שמחת יום טוב ח

שביומה מותרת משום אוכל מ"מ דבר הבא מהכנת שבת אסרה התורה כיון שאסור לעשות בשבת ואפילו אוכל נפש וכמו כן מיו"ט לשבת ודוק היטיב ולפמ"ש ממילא מיושב ההיא דעירובין (דף ל"ח ע"ב) דאמרינן דשבת מכינה לעצמה. ולפמ"ש אין מקום להקשות כלל דהא שם לענין עירוב שקונה בתחילת שבת לא שייך הכנה דהא כל עירוב נקנה בתחילת שבת ויו"ט לא הכין כלל כיון דאין סוף היום קונה העירוב

עוד נ"ל ליישב פירש"י בפשיטות דהא קשה לכאורה מאי פריך אביי מברייתא דהביא שה מן האפר הא הא דיליף מוקצה דאורייתא היינו מקרא דוהכינו וא"כ למאן דלית ליה הכנה ודאי לא ס"ל מוקצה דאורייתא וא"כ כיון דהכא ב"ש ע"כ לית להו הכנה וא"כ י"ל ברייתא דשריא מוקצה להקרבה אתיא כב"ש דלית להו הכנה ואית להו מוקצה כההיא דרב נחמן דאנו אין לנו אלא ב"ש כר"י ונ"ל דקשיא ליה לאביי דהא לקמן (דף י"ב) מוקמינן ברייתא דלוקה משום הבערה כב"ש וא"כ תיקשי היכא מוקי רבה טעמא משום הכנה הא ב"ש הכא לית להו הכנה וצ"ל דרבה ס"ל דודאי גם ב"ש ס"ל קרא דוהכינו לאסור מוקצה מן התורה אלא דגמר הביצה בשבת לא חשוב ליה הכנה כלל כיון דממילא נעשה בידי שמים א"כ שפיר אותביה דלאוקימתא דרבה מוכח דאפילו ב"ש אית להו מוקצה דאורייתא וא"כ ל"ל דהך ברייתא אתיא כב"ש דע"כ לא פליגי ב"ש רק בהכנה דבידי שמים אבל במוקצה גם לב"ש הוה מן התורה והוכרח לחזור מאוקימתא זו אבל מגוף הכנה לא הדר ביה דודאי ס"ל מוקצה דאורייתא רק דב"ש לא ס"ל הכנה כלל וברייתא דמבשל גיד לקי משום הבערה ואתיא כב"ש שפיר דלית להו מתוך ול"ל נמי הכנה וברייתא דמביא מן המוקצה נמי כב"ש ול"ל לב"ש משום מוקצה מדאורייתא ולק"מ ודו"ק ולפ"ז לפירש"י עיקר איסור הכנה משום מוקצה כיון שאין שבת מכינו ממילא נשאר מוקצה. וגם יש ליישב בלא"ה כיון דלקמן פליגי תנאי בהכנה א"כ קושיא ראשונה של אביי לאו קושיא הוא די"ל דאתי כהך תנא דלקמן. ואין להקשות דהא לרבה משמע לקמן (דף י"ב) דלית ליה דפליגי במתוך דאפשר דקבלה מרב יוסף. וכן נראה מדברי התוס' בפסחים שהוכיחו מהך ברייתא דאפי' מאן דלית ליה מתוך ס"ל הואיל ולמה לא הוכיחו מרבה גופיה מהא דהואיל דלית ליה מתוך אלא ודאי שפיר י"ל דגם רבה ס"ל מתוך. אלא שיש לדקדק לפירש"י ל"ל למימר קסבר רבה כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה הא אפילו גמרה היום נמי יש לאסור מאחר שלא הוכן מעיו"ט וכ"כ בס' פ"ו . ונראה דבלא"ה יש לדקדק היכא מוקי רבה למתניתין מטעמא דהכנה הא מוכח לקמן (דף ד') דאיכא נמי טעמא אחרינא לאסור ביצה דהא ת"ק לקמן (דף ד') דס"ל נולדה בזה מותרת בזה משמע דלית ליה הכנה ואפ"ה נולדה ביומה אסור . וצ"ל דרבה ס"ל דכ"ע ס"ל הכנה דאורייתא לב"ה רק דבנולדה בזה מותרת בזה משום דליכא הכנה דאורייתא שם כיון דאפילו ביומה לא אסירה אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ן שם וא"כ הוכרח לומר דסבר כל ביצה דמתילדה האידנא מאתמול גמרה לה דאל"כ תיקשו מנ"ל לאוקמה מתניתין משום הכנה כיון דחזינן לקמן דלת"ק דלית ליה הכנה נמי ביומה אסורה ולהכי קאמר דמאתמול גמרה לה וא"כ ביו"ט אחר שבת אסור לכ"ע וביו"ט דעלמא הוא דשרי משום דמאתמול גמרה לה רק משום גזירה דרבנן אטו יו"ט אחר שבת ודוק

שם גמרא יו"ט דעלמא תישתרי . לפירש"י היינו משום דהלידה לא חשיבא הכנה ולא ס"ל כמ"ש התוס' לקמן (דף ד') רק כשנויא בתרא דתוס' וא"כ כיון דמאתמול גמרה לה תישתרי

בתוס' ד"ה והיה כו' אך תימא הואיל והכנה דאורייתא כו' וי"ל כו' עכ"ל. לכאורה תמוה הקושיא והתירוץ שהרי הוא מפורש קושיית הש"ס ותירוצה בפסחים (דף מ"ו ע"ב) לרב חסדא דס"ל מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט גם הכנה נראה דלא שייכא לאסור מיו"ט לשבת. ונראה דודאי ידעו התוס' תירץ הש"ס שם דלרבה י"ל הואיל. אלא דקשיא להו הכא דבשלמא היכא דעביד מלאכה מיו"ט לשבת לא שייך לחייבו כיון דראוי ליו"ט אי מקלעי לי' אורחין. אלא דקושיית התוס' כאן דחזינן דאפילו מה שהוכן מאליה בשבת כמו ביצה נמי אסורה הואיל ושבת הכינה וא"כ הכי נמי נהי דאין חייב על מה שעשה מלאכה ביו"ט כיון שראוי לאורחים מ"מ השתא דלא אתי אורחים ונשאר לשבת איך יהיה מותר בשבת מאחר שיו"ט הכינו ולא עדיף מביצה שההכנה בידי שמים ואפ"ה אסרה התורה לאכול מה שהוכן בשבת. וע"ז תירצו התוס' דמ"מ לרבה י"ל הואיל דלא אסרו ההכנה רק היכא שאין ההכנה עולה רק לשבת דוקא כמו הגמר הביצה שגמרה ביו"ט גרם שתלד בשבת ולא הועיל לענין יו"ט רק לענין שבת שנולד בשבת ולכן אסורה בשבת משא"כ היכא שהפעילה לאותו יום עצמו י"ל יו"ט לעצמו הכין וממילא בשבת שאחריו שרי ודוקא בביצה שיו"ט לא הכין לעצמו כלל לענין הלידה אסור בשבת מן התורה ולכן כיון דאיכא למימר הואיל לא מקרי הכנה בשבת כי אם יו"ט הוא שהכין לעצמו זהו נ"ל נכון וברור. והוא הטעם ג"כ בשוחט תרנגולת ומצא בה בצים שמותרות אפילו ביו"ט אחר שבת ולא חיישינן שמא עתידין להוולד היום. ולפמ"ש ניחא דהכנת הגמר שהוא פעולה לאותו יום י"ל שיו"ט לעצמו הכין משא"כ לענין הלידה שלא היה לה להולד ביו"ט מאחר שלא נגמר מעיו"ט לא הכין רק לשבת וזה ברור ונכון. ובעמדי על דברי קדמונים מצאתי ראיתי כי כוונתי בסברא לדעת הגדול הרמב"ן במלחמות. ודברי המג"א ר"ס תקכ"ז תמוהים במ"ש דברי התוס' תמוהים והדבר ברור כמ"ש ואין מקום לדברי המג"א שם

בא"ד ואפילו לדידן ניחא כו' עכ"ל. נראה דהתוס' לא פסיקא להו דהלכה כרבה דאמר הואיל וכ"כ התוס' בפסחים (דף מ"ח) שר"י דחה ראיית הר' יוסף דלא כמהרש"ל בחכמת שלמה עיי"ש. אלא דקשיא דאי לא אמרינן הואיל ע"כ צ"ל דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט כמפורש בפסחים שם ולפירש"י משום דקדושה אחת הן ולפיר"י שם (דף מ"ז ד"ה) ואי ) אפילו אי שתי קדושות הן הוה כאוכל נפש דיו"ט עצמו וא"כ לא שייך לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון דהוה כיו"ט עצמו וע"כ רבה דאסר הכנה מיו"ט לשבת היינו משום דס"ל מן התורה אסור לעשות מיו"ט לשבת משא"כ לרב חסדא לא שייך כלל לאסור הכנה מיו"ט לשבת כיון שצרכי שבת נעשין ביו"ט וצ"ע. וכ"נ להדיא מהר"ן פ' אלו עוברין דלרב חסדא ל"ש הכנה

בא"ד תימא דכאן משמע שלא היה יורד מן ביו"ט כו' ע"כ. כוונת התוס' דע"כ הא דדייקינן דאין יו"ט מכין לשבת והיינו משום דסתם שישי חול כדפירש"י והיינו משום דקרא דיום השישי איירי ביום לקיטה כדכתיב בסיפא דקרא והיה משנה על אשר ילקטו וכו' וא"כ שפיר יש לדייק דדוקא בשישי שהוא חול דאיירי ביה ולא בשישי שהוא יו"ט משא"כ אם ירד המן ביו"ט ג"כ. א"כ מאי פסיקא דששי דאיירי ביה חול הוא דילמא האי שישי אפילו ביו"ט הוה ולא משתמע לאסור מהכא הכנה מיו"ט לשבת כלל. ובאידך תירוצא תירצו דהשישי משמע שראוי להכנה ומשכחת שישי שאין ראוי להכנה ולא משכחת לה רק ביו"ט משום הכנה ודרשינן הכי מיתורא דהא כן נ"ל פשוט בכוונת התוס'. ובספ"י הניח קושייתם בצ"ע והנ"ל כתבתי. מיהו לפענ"ד לפמ"ש התוס' לקמן בשם רבינו נתנאל דמלישה ואילך דוקא שרי וטחינה אסורה מן התורה ביו"ט. וכן מפורש בירושלמי הובא בר"ן ריש פרק אין צדין א"כ כיון דכתיב במן טחנו ברחים וכו' וטחינה אסורה מן התורה ממילא ע"כ לא ירד ביו"ט ושפיר משמע סתם שישי חול שראוי לטחינה משא"כ ביו"ט ולק"מ קושיית התוס' ואפשר דהני מדרשים שהביאו התוס' פליגי נמי בפלוגתא שבירושלמי אי לא שרינן ביו"ט רק מלישה ואילך ממילא לא ירד מן משום טחינה ואי אמרינן דמקצירה ואילך א"כ מהיכא תיתי לא ירד מן כיון דטחינה שריא נמי ביו"ט ודו"ק :