שמחת יום טוב ט

גמרא . ומי גזרינן והא תניא השוחט את התרנגולת כו'. לדברי ה"ר אפרים שהובא בפוסקים דמוקי לפי האמת הך ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת אסורין דשמא היו נולדים היום. קשה דטפי' הו"ל למפרך לגזור אטו יו"ט אחר שבת דאסורין מספיקא דאוריי'. גם קשה עליו קושיית רש"י דהוה ליה גזירה לגזירה וקושי' ראשונה מצאתי ג"כ ברמב"ן במלחמות וליישב דברי רבינו אפרים שהיה גאון קדמון וגם הסברא הפשוטה נוטה לו נ"ל דודאי לישנא דגמורות יש לפרש דגמורות בחלמון ולא גמורות ממש כדאשכחן להדיא לקמן בש"ס (דף ח') דשייך גמורות אפילו מעורות בגידין וכיון דכל ביצה דמתילדה האידנה מאתמול גמרה לה א"כ אותן שאין גמורות ממש ודאי אין לחוש בהם שילדו היום וס"ל לה"ר אפרים דמשמע ליה לאביי דהא מלתא דפשיטא דאי לא איירי בגמורות ממש ל"ל דאיירי ביו"ט דעלמא דקשי' פשיטא אלא דגזרינן הך גזירה לגזירה אטו הנך דמתילדן והנך דמתילדן גופייהו אטו יו"ט אחר שבת וא"כ אי לא איירי בגמורות ממש תיקשי מאי קמ"ל אע"כ דאיירי אפילו ביו"ט אחר שבת וקמ"ל דלא גזרינן אטו הנך דמתילדן וקמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. ולפ"ז שפיר י"ל דאפילו בגמורות ממש איירי וקמ"ל דלא גזרינן אפילו היכא דמהנך דמתילדן אתא לידי איסורא דאורייתא והיינו בביצה שנולדה ביו"ט שחל ערב שבת דנולדה מזה אסורה בזה. וכתבו התוס' משום דהלידה ה"ל הכנה ועיין מהרש"ל ביש"ש דהו"ל הכנה דאורייתא ע"ש בסימן ג'. וא"כ בכה"ג איכא אטו הנח דמתילדן ומכח הלידה נאסר בשבת מן התורה ולא הוה גזירה לגזירה כלל דאתי לידי איסורא דאורייתא. וא"כ למאי דמסיק דלא גזרינן משום דמלתא דלא שכיחא הוא שפיר י"ל דאיירי בגמורות ממש וביו"ט אחר שבת פשיטא דיש לאסור מספיקא דאורייתא. וברייתא קמ"ל דלא גזרינן אפילו חדא גזירה והיינו ביו"ט שקודם שבת דליכא רק חדא גזירה שיש לחוש שיאכלנו בשבת ובהני דמתילדן איכא איסורא דאורייתא. כנ"ל ליישב דברי רבינו אפרים. ויש לי להוסיף עוד נופך בזה דודאי משמע לי' בפשיטות ממתניתין מדלא פליגי ב"ה אב"ש רק בנולדה משמע דבמעי אמן מודו כדדייק בש"ס לקמן (דף ו' ע"ב) דדוחק לומר דטעמא דב"ש קמ"ל כמ"ש מהרש"א במשנה. רק דאין הכרח ממתניתין די"ל דוקא ביו"ט דעלמא דהוה גזירה לגזירה עכ"פ מוכח ממתניתין דלא גזרינן גזירה לגזירה. וא"כ לא צריכי ברייתא כאשמועינן הך מילתא דמפשטא דפלוגתא דב"ש וב"ה מוכח הכי וע"כ אמר דממתניתין לא שמעינן רק היכא דהוה גזירה לגזירה וברייתא קמ"ל דאפילו חדא גזירה לא אמרינן. וא"כ מוכח או דאיירי באין גמורות ממש וביו"ט אחר שבת. או בגמורות ממש וביו"ט שקודם שבת כדפרישית ובהא קשי' לו שפיר נגזור משום הני דמתילדן כדפרישת ודוק היטיב

דף ג' מתוס' ד"ה גזירה ותימא ל"ל האי טעמא דלקמן גבי נכרי כו' מיגו דאתקצאי כו' עכ"ל. לכאורה היה נ"ל דצריך לטעמא דלקמן משום מוקצה לפמ"ש בתוספות לקמן והביאן מהרש"א דבמוקצה אזלינן בספיקא להחמיר דהוה כעין דאוריי' משא"כ אי טעמא משום פירות הנושרין מספיקא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא כדלקמן בע"ב. וא"כ לקמן דאיירי דיש במינו במחובר ע"כ טעמא משום מוקצה מדאסרינן ספיקא דהא י"ל שנלקט מאתמול ומשום גזירה דיעלה ויתלוש הו"ל ספיקא דרבנן להקל ותלינן שנתלש מעי"ט. ולכן אמרינן טעמא משום מוקצה דאסר נמי מספיקא ואע"ג דמסיק לקמן דמספיקא נמי הוה דבשיל"מ ואסור. מ"מ מרא דהאי מימרא הוא ר"פ. ור"פ משמע דלא ס"ל קמן האי סברא לאסור מספיקא דרבנן ובמוקצה ע"כ ס"ל להחמיר דהא פסק לאסור במינו במחובר מספק. וסוגיין הכא למאן דלית ליה מוקצה צריך גזירה דשמא יעלה ויתלוש וא"ש. וזהו כשי' הרי"ף והרמב"ם וסייעתו שאוסרין ביו"ט מוקצה. ובהכי סלקא סוגיא דלקמן שפיר ודברי ר"י הכא לר"ש דלית ליה מוקצה וא"ש. אלא דרש"י פירש לקמן אפילו לר"ש אסור דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקין ואפילו לר"ש אסור. ובאמת לפענ"ד יש לקיים שניהם דודאי בסתמא היכא דאינו יושב ומצפה גם לר"ש אסורין משום מוקצה והכא דצריך לטעמא דשמא יתלוש היינו דמש"ה אסור אפי' ביושב ומצפה. וכן נראה מדברי התוס' פ' כל כתבי או דלר"ש מהני תנאי במוקצה מחמת איסור כדמשמע לכאורה לקמן (דף ל') . מיהו משום גזירה דיעלה ויתלוש לחוד לא הוה שייך לאסור ביו"ט כמ"ש התוס' לקמן דתלישה לצורך אוכל נפש שרי מן התורם אבל השתא דבאין יושב ומצפה אסור משום מוקצה וביושב ומצפה שרי דליכא מוקצה ולא גזרינן יושב ומצפה אטו אין יושב ומצפה דמוקצה דרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אבל השתא דבאין יושב ומצפה הפירות אסורין משום מוקצה וא"כ יש לחוש שמא יעלה ויתלוש אותן הפירות שאינו יושב ומצפה עליהן וכיון דאסורין משום מוקצה נמצא שתלישתו לא היתה לצורך אוכל נפש כלל כיון דהפירות אסורין. וממילא דקעביד איסורא דאורייתא דהוה תולש שלא לצורך אוכל נפש וא"כ אפילו לפירש"י תרווייהו צריכין מוקצה וגזירה דשמא יעלה ויתלוש דמשום הכי אסורי אפילו ביו"ט ביושב ומצפה אטו אין יושב ומצפה דאיסור מוקצה דרבנן גורם שתהי' התלישה אסורה מן התורה וא"ש. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן (דף ק"א) לרבה דס"ל הואיל מפ' המצניע ברודה חלות דבש הזיד ביו"ט לוקה ארבעים הא הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ולפמ"ש א"ש דכיון דאסרו חכמים הרדיה מדרבנן ממילא הו"ל מוקצה מחמת איסור. ור"א ס"ל מוקצה כמו שפירש"י לקמן (דף ד') וכיון דאית ליה מוקצה נהי דאסור ביו"ט מדרבנן מכח מוקצה. מ"מ הו"ל מלאכה שאינו לצורך אוכל נפש ולקי עלה מן התורה. וזהו נכון לכאורה בסברא דודאי לא מסתבר שיתירו לו חכמים איסור מוקצה באכילה שלא יבא לידי חיוב דאורייתא ולא דמי לרדיית הפת פ"ק דשבת. ועדיין צ"ע בזה ויתבאר בעזר ה' במקומות הבאים הנוגעין בספק זה. ובר מן דין אני תמה על התוס' שלא דיברו מסוגיא דפ' מקום שנהגו (דף נ"ו ע"ב) ששם מבואר בפירות הנושרין גופייהו פלוגתא דעולא ס"ל דלא הוה מוקצה דמוכן לעורבים הוה מוכן לאדם ורבין ס"ל דלרבנן הוה מוקצה דמוכן לעורבים לא הוה מוכן לאדם. וא"כ י"ל בפשיטות דרב יוסף דס"ל פירות הנושרים אסורין דשמא יעלה ויתלוש לשיטתו אזיל דס"ל לקמן (דף ו') דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם ולכן לא שייך מוקצה ורב פפא לקמן ס"ל כרבנן, התם דלא הוה מוכן לאדם ולק"מ. ואי ס"ל להתו' דע"כ לא פליגי התם רק למאן דאית ליה מוקצה. משא"כ למאן דלית ליה מוקצה ודאי הוה מוכן לאדם. א"כ הו"ל להקשות משם על פירש"י להדיא שפירש להדיא שפירש לקמן דכשיש במינו במחובר הוה מוקצה אפילו לר"ש. ולפי מה שנראה מדברי התוס' דמוכן לעורבים לא הוה רק בחצר. א"כ לק"מ וכמ"ש התוס' בתירוצם באמת עכ"פ היה להם להביא סוגיא הנ"ל. ובאמת י"ל לפירש"י למאן דס"ל מוכן לעורבים לא הוה מוכן לאדם י"ל דאפילו לר"ש הוא כדמשמע דנקט לה מק"ו השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים. מוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. משמע דבהא פשיטא לן טפי דלא הוה מוכן. או דס"ל לרש"י דמוכן לעורבים לא שייך בנכרי שהביא דורן שלא הים דעתו עליו כנ"ל. וא"כ לק"מ בפשיטות על דברי רש"י

בא"ד דהכי אתי אליבא דר"ש. ולפ"ז לר"י לא היה צריך לחדש כלל גזירות פירות הנושרין. כיון דבלא"ה אסירי מכח מוקצה. וא"כ צ"ל דר"י ס"ל דלא נחלק ב"ש וב"ה בדבר זה. וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה ולדידיה דלמאן דאית ליה מוקצה משום ביצה לחוד ודאי לא שייך לגזור. כנ"ל פשוט לפי דברי התוס' לקמן. וא"צ למ"ש בספ"י בזה. אלא דקשיא לי דא"כ סתמא דמתניתין ע"כ לית ליה מוקצה מדאסר תרנגולת עומדת לאכילה הביצה משום פירות הנושרין. וא"כ תיקשי סתמא אסתמא דלקמן איכא סתמא ביו"ט דמוקצה אסור וכאן מוכח דמוקצה שרי דאל"כ אין שייך לאסור ביצה מכח