שמחת יום טוב י

גזירות פירות הנושרין כיון דלא הוצרכו לחדש גזירה על פירות הנושרין. ממילא שאין לאסור ביצה. ועיין בסמוך

בא"ד ע"כ י"ל דמיירי בחצר דהוה מוכן לעורבים כו' עכ"ל. נראה שכוונת התוס' לאוקמה אפי' כר"י דאית ליה מוקצה משום דרב יוסף הכי ס"ל לקמן (דף ו') דמוכן לבהמה הוה מוכן לאדם. ובהכי ניחא לי דקו' התוס' בסמוך מההיא דמעמיד אדם כו' אבל לא על המוקצה ומאי קושיא נימא דרב הונא משום דס"ל מוקצה לכך לא מקרי מוכן במחובר. ואי ס"ל להתוס' בפשיטות דלבהמה לא הוה מוכן מוקצה שהיה מחובר א"כ אין ענין קושיא זו לכאן. אלא ודאי כמ"ש דכוונתו אפילו לר' יהודא כדאיתא בפ' מקום שנהגו להדיא. ולכן מקשה שפיר דשם חזינן דאפילו לבהמה לא מקרי מחובר מוכן. וכן נ"ל מדברי מהרש"א במ"ש התוס' דלא שייך מוכן לעורבים רק היכא דאיכא יושב ומצפה והיינו לר"י דלר"ש ביושב ומצפה לחוד סגי רק ר"י אע"ג דס"ל מוכן לעורבים הוה מוכן לאדם מ"מ בעי נמי יושב ומצפה ונסתלקה בזה תלונות פ"י

בא"ד וי"ל דלקמן מיירי במידי דבעי מרא וחצינא ע"כ. והקשה בספ"י אכתי ל"ל טעמא דמוקצה. ת"ל דיש לאסור משום גזירה דשמא יאמר לנכרי להביאם. ותירץ דא"כ לא הים לו להיות אסור בטלטול. וזהו דחוק דהא הרי"ף והרא"ש כתבו לקמן דכל היכא דאסור באכילה אסור נמי בטלטול וגם ביו"ט שני דהוה טעמא משום גזירה אסור בטלטול עיין מ"ש במשנה. ואי ס"ל לחלק דטעם זה שמא יאמר לנכרי לא יספיק. אלא להמשיך הגזירה אחר שכבר נאסר ביו"ט ראשון מדינא. א"כ אין מקום לקושיא. ולי נראה דמשום הך גזירה שמא יאמר לנכרי לא הוה אסרינן מספיקא ביש במינו במחובר כיון דאפשר שנחלש מעיו"ט. ודוקא בודאי נלקט ביו"ט הו"ל למגזר משא"כ מספיקא לא הוה מחמרינן רק כיון דודאי נלקט ביו"ט יש לאסור גם ביו"ט שני. מטעם שמא יאמר לנכרי וכיון דמספיקא אסור ביו"ט ראשון אסור נמי ביו"ט שני. ועוד י"ל דקושטא דמילתא היכא דאסור באמת משום מוקצה ולא חשדינן הישראל שירצה לאכול דבר האסור. ולא מצינו גזירה זו רק כשאין איסור מגופו רק האמירה וא"כ ביו"ט כיון דעיקר הטעם משום מוקצה. דלפי האמת הוה מוקצה לא שייך שיאמר הישראל. כיון שאסור באמת. וא"כ הא דאייתי התם היינו משום דלפי האמת אסור משום מוקצה. וממילא לא שייך הגזירה ביו"ט ראשון

בא"ד דהיינו מלישה ואילך. ולפי דעת קצת פוסקים דבעי שימור משעת קצירה לעיכובא. התוס' נקטו הכא מלישה ואילך. היינו ליישב ג"כ הא דגזרינן שמא יסחוט ובזה לא סגי אי שרי מלאכות שמשעת קצירה. שסחיטה הוא מפרק ותולדה דדש. ובזה אפשר ליישב דעת בה"ג שהתיר סחיטה לצורך אוכל נפש ותמהו עליו. ולפ"ז אפשר דס"ל דר' יצחק דהכא ס"ל דלא בעי שימור אלא משעת לישה. וא"כ לדידן דקיי"ל כרבא בפסחים דבעי שימור משעת קצירה. וא"כ ליכא איסורא בסחיטה לצורך אוכל נפש. ואף דדישה אסורה מדרבנן. י"ל סחיטה לצורך אוכל נפש אין לאסור שאין דרך לעשות. כ"כ הרבה כמו דישה עיין ספ"י . ועיין מ"ש לקמן בפ' אין צדין בס"ד ליישב דעת הנ"ל ולכתוב הנלענ"ד בזה

גמרא דר"י רמי דר"י אדר"י כו'. תמוה לי טובא מאי קשיא ליה דר"י אדר"י עד שהוצרך להפך פשוטה. כיון דר' יהודה גופיה אמר לקמן (דף ד') משום ר"א נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה. וא"כ מי סני ליה אי ר"י כרבי' ס"ל בהא. דאסורה משום הכנה כמו בנולדה בזה . והתו' כתבו לקמן דהא דרבי ותימא מנ"ל לר"י להקשות דלמא כרבי' ס"ל. ובסך דשתי קדושות נמי ס"ל כר"א כדאיתא בעירובין (דף ל"ח). ונראה דלא ס"ל לר' יוחנן הך סברא כלל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. או דלא מקרי הכנה כפירוש רוב מפורשים דשבת לעצמה מכינה. רק דבנולדה בזה. כיון דביומה אסורה מטעמא דמשקין שזבו. גם למחר אינה מותרת. וכתירץ שני של התוס' לקמן (דף ד'). אבל אי ליתא לטעמא דמשקין שובו כיון שביומה מותרת. א"כ אין מקום לאסור למחר וכמ"ש לקמן (דף ד'). וגם לא שייך הכנה כלל רק כיון דאסורה היום מדרבנן מקרי הכנה כפי דברי התוס' לקמן וא"ש והייתי יכול לומר בפשיטות גם לפי תירוץ הראשון די"ל דהגמר לא מקרי הכנה רק הלידה דוקא. ולכן אף שביומה לא נאסרה משום הכנה מ"מ למחר אסורה דהלידה הוה הכנה. וא"ש ג"כ. אלא שלא נחה דעתי לומר דביומה אין בה משום הכנה ולמחר יחזור וינעור איסור ההכנה ויתבאר לקמן בס"ד

שם גמרא וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. ולכאורה קשה דמאי קשיא ליה כיון דפשיטא לן בכולי ש"ס דר"י אית ליה מוקצה. וא"כ יצדק ספיר לומר בביצה הנולדה בראשון שתאכל בשני בצד מה שתהא התרנגולת עומדת לגדל ביצים כדפסיק רבינא באמת לקמן ואמאי דחיק כולה האי להחליף השיטה. ונראה דבעירובין התם עביד צריכותא ודמפרש דביצה קמ"ל דמשום משקין שזבו ופירות הנושרין ניחוש טפי. וא"כ י"ל דלר' יוחנן משמע ליה דאי טעמא משום מוקצה. לא הוה צריך לאשמועינן ביצה כלל דבמוקצה פשיטא לן דיש להקל כיון שאין לו עיקר מן התורה. או דקשיא ליה לר' יוחנן אדקמ"ל בביצה לינקט בתרנגולת וכל מוקצה דומיא דרישא. והיינו בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומזמינן ביו"ט ראשון לאכילה לשוחטו ביו"ט שני דהו"ל דומיא דכלכלה ממש והו"ל למימר וכן מתנה אדם על תרנגולת כו' שתאכל בשני או דהוה ליה למכללי' על הכלכלה ועל המוקצה. ולכן משמע ליה דלאו טעמא משום מוקצה. ורבינא אפשר דלא חייש להכי או דס"ל דקמ"ל רבותא דאפילו בנולד אמרינן שתי קדושות הן ור' יוחנן לא משמע ליה לחלק כלל בין מוקצה לנולד . ובהכי יש ליישב שיטת ר"ת דפסק לחלק בין מוקצה לנולד. והוקשה לי מסתמא דש"ס דפרק כירה דפריך אר' יוחנן ממילתיה דר' נחמן דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ש"מ שאין לחלק ולפמ"ש ניחא דודאי אנן קיי"ל כסתמא דהש"ס שהוכיח ר"ת דס"ל נולד. אלא דר' יוחנן לשיטתיה דלא שני הכא בתרנגולת עומדת לגדל ביצים. מוכח דלא שני ליה בין מוקצה לנולד כדפרישית. דאל"כ י"ל בפשיטות דר' יהודא איירי בתרנגולת עומדת לגדל. ורבינא דמוקי באמת בתרנגולת עומדת לגדל. היינו דס"ל שנולד חמיר ממוקצה. וקמ"ל רבותא אפילו בנולד. וזה סיוע לשיטת ר"ת דמחלק ביניהם. ודו"ק ועיין בסמוך

בתוס' ד"ה מוחלפת פירש"י כו' דא"כ כ"ש דקשה מדר"י אדר"י עכ"ל. ולפי מאי דפרישית בסמוך לק"מ דודאי גם ר' יוחנן אסיק אדעתיה לאוקמה בתרנגולת עומדת לגדל. רק דקשיא לאשמועינן במתנה על המוקצה ביו"ט ראשון להזמינו לשני. וא"כ למאי דמפיך ונקט במשנה לא הודה להן ר' יהודא לא קשיא כלל. דודאי צריך לומר שלא הורה ר' יהודא גם בביצה היינו דנ"מ לדידיה מיהו בעומדת לגדל ביצים ורבנן דנקטו כולהו היינו משום דלדידהו אסורה משקין שזבו . מ"מ שייך ולא הודה להן ר' יהודא דרבנן קאמרי בכל הביצים שתאכלו בשני. ובכללן אפילו בעומדת לגדל. ושפיר שייך ולא הודה להן ר' יהודא שהוא חולק על כל החלוקות ודוק. כי לכאורה צ"ע על התוס' שלא כתבו כן. אך נראה שדעת התוס' כיון דר' יהודא איירי שם ברישא ובסיפא. נקט ועוד אמר ר' יהודא לא שייך כלל להפך ולמחוק הועוד מן המשנה שאין זה מהגיון החילוף רק להפך דברי האומר כן לדברי האומר כן. ולכן ע"כ ס"ל אי מפכינן ההיא דכלכלה צריך לומר שמשנה שם. ועוד אמר ר' יהודא אין אדם מתנה. וכן ביצה לא תאכל בשני. וא"כ אמר ר' יהודא בהדיא דבריו אביצה. ומשמע שפיר אפילו בעומדת לאכילה כדפרישית לעיל והקשו שפיר. ובזה מיושב קושיית מהרש"א שהקשה דלפירש"י תיקשו דרבנן אדרבנן. ונדחק ליישב. ולמ"ש לק"מ דודאי