שמחת יום טוב פט

א"כ לא שכיח שיטבול כלי ביו"ט. לכן לא גזור ובהכי ניחא שלא התירו משום שיתלה הרואה שנטמא בולד הטומאה. דאז הוה שכיח טובי. וולד הטומאה ליכא רק בכהנים. ואם כל העם טובלין. מסתמא נטמא באב הטומאה. וע' מ"ש לקמן ע"ב

שם רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי. לרבא הך דמשיקין המים י"ל דהוה אוכל נפש עצמו ושרי טפי דתקון אוכלין מותר ביו"ט. ואפילו בשבת י"ל דלא שייך ביה מתקן כלי. וכן בכלי שנטמא ביו"ט י"ל כיון שאי אפשר לעשותו מעיו"ט הוה כמו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט ושרי משום אוכל נפש. וכן בכלי שנטמא בולד הטומאה י"ל דלא שייך ביה מתקן כ"כ דאינו אלא טומאה דרבנן כפירש"י. או כיון דמותר לחולין ליכא משום מתקן. אלא קשה בדלי למה מדלין. ואי משום שאין נראה כמתקן רק לשאוב מים הוא צריך. מ"מ קשה הא בסוכה (דף ל"ג ע"ב) גבי ענביו מרובין מעליו דר"א בר"ש אמר ממעטין ופריך הא מתקן מנא ומשני א"ר אשי כגון שליקטן לאכילה. ופריך הא הוה פסיק רישא. ומשני דאית ליה הושענא אחריתא. הרי דשייך מתקן אפילו שאין נראה שהרי ליקטן לאכילה ואינו נראה כמתקן ואפ"ה פריך הא מתקן מנא

ואפשר שר לומר דבלא"ה פסק הרמב"ם שם סתמא בלוקטן לאכילה מותר. והקשו עליו דבגמרא מסיק דוקא באית ליה הושענא אחריתי לכן י"ל דתליא בפלוגתא דרבה ורב חסדא דפליגי אי אמרינן הואיל אי מקלעי לים אורחים חזי ליה גם השתא אינו לוקה והיינו טעמא דמהני עירוב תבשילין. ובפסחים (דף מ"ז ע"ב) פריך לרבה ממתני' דיש חורש תלם אחד וחייב משום חורש אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור וכתבו התוס' דהיינו אם היה דם צפור במקום חרישה הרי דאמרינן אע"פ שאין לו דם צפור כיון דאפשר דאיתרמי ליה שפיר שייך הואיל. והשתא י"ל דאפי' בלית ליה הושענא אחריתי שרי כיון דאילו מיתרמי ליה ליכא תיקון. וכפירש"י שם דבאית ליה הושענא אחריתי לא מקרי מתקן ולהכי אמר הכא שנראה כמתקן כלי. וקשה הא בסוכה גבי הדס פריך הא מתקן מנא וכ"ש הכא שנראה יותר תיקון כלי ממש אבל הדס לאו מנא הוא. לכן י"ל דודאי כאן אפשר לומר דלא מקרי תיקון דאלו אתרמי ליה מנא אחרינא מותר א"כ הה"ד בלית ליה מנא אחריתי שייך ביה הואיל. וביש לו כלים אחרים לא מקרי תיקון וכדלעיל דף הקדום גבי מטביל כלים באית ליה מנא אחרינא א"נ אפשר בשאלה. וא"כ מוכח כדברי הרמב"ם דאפילו אין לו כלים אחרים לא מקרי תיקון משום דאמרינן הואיל וסוגיא דסוכה דמשני באית ליה הושענא אחריתי. היינו ליישב אפילו לרב חסדא דלא ס"ל הואיל. או דבכלל התירוץ כיון דבאית ליה שרי. הה"ד בלית ליה הוה כאית ליה משום הואיל. והא האיסור מפני שנראה כמתקן. ושם בליקטן לאכילה אינו נראה כמתקן. והשתא א"ש דבדלי שרי שאין נראה כמתקן שהרי לשאוב מים הוא צריך. ולפי האמת לא שייך ביה מתקן כיון דאפשר דמתרמי ליה מני אחריני. כן י"ל בדעת הרמב"ם

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה הפני יהושע למה לא פריך אמתני' דשבת דאין מטבילין את הכלים. ולפמ"ש י"ל דפשיטא ליה דשייך מתקן בטבילת כלים. והיינו באין לו מנא אחרינא שייך מתקן. אלא ביש לו כלים אחרים י"ל דלא ס"ל להני אמוראי מתקן שאין תקון לפי האמת ולהכי דייק בלישנא דכולי עלמא מיהת כלי בשבת בלשון יחיד ולא נקט כלים לישנא דמתני'. ולפמ"ש ניחא דפשיטא ליה בלית ליה אחריני הוה מתקן. רק דממתני' דהכא משמע ליה דאפילו כלי אחד אסור לטבול אעפ"י שיש לו עוד כלים . והיינו מדנקט ב"ש מטבילין הכל לפני שבת. משמע שאפילו אחד מהנה לא נעדר ואסור לטבול בשבת אפילו כלי אחד אף דאפשר שיסתפק ביתר הכלים. וע"ז לא משמע להו לאסור משום מתקן. לכן מהדרי אחר טעמא אחרינא

ובהכי ניחא פירש"י בכולה סוגיא משום מתקן. ותמהו מהרש"ל ומהרש"א דלרבה הטעם משום שמא יעבירנו וכן לאינך. עמ"ש לעיל בזה. ולפ"ז י"ל דסתם טבילת כלים בלא"ה אסור משום מתקן. אלא באית ליה מני אחריני לא שייך מתקן. וע"ז נתנו כל א' טעם רבה משום שמא יעבירנו אסור אפילו אית ליה מני אחריני. וזה דוקא היכא דשייך בכלי מתקן מצד עצמו רק מצד כלי אחריני לא נאמר להתיר כיון דאיכא למיגזר נמי שמא יעבירנו. אבל בפרטיות היכא דלא שייך כלל מתקן בכלי מצד עצמו בהך פרטיי. לא שייך למיגזר שמא יעבירנו. ומשמע ליה לרש"י כן דודאי גם בהשקה ובולד הטומאה וכן בדלי בכולהו שייך שמא יעבירנו. רק כיון דאסרו בכל הכלים ממילא בדבר שאינו נהוג בכל כלים לא גזרו שמא יעבירנו. ואי ליכא טעמא אחרינא לטבילת כלים רק משום שמא יעבירנו א"כ בזה תוציא השקה ולד הטומאה וכלי שנטמא ביו"ט מכלל הגזירה הכללית משום שמא יעבירנו, אלא ע"כ דלא גזרו רק בכלים דשייך בהו מתקן. וכיון דשכבר אסרו כלים דשייך בהו מתקן. על פרטים הנשארים. לא חיישינן שמא יעבירנו דחששא רחוקה היא בפרט לגזור יו"ט אטו שבת. לכן לפירש"י כל הסוגיא רהטא היכא דלא שייך מתקן לא גזרו משום שמא יעבירנו דוקא. והכא בכלי אחד כיון דשייך ביה מתקן מצד עצמו. אע"ג דאית ליה מני אחריני. שפיר גזרו משום שמא יעבירנו דוקא. והכא בכלי אחד כיון דשייך ביה מתקן מצד עצמו אע"ג דאית ליה מני אחריני. שפיר גזרו משום שמא יעבירנו. ועמ"ש לעיל קרוב לזה. והדברים ברורים בפירש"י. ודו"ק היטב

וארווח לן בזה תמיהת התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה הדר ביה שהקשו מנ"ל דהדר ביה משינויא דנראה כמתקן והדר נמי משינויא דהואיל. ולפמ"ש לק"מ דשינויא דמתקן מוכרח לכ"ע דשייך מתקן בכלים. והא פשיטא ליה והא דלא פריך לאינך אמוראי מ"ט אדם מותר כיון דמוכרח דהאיסור מטעם מתקן. דמשום שמא יעבירנו. לא היה לו לחלק בין אב הטומאה לולד הטומאה. וכן ביתר חילוקים כדפרישית. אלא דלא מקשי לשאר אמוראי אדם נמי די"ל משום טהרה ברגל לא העמידו דבריהם. אלא דא"כ גם בכלים לא היה להם לחכמים להעמיד שצריך לאכול בטהרה ברגל . מיהו לשאר אמוראי י"ל דבכלים דאיכא נמי חששא אחריתא שמא יעבירנו ואינך טעמא. לכן החמירו בכלים טפי. אבל רבא דלא אמר רק משום מתקן לחוד, העמידו דבריהם ולא חששו לטהרת הרגל. פריך שפיר אדם נמי. אבל פשיטא לן לכ"ע חששא דמתקן בין באדם בין בכלים היכא דלא שיוך טהרת הרגל שמצוה לטהר עצמו ברגל. ולפ"ז אין מוכרח להקשות. די"ל אדם מותר דוקא ברגל. אבל למאי דמסיק ומייתי הברייתא דכל חייבי טבילות טובלין כדרכן אפי' ביה"כ . וביה"כ אין מוזהרין על הטהרה. א"כ פשיטא דיש לאסור משום מתקן. וע"כ משום דנראה כמיקר. א"כ אי אפסר לומר כלל דהדר ביה מטעם מתקן. דפשיטא דשייך מתקן לכ"ע. דאל"כ אין לחלק בין אב לולד. וא"כ ע"כ הדר מטעמא דמחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה. דע"כ אמרי' הואיל והדברים ברורים ומוכרחים. ודו"ק

ע"ב בגמרא תינח בשבת ביה"כ מאי איכא למימר. בספר פני יהושע תמה דגם ביה"כ איתא אם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ודחק. ובאמת לק"מ דבהדיא מבואר ברמב"ם (פ"ג מהלכות שביתת עשור) דרוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש. א"כ משמע ודאי שאסור לירד למקוה דאי אפשר שלא ירחץ מקומות אחרים