מטבילין הכלים וכן נראה. לכן השמיט גם כאן הך ברייתא דאין טובלין בין השמשות. דלדידן דקיימ"ל כרבי. טבילת כלים מקרי לדבר מצוה ומותר אפילו בשבת בין השמשות וא"צ ביו"ט. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה מידע ידע וכו' הילכך בין השמשות דיו"ט אסור משום דמטביל ביו"ט שלא לצורך כו' עכ"ל. כתב המהרש"א הא דלא פירש"י משום שבות דטבילת כלים עצמן היינו משום דאיכא מ"ד דלא גזרו על שבות בין השמשות. אלא דקשה איך כתב רש"י שהוא שלא לצורך הא רש"י דחי לעיל דברי הי"מ שפירשו כלי שנטמא באב הטומאה דאין מטבילין אותו ביו"ט משום דלא חזי בלא הערב שמש . והקשה רש"י הא ראוי לחולין ונדחק. ולדידי גם מ"ש המהרש"א דס"ל לא גזרו על שבות בין השמשות קשיא לי ג"כ הא סתמא דמתני' בשבת דאין מטבילין את הכלים ופירש"י שהוא דלא כרבי וכיון דמתני' דלא כרבי א"כ מי סני ליה לרש"י דחכמים דברייתא ג"כ דלא כרבי

לכן נראה לי דבלאו הכי תמה הצליח איך שייך לאסור עליו הטבילה יודיעהו החכם שצריך הערב שמש וליכא למיחש תו לא מידי ע"ש שהאריך קצת. וסיים ולעת כזאת לא מצאתי בעשתנות מחשבותי כוונת הסוגיא על נכון. ולפענ"ד פשוט דמה שאמר אין מטבילין. היינו שהחכם צריך למחות ולרמוז עליו שלא יטבילוהו עד יבא וישאל לחכם ויעמוד החכם על כוונתו אם רוצה לעשות כדת של תורה. אלא שממילא בטרם יבא וישאל יעבור הזמן. לכן קאמר אין מטבילין היינו שאין מניחין להטביל עד שיודיע לחכם ויורה לו לעשות כהוגן. ולא יניחהו לילך ולטבול דשמא אינו יודע דבעי הערב שמש ורוצה להטבילו בין השמשות והיינו בחול . והשתא נראה דמתני' דאין מטבילין את הכלים בין השמשות הוא בשבת. אבל ביום טוב דמסיק לעיל דטעמא דטבילת כלים אסור ביו"ט הוא משום שמא ישהה. והיינו כדפרישית לעיל בכוונת רש"י דביו"ט לא היה לנו לחוש לשבות דמתקן דלצורך אוכל נפש הוא. ולכן צריך הטעם משום שמא ישהה וכאן דמיירי שהחכם אינו יודע סיבת הרהיטה למה רץ ועל מה רץ רק שרואה כלי תשמישו בידו ורץ למקוה אם יהי' בשביל איסור תיקון כלי. הא ביו"ט לא נאסר רק משום שמא ישהה אין לחכם לרדוף אחריו למחות בידו עד יפרש דבריו. דאפילו אי גזרו על שבות בין השמשות, הכא לא פסיקא ליה דשמא כשיראה שכבר פנה היום לגמרי יודע ג"כ שאין לטבול בי"ט. ושמא לא יטביל עד שיהיה שהות לטבול ביום. כמו שיודע הערב שמש א"כ בין השמשות הוא לאו דוקא. ואפילו יטבול בין השמשות לא שייך החששא דשמא ישהה. דבשביל שיטבול בין השמשות לא ישהה וא"כ לאו שבות גמור הוא. לכן פירש"י דחיישינן שמא מטביל ביום טוב שלא לצורך. דודאי לעיל דפסיק מילתא דבאב הטומאה אין מטבילין ביו"ט. שפיר סתר רש"י דעת הי"מ משום שאין ראוי להשתמש בו ביום טוב. שפיר הקשה רש"י דראוי להשתמש בו לחולין. אבל ודאי אם יש לו כלים לחולין. דהיינו כלים טהורים לגמרי או שנטמאו בולד הטומאה. דיכול להשתמש לחולין. וטובל כלי זה שאין ראוי לקדשים ודאי איכא איסורא דהא לא צריך לחולין כלל. לכן לעיל דמפליג בין אב הטומאה משמע ודאי אפילו צריך לכלי שנטמא באב הטומאה נמי אסור לטבול. א"כ ליתא לפירוש הי"מ שא"צ לו היום. דודאי משמע אפילו לית ליה כלים לחולין אסור לטבלו. דאל"כ לישמעינן רבותא אפילו באב הטומאה יכול לטבול. אבל כאן דמיירי לענין שימחה בו החכם לטבלו סמוך לבין השמשות דומיא דבחול. אי לאו דיש לחוש שטובל לצורך סול לגמרי לא הוה חיוב על החכם למחות בו שלא לטבלו עד יפרש דבריו שלצורך יום טוב הוא טובל וכוונתו לטבול קודם בין השמשות רק משום שמא שלא לצורך יו"ט לגמרי הוא טובל וחיישינן שיש לו כלים לחולין. וכשזה רץ צריך החכם לחוש למחות בו שמא טובל לצורך חול לגמרי. דאי משום מתקן יש לתלות שמא ולד הטומאה הוא. והא דקא רהיט הוא בשביל הערב שמש. וזהו שסיים רש"י אבל בחול לא מחינן ביה. היינו לשאול פיו לירד לסוף דעתו. וכן בשאיל על פחות מכעדשה ואתי לשיולי. הנ"מ ג"כ אם ימחה בו החכם כשרהיט ואזיל לומר לו למה אתה רץ אם יודע מהערב שמש. וא"כ בתוך כך פנה יום באמת מפסיד וצריך להמתין עד הערב שמשו של מחר שיש לו לחוש לטעות ורבנן לא חיישי. כנ"ל ברור בדעת