שמחת יום טוב צ

שאינם מלוכלכים. אבל בשבת דרך לירד למקוה כיון שאין רחיצה אסורה לא איכפת לן במה שמתרחצין גם מקומות הנקיים . ושיהיה מלוכלך מכף רגל ועד ראש אין דבר מצוי. ועוד דלעולם לא שרינן ליה לטבול ביה"כ דרך טבילה. דהא הגוף עצמו נהנה מרחיצה ואין מותר רק לרחוץ להסיר הטינוף. ולדידי קשיא איך אמרינן אדם נראה כמיקר הא צריך לברך על הטבילה. כדאיתא בפסחים (דף ז'). וא"כ הטבילה אינה להקר. ודוחק לומר שמברך בלחש. דלא מצינו חילוק בזה . גם אין לומר שטובל בלא ברכה דברכות אינן מעכבות . חדא דלא מצינו חילוק. ועוד דא"כ במתני' אמאי ס"ל לב"ה אדם בשבת למה לא יטבול בע"ש כדי שיברך כדת. ובמשנה משמע אפילו לכתחילה יכול להמתין על שבת. וצ"ל דבלא"ה הטובל עצמו יודע דלאו להקר נכנס. וע"כ עיקר החשש מפני הרואין לכן לרגע הברכה לא חיישינן שאז יהיה רואה . ועוד דודאי כיון שטובל להקר עכ"פ והוא טמא בלא"ה, א"כ ודאי שלא יפסיד הברכה. כיון דעכ"פ צריך להקר ותעלה לו טבילה כיון דברכות אינן מעכבות ממילא מברך ג"כ כיון שרואה תולה שיורד להקר והטבילה עולה לו אגב כיון דלא משום מתקן עביד לכתחילה אף אם יראוהו מברך לא אתי להתיר תיקון כלי מאחר שהטבילה צריכה לו בלא תיקון. כן נ"ל מוכרח. דליכא למימר שטובל בלא ברכה. דא"כ איך שייך לומר אדם בשבת הא חזינן לענין תרומה (פ"א מתרומות) חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום משום שאינו שומע הברכה. הרי כשאינו יכול לברך לא יתרום. וא"כ קשה איך התירו לאדם לטבול בלא ברכה לכתחילה. אלא ודאי יכול לברך ג"כ ולפ"ז קשה על מ"ש המג"א (בסימן שכ"ג) בטובל כלי דרך מילוי מים לא יברך שלא יהיה ניכר. וקשה אדם ג"כ אמאי טובל. דלפמ"ש מוכח שטובל בברכה. וצ"ע

בתוס' בד"ה הדר כו' ותימא כו' ואימא דהדר ביה מהאי שינויא כו' עכ"ל. התוס' נדחקו מאד. וכבר כתבתי בזה. וי"ל בפשיטות דפשיטא ליה להש"ס דבאדם ודאי נראה כמתקן דרבא משמע ליה דידע הברייתא דחיישינן שמא ישהה וא"כ מ"ט לאסור טבילת כלים בשבת ע"כ משום מתקן דהא בשבת לא שייך שמא ישהה דע"כ אזמן מועט לא קפיד דבכלי שנטמא במת ודאי צריך להזות שלישי ושביעי. ועוד דבנטמא בשבת לא שייך ישהה ואפ"ה אסור. אלא ודאי בשבת איתא לטעם מתקן. וכיון דמברייתא מוכח טעמא דמתקן א"כ נשאר טעמא דמתקן. וקשיא יה"כ מאי איכא למימר כיון דמוכרח שינויא דאדם נראה כמיקר לברייתא דיהבא טעמא משום שמא ישהה. לכן מוכח דמההיא הדר דטעמא דמתקן אי אפשר לדחות. והשתא ממילא אידחי טעמא דרבה מן ברייתא דיהבה טעמא שמא ישהה. לכן לא פסק הרי"ף כרבה כיון דרבה ע"כ לא ידע הברייתא דמפורש שמא ישהה ממילא אידחי טעמא דרבה

ועוד נראה לשיטת הרי"ף דבלא"ה הקשו התוס' איך נגזור יו"ט אטו שבת הא הו"ל גזירה לגזירה. וכתבו התוס' דשבת ויו"ט הכל אחד. וקשה א"כ נימא הואיל וביו"ט סרי בשבת נמי שרי כמו בשבת אי קודם אכילה שרי גם לאחר אכילה שרי כדאמרינן הואיל ובשבת שרי ביה"כ נמי שרי. ואין לומר דדוקא בשבת שחמור מיה"כ אמרינן הואיל. דא"כ קשה מאי דייק מדלא מתיר לאחר אכילה דילמא דוקא מחמור לקל אמרינן הואיל אבל לא בשוין. וע"כ אין לחלק בזה. וא"כ קשה נימא הואיל ביו"ט שרי בשבת נמי שרי. אלא ודאי שבת ויו"ט לאו אחד הוא. וא"כ ע"כ טעמא דרבה משום דגזרינן גזירה לגזירה אבל שבת ויו"ט לאו חדא הוא. ואין לומר דכאן אמרינן איפכא הואיל בשבת אסור ביו"ט נמי אסור. דא"כ תקשי תקיעת שופר שמותר ביו"ט נימא הואיל וביו"ט שרי בשבת נמי שרי. אלא ע"כ יו"ט ושבת לאו חדא הוא ואין אומרים בו הואיל. וא"כ ע"כ טעמא דרבה דגזירה לגזירה נמי גזרינן. ואנן קיי"ל לא גזרינן גזירה לגזירה. ע"ב ליתא לטעמא דרבה

בגמרא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בשבת בין ביה"כ. התוס' בשבת (דף קי"א) הקשו דילמא אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה. ודחקו דלא שרינן תיקוני מנא משום טבילה בזמנה מצוה. ודוחק הוא דמנ"ל להקשות ולענ"ד י"ל בפשיטות דיה"כ דומיא דשבת קתני ובשבת ודאי מותר אפילו שלא בזמנה. דהא במתני' איתא כלים לפני שבת ואדם בשבת. וכלים ע"כ איירי בנטמא בעיו"ט דבנטמא ביו"ט מותר. א"כ משמע אדם דומיא דכלים דכלים איירי דוקא בנטמא קודם יו"ט דיכול לטובלו קודם שבת. א"כ אדם נמי אפילו אפשר לטבול ע"ש מ"מ מותר בשבת. א"כ לאו משום טבילה בזמנה שרי. וא"כ כיון דתני לן בשבת בין ביה"כ גם אדם בשבת נראה כמיקר ואפילו שלא בזמנה שרי ה"נ ביה"כ אפילו שלא בזמנה שרי. וכן בחולין (דף ט"ו) שבת דומיא דיה"כ קתני. כ"ש הכא דתרווייהו נשנו להתירא. וזה ברור לענ"ד

בתוס' בד"ה ושוין כו' וא"ת אמאי אין מטבילין כו' חדא דנטמא ביו"ט כו' עכ"ל. ונ"ל ליישב לפמ"ש לעיל דמבואר בגמרא לעיל דטעמא דנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט משום דטומאה ביו"ט לא שכיח ואי הוה שרינן להטביל כלי ע"ג מימיו כשיצטרך לכלי לא יזהר במים כדי שיטמאו כדי שיוכל להטביל הכלי על ידן לכן ס"ל דאין מטבילין ע"ג מימיו לטהרו. ובהכי ניחא מה שתמה הצל"ח על הרמב"ם שפוסק דלא כשמואל דשמואל מוקי מתני' ביום טוב ע"כ מוקי מתני' כרבי. ולמה לא פסק כשמואל. ונדחק בדברים רחוקים. ולפמ"ש א"ש טובא דהרמב"ם לשיטתיה דפוסק כרב ביבי דטעמא משום שמא ישהה. וא"כ א"ש בלא"ה בכלי שנטמא ביו"ט מטבילין אותו ביו"ט. דלא שייך שמא ישהה. ולגזור אטו מעי"ט משום שמא ישהה ודאי לא גזרינן. ולא קשיא רק לרבה דס"ל משום שמא יעבירנו. א"כ אין טעם לאסור להטביל ע"ג. דהא נטמא ביו"ט מותר לטובלו. כ"ש ע"ג מימיו דלא שייך שמא ישהה. א"כ כיון דמסיק הש"ס תניא כוותיה דרב ביבי. א"כ ודאי מתני' בשבת. אבל ביו"ט ודאי שרי. וא"ש ולק"מ. וא"צ לדחוק בזה

ועוד נראה דבלא"ה תמה הצל"ח כיון דהרמב"ם מתיר ביום טוב. ע"כ מתני' מתוקמא בשבת. א"כ הו"ל לאתוי' בהלכות שבת הא דמטבילין מגב לגב היינו לענין שבת והו"ל להרמב"ם לאתויה בהלכות שבת. ולדידי תמוה איפכא אמתני' אי מוקמינן כרבי וביו"ט. א"כ תמוה טובי מאי קמ"ל דמטבילין לגב. הא אפינו נטמא בולד הטומאה מטבילין. ומאי קמ"ל בהא דמגב לגב דהוה טהור גמור. לישמועינן רבותא טפי אפילו נטמא בולד הטומאה. ותימה איך לא הרגיש הגאון הצל"ח בזה. לכן נראה דאי מוקמינן מתניתין כרבי ולא התיר המשנה רק מגב לגב משמע אפילו נטמא בולד הטומאה אין מטבילין. וברייתא דלעיל דמתרת בולד הטומאה ע"כ רבנן היא דכי היכא דמחמיר רבי בכלי ע"ג מימיו ביו"ט. ע"כ ס"ל גם בכלי שנטמא בולד אסור וכקושיית התוס'. דאל"כ למה נאסור בכלי ע"ג מימיו הא נטמא בולד והשתא כיון דנזכר הברייתא לעיל לאקשוי' מכלי שנטמא בולד הטומאה לאקשוי' אטעמא דמתני'. משמע ודאי דהש"ס תופס דברייתא דכלי שנטמא בולד הטומאה לא פלוגא אמתני' דאין מטבילין כלי ע"ג מימיו. א"כ ע"כ סתמא דש"ס תופס התירוץ דמתני' בשבת. לכן פסק הרמב"ם כסתמא דש"ס דתופס דמתני' מיירי בשבת. דא"כ מוקמינן כרבי. ע"כ ליתא לברייתא דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט ובש"ס מייתי לה לעיל סתמא משמע דהלכתא הוא

ובהכי ניחא דהרמב"ם לא מייתי לענין שבת להתיר בנטמא בולד שגם בזה דחק בצל"ח. ולפמ"ש