שמחת יום טוב פה

שמש י"ל דלא שייך הכנה כיון דראוי בשבת לחולין ושבת לעצמו מכין. אבל לי"מ קשה דילמא אסור משום הכנה. וי"ל דלי"מ י"ל דס"ל דבלא"ה הקשה הפני יהושע אמאי לא פריך אמתני' דשבת דספק חשיכה אין מטבילין הכלים. ותירץ דשם י"ל משום מתקן. והכא הקושיא לב"ה דלא ס"ל מתקן דא"כ אדם נמי. וא"כ א"ש דליכא למימר דוקא בשבת שקודם יו"ט דאכתי קשיא מתני' דשבת דאין מטבילין הכלים מוכח אפילו בשבת דעלמא נמי א מטבילין דסתמא קתני ולא נוקמה ביו"ט אחר שבת. אלא דקשה נימא כולהו שבתות גזרינן אטו יו"ט אחר שבת. וי"ל דס"ל לי"מ דאין הכנה דאורייתא בכה"ג א"כ ליכא למיגזר. ודו"ק. ועיין בסמוך

דף י"ח ע"א בגמרא אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו כו'. ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן בר"ה דבמילה לא גזרינן משום שאין הכל טרודין רק אבי הבן. והשתא צ"ל דכאן דגזר רבה היינו משום שביו"ט הכל טרודין לטהר את כליהם. וא"כ קשה שבת דעלמא דליכא טרודים תשתרי להטביל כלים בשבת ואמאי תנן אין מטבילין את הכלים ולמאי דפרישית במשנה ניחא דפשיטא ליה טעמא דמתקן רק משום רגל לא ס"ל לחכמים להעמיד דבריהם. א"כ א"ש דלא קשיא ליה משבת דעלמא די"ל הטעם משום מתקן. אבל אין סברא לומר דגזרו כל שבתות השנה אטו שבת לפני הרגל דא"כ קשה למאי דפריש רבה בפסחים (דף ס"ט) טעמא דהזאה משום שמא יעבירנו ד' אמות. א"כ צ"ל בהזאה ג"כ הכל טרודין. וא"כ תקשי במילה באותו שבת נגזור שמא יעבירנו לסכין. אלא ודאי כיון דבכל שבתות אין לגזור. בשבת זה אין לגזור. ואין לומר א"כ הזאה נמי תשתרי בשבתות דעלמא לאו מלתא הוא דהזאה עכ"פ איכא שבות דטלטול. ולא פריך אלא דתדחי שבת משום פסח ובשבתות השנה משום טלטול נמי לא דחי. ולא קשיא רק בפסח משני שפיר שמא יעבירנו

ובהכי ניחא קושית התוס' שהקשו בד"ה נגזור דבהשקה גופיה תיקשי ליה שמא יעבירנו. ולפמ"ש ניחא דודאי כיון שכבר אסרו טבילת כלים אינן טרודין כולם בהשקה שאינה צריכה רק ליחידים שאין להם רק מים טמאים לטהרם. אלא דאין זה מספיק דמ"מ קשה בשעה שגזרו על טבילת כלים גם השקה ראויה להיות כלולה באותה הגזירה ולפ"ז ניחא דהשקה בכל שנה לא שייך לגזור בה שאין טרודין. אלא דטבילת כלים בשאר שבתות השנה אסורה משום מתקן אסרו גם בשבת של צורך הרגל. אף שלא היו מעמידין דבריהם. מ"מ גזרו משום שבשבת זה טרודין משום סמא יעבירנו. אבל הקשה בשאר ימים אין לאוסרה כלל רק בימות הרגל שטרודין. א"כ שפיר י"ל כיון שכבר אסרו טבילת כלים א"צ לאסור השקה שכיון שכבר טבלו כליהם קודם יו"ט תו ליכא רבים טרודים בהשקה ואין לכלול גזירת השקה בגזירת טבילת כלים כיון דבכל השנה אין לאוסרה. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך

שם א"ל אביי יש לו בור בחצרו מא"ל כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' שאין לחוש שמא יוציאנו מרה"י לר"ה דיש לו היכר בגיפופי א"כ ע"כ הא דגזרינן שמא יעבירנו היינו כשהכלי עומד בר"ה. וא"כ קשה מאי אהני שיש לו בור בחצרו הא לא יוכל להכניס הכלי לרה"י ואיך שייך להתיר ביש לו בור בחצרו. הא בלא"ה לא יוכל להכניס הכלי לרה"י . ועוד קשה למה נגזור ביו"ט כולה האי אטו שבת ביש לו בור בחצרו אטו ר"ה ויו"ט אטו שבת. ודוחק לומר דקאמר יש לו בור וכלי בחצרו דזה דוחק. לכן נראה דה"ק דודאי מסתמא אין הכלי עומד בר"ה. אלא דאי הוה שרינן ליה להתיר לטבול בשבת. א"כ כיון שהמקוה עומד בר"ה ואדם יודע שאין יכול להוציא בשבת מחצר לר"ה. א"כ אף הוא מכין הכלי ומעמידו בר"ה להיות נכון ליום מחר להטבילו במקוה שעומד בר"ה. לכן גזרינן שפיר שמא יעבירנו כיון שמעמיד הכל לר"ה י"ל למחר יעבירנו ד' אמות. והשתא פריך שפיר יש לו בור בחצרו א"כ מסתמא הכלי נשאר בחצרו אם כן ליכא למגזר מידי

ועפ"ז אפשר ליישב הירושלמי שחילק הדא דתימא בכלים גדולים אבל בקטנים מערים עליהם ע"כ. והיינו לשאוב בהם מים. ולכאורה הוא נגד ברייתא דמדלין בדלי טמא ומסיק דדוקא מתוך שלא הותר לו אלא ע"י דליו זכור הוא ובלא"ה אסור. ולפ"ז י"ל דהא דמתיר בירושלמי בכלים קטנים משום דס"ל דטעמא משום שמא יעבירנו והיינו ע"כ שמעמיד הכלי לר"ה וס"ל בקטנים אין דרך להעמידן בר"ה ועומדים ברה"י וברה"י ליכא למיחש שיוציאם דאית ליה הכירא לכן מותר להערים. ודו"ק

מיהו נראה לפרש איפכא ויתישבו דברי הרי"ף שתפס עליו הרא"ש למה לא פסק כרבה משום שמא יעבירנו דקיי"ל האי טעמא בשופר ובמגילה. לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' מאי פריך נגזור השקה אטו הטבלה הא בהשקה גופה איכא למיגזר שמא יעבירנו עוד קשה קושיית מהרש"א דגם אדלי הו"ל למיפרך ניחוש שמא יעבירנו. עוד קשה דבכלי שניטמא ביו"ט פריך נגזור אטו ניטמא בעיו"ט. אמאי לא קשי' ליה בפשיטות נגזור אטו נטמא בשבת. ובשבת שייך שמא יעבירנו דע"ז עיקר הגזירה שגזרו חכמים שלא יטבול ביו"ט אטו שבת. ובשבת משום שמא יעבירנו. לכן נראה דהוא הדבר אשר דברתי. דודאי עיקר הגזירה הוא משום דחיישינן מתוך שיודע שאין יכול להוציא בשבת מרה"י לר"ה גם הוא יעמיד הכלי לר"ה במכוון להטבילו למחר. וא"כ ניחא דבכלי שנטמא ביו"ט לא קשיא ליה נגזור אטו נטמא בשבת. דגם בנטמא בשבת לא שייך שמא יעבירנו דמסתמא הכלי עומד ברה"י. אלא דעיקר הגזירה מתוך שיודע שאין יכול להכניסו למקוה בשבת שצריך להוציא מרה"י לר"ה מעמיד הכלי בע"ש לטובלו למחר ובנטמא בשבת לא שייך הך גזירה דאכתי לא נטמא בע"ש. ודו"ק

אלא דאכתי קשה לפמ"ש שמניח הכלי לר"ה להטבילו למחר אכתי קשה הא סתם מקוה ששיעור אמה על אמה ברום ג' אמות. א"כ סתם בור גבוה עשרה ורחבו ארבעה ואיתא בשבת (דף ק') אמר אביי בור בר"ה מלאה מים עמוק עשרה ורחב ד' וזרק ונח ע"ג חייב דמיא לא מבטלי מחיצה. וא"כ איך אפשר שיכין הכלי לטובלו בשבת כיון דהכלי קאי בר"ה איך יכניסו למקוה שהוא רשות היחיד. ואין לומר דאגדו בידו ותופס הכלי . דהא הוה חציצה ואפילו תימא שהוא רפוי מ"מ פשיטא שייך לגזור טפי שמא יניחנו במקוה וירפו ידיו ויונח הכלי במקוה שהוא יותר חשש מחשש שמא יעבירנו. ואף דכלי ע"ג מים לאו היינו הנחתו מ"מ (איסור ופן אם) [א"ה כך מצאתי בכ"י הגאון המחבר ויראתי להגיה כי נעלם ממני כוונתו בזה] הכלי כשמלא מים נח במקוה. לכן נראה דעיקר הגזירה מקמי דבטלוה לרביעית דמקוה דאז א"צ שיעור מקוה. א"כ משכחת שיטבול כלים בר"ה ברקק מים ורשות רבים מהלכת בו כדאיתא בהזורק (דף ק' ע"ב) דרקק מים ור"ה מהלכת בו הזורק לתוכו חייב ורקק מים הוא פחות מעשרה טפחים. א"כ משכחת לה שיטבול כלים בר"ה ברקק מים בעלמא ויש לחוש שמא יעבירנו. אבל לאחר שבטלו חכמים לרביעית דמקוה. ליכא חשש שמא יעבירנו. כיון דבעינן מקוה אפילו לכלים כדאיתא בנזיר (דף ל"ח) בעינן שיעור מקוה ולא שייך שמא יעבירנו ומיושב בזה תמיהת התוס' דתקשי בהשקה גופיה שמא יעבירנו. ולפ"ז ניחא דהא השקה טעמא מטעם זריעה. ולעולם לא סגי בפחות משיעור מקוה וסתמא דמלתא מקוה ובור גבוה עשרה ורחבו ארבע וזהו רשות היחיד גמורה . בודאי אינו סומך ע"ז להשיקן בשבת שיהיה דוקא אוגדו

בידו. דפשיטא בכה"ג לא סמכינן ואין מתירין לו לטבול