שמחת יום טוב פד

צדק. ואינני כדאי להכריע במקום שהניח הרא"ש ההכרעה למורה צדק. מ"מ לענ"ד מלשון הברייתא לעיל אכלו עד שלא אפה עד שלא הטמין. ולדברי הרא"ש האפיה קודם לההטמנה א"כ משמע אעפ"י שכבר אפה מ"מ אסור לו להטמין אעפ"י שכבר אפה מ"מ אסור להשלים מותר צרכי שבת, א"כ הדבר מוכרע לאיסור. ועיין בטו"ז (ס"ס תקכ"ז) שהקשה למה אסר בש"ע בהערים לבשל ב' קדירות לצורך מחר, ובסכ"א מתיר הערמה. ולק"מ דבס"ס מיירי לצורך חול מחמיר טפי, אבל לעיל משום צורך שבת הוה כמו ביו"ט דמתיר ג"כ לבשל מיום א' לחבירו וכמ"ש (בסי' תק"ג)

במשנה מלפני השבת. ופירש"י דקיי"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל כו' עכ"ל. לכאורה אין ענין לכאן דדינא קמ"ל דאדרבה קשה לפ"ז מאי פריך לקמן אטעמא דרבא דנראה כמתקן אי הכי אדם נמי. ומאי קושיא דילמא באדם משום דמוזהר לטהר עצמו ברגל הקילו טפי. אבל בכלים לא שייך אזהרה דאף שצריך לאכול בטהרה ג"כ. מ"מ אפשר בשאלה וכדלעיל או בכלי טהור שיקנה. ולכאורה היה נראה דטעם האזהרה הוא כמ"ש הרמב"ם (ספט"ז מטומאת אוכלין) שהאזהרה לפי שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים. וכיון דסגי בראיית פנים *באזהרה פעם * צ"ל בעזרה אחד. א"כ אינו מוזהר רק פעם אחד שיטהר ברגל. וא"כ יכול להטהר גם בשאר ימות הרגל למאן דס"ל בחגיגה (דף ט') דבנטמא בראשון מביא בשני. א"כ משום החיוב יכול להטהר בחולו של מועד וליכא מצוה לטהר דוקא ביום ראשון מיהו פשטא דמילתא ובנבלתם לא תגעו אפילו בתחילת הרגל יכנסו בטהרה. דאל"כ קשה ל"ל אזהרה פשיטא שחייב לקיים העשה דראיית פנים באזהרה. ובודאי צריך לזהר כדי שלא יודחה מעשה דראיה וקרבנות ושלמי שמחה. ואין לומר דאתי ללאו דהא כתב הרמב"ם שאינו לוקה. ועוד דהא איכא שלמי שמחה בכל יום א"כ משמע אפילו בתחילת רגל צריך לטהר עצמו. ואפשר לומר דקשיא ליה לרש"י לטעמא דרבה משום שמא יעבירנו. וקשה הא כתב י בר"ה בפ' יו"ט דלא גזרו במילה שמא יעבירנו מפני שאין כולם טרודים רק אבי הבן. והשתא קשה אמאי גזרו כאן שמא יעבירנו בכלים לכן ס"ל לרש"י כיון שחייב לטהר ברגל והכל טרודים לטהר כליהם. לכן שייך לגזור שמא יעבירנו ג"כ שכולם טרודים ברגל לטהר עצמן וכליהם

אלא דקשה אמאי אסור טבילת כלים בשאר שבתות שאין כולם טרודים אמאי נגזור שמא יעבירנו. לכן אפשר לומר דבלא"ה רש"י פירש בס"פ במה מדליקין דאין מטבילין את הכלים הוא משום שנראה כמתקן. וא"כ י"ל כ"ע ס"ל טעמא דמתקן. אלא דמשמע משום טהרת הרגל להשתמש בטהרה ס"ל לאינך אמוראי דלא היה להם לחכמים להעמיד דבריהם משום חשש מתקן דשבות קל הוא והוא צריך לצורך טהרת הרגל. לכן בעי חששא דאלימא טפי. ובפרט בשבת כיון דעונת ת"ח משבת לשבת לעולם הם טבולי יום בשבת כמ"ש המג"א (סימן ר"פ). לכן בשבת ראוי להחמיר משום מתקן ואפילו בספק חשיכה. אבל הכא משום טהרת הרגל לא היה להם לחוש לשבות דמתקן. ולהכי טרח למייתי טעמא אחרינא

ובהכי ניחא דברי הרמב"ם (דבהלכות שבת פכ"ג) נתן טעם לטבילת כלים משום מתקן. וביו"ט נתן טעם משום שמא ישהה. ולפ"ז ניחא דודאי בשבת סגי במתקן לחוד ולא שייך בשבת שמא ישהה ואתי לידי תקלה. דהא כל כלי שנטמא במת צריך שהיה להזאת בשלישי ובשביעי . לכן לא שייך למגזר ביה שמא יבא לידי תקלה. וביו"ט ליכא למימר משום מתקן דהו"ל להתיר משים חיוב הטהרה. לכן צריך טעמא שמא ישהה. לכן לא חילק בשבת בין ולד לאב. ובין שנטמא בשבת. דבכולהו שייך שנראה כמתקן. ודו"ק היטב

שם ושוין שמשיקין כו'. בצל"ח דייק איך שייך בזה ושוין הא לא נחלקו רק באדם. וביקש לומר דגם במים וי"ל שמשיקין נראה כמיקר ומצנן המים. ודוחק דהא לקמן פריך תינח בימות החמה בימות הגשמים מאי איכא למימר. ומשני פעמים שאדם בא ומלוכלך וכו' ורוחץ אפילו בימות הגשמים וזה לא שייך במים. ואין רחוק אצלי דהא דב"ש אסרו באדם ולא ס"ל להתיר דנראה כמיקר דמשום סתמא תולין בטבילה לטהרה. וא"כ י"ל אפילו לב"ש הא לקמן אמרינן גם בימות הגשמים י"ל שאין כוונתו לטבילה של טהרה רק לרחוץ מטיט וצואה בימות הגשמים. וא"כ משמע דעיקר מראית עין הוא הירידה למקוה. ולא משגחינן במה שנראה כשטובל ראשו במים כדין טבילה. ועוד דמסתמא מברך על הטבילה דהא צריך לברך על הטבילה כדאיתא בפסחים (דף ז') וע"כ לא חיישינן להא רק הירידה למקוה ס"ל לב"ש דשייך מראית עין שנראה טובל לטהרה. וא"כ י"ל דב"ש מודו אם יורד למקוה להשקת מים שיוכל אף לטבול מאחר שנראה שאינו יורד רק להשקת מים. ושפיר שייך לשון ושוין מיהו אין זה דיוק כ"כ להמציא דבר חדש דע"כ שייך ושוין כיון דב"ש מחמירי ובקולא זו שוין. ועוד אפילו תימא שאסור לאדם לטבול לב"ש אפילו ביורד להשקה י"ל דהא גופא קמ"ל דשוין שמשיקין והיינו שיכול לירד למקוה להשקת מים. ולא אמרינן שנראה כרוצה לטבול ע"ג ההשקה דגם ב"ש לא מחמירי כולה האי. ואין ליכנס בדברים רחוקים בשביל דיוקים קלושים . ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה ושוין כו' מי שיש לו מים יפים וכו' ונותנין במקוה מים מלוחים. הצל"ח הביא דברי מהר"מ שי"ף דלב"ש ס"ל בפ"י דמקואות דאין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין ולא יפים ברעים ולא רעים ביפים . ולכן פירש"י מלוחים דלא מקרו רעים. והצל"ח השיג עליו דלפירוש רש"י דחיישינן שמא לא ישיקם היטב מחמת שחס שלא יתערבו. ואין זה השגה דודאי יכול ליזהר שלא יתערבו לגמרי אבל אם מתערב קצת ברעים נותנין טעם לפגם אבל מלוחים אם יתערבו קצת אין חשש שכל הקדירות צריכות מלח. וכתב בצל"ח אמנם דברי ב"ש עצמן לאו ביאור דאם הם שוין דאם שניהם שוין למה הוא משיק כלל ישפכם למקומם וישאב מאילו. וביקש ליכנס בדרך רחוק שהמקוה מצומצם. וביקש להביא ראיה להרמב"ם ע"ש. ואין דעתי נוחה בזה. ובפשיטות י"ל דודאי לאו כל הדעות שוות. ואף שהם יפים מי שהוא איסתניס לא יערב לו לבשל או לשתות מי מקוה שבני אדם טובלין בה אף שהם מים יפים. ומ"מ אהשקה לא קפיד במה שיגעו למי המקוה. אבל אמי מקוה גופיה אין דעת בני אדם נוחה לשתותן או לבשל בהם. אבל השקה בעלמא אינם נמאסים. ולא חיישינן שלא ישיקם יפה. וכ"ש להרמב"ם שעכ"פ הוה מין אחד ובשביל איסתניסותן לא מקרי שני מינים. ואין ראיה כלל. וכן בגמרא אי דאית ליה מים ל"ל השקה. א"כ מתני' איירי דלית ליה מים יפים והיינו כמ"ש דאף שהם יפים לב"ש מ"מ מחמת איסתניסות אינו רוצה לבשל במי מקוה

בגמרא דכ"ע מיהת כלי בשבת לא. ויש לדקדק מנ"ל דכלי בשבת לא. דילמא במתני' הטעם מפני שצריך להשתמש בכלי ביו"ט. ואם יטבלנו בשבת כיון שצריך הערב שמש. ואין ראוי להשתמש בו בשבת רק ביו"ט. א"כ י"ל דאסור משום הכנה משבת ליו"ט. ואין לומר דהכא הקושיא לב"ש דלא ס"ל הכנה ומתיר ביצה שנולדה דהא ביש לא משני מידי. דאכתי קשיא אדם בשבת מ"ט לא דבאדם לא שייך שמא יעבירנו דהא לב"ה מתיר באדם אע"ג דמודו בכלים דשייך שמא יעבירנו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דילמא משום הכנה. מיהו לפירש"י לקמן דלחולין לא צריך הערב