שמחת יום טוב פג

והיינו משום שאין החמין משביחין. ולכאורה קשה א"כ לא הוה חמין דומיא דתבשיל, דתבשיל מותר אפי' להוסיף ובחמין אינו מותר רק בחד טירחא וכמ"ש רש"י מיהו נראה דכבר כ' המהרש"ל דה"ט דהתבשיל משביח איני אלא לרשב"א דס"ל דבפת שרי משום שמשביח אבל לת"ק לא מהני מה שמשביח להוסיף רק בחד בישול. וא"כ שפיר מוכח דפליגי דאי רבנן דוקא בנחתום אסרי, א"כ גם רבנן ס"ל משום שבח התבשיל שרי להוסיף, ובחמין ליכא שבח ולא שרי רק בטירחא אחת, א"כ לא הוה חמין דומיא דתבשיל, או ת"ק לא ס"ל כלל להתיר משום שבח, וא"כ שפיר הלכה מכלל דפליגי, ודו"ק

שם אבעי' להו מי שלא הניח עירובי תבשילין אי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר כו' צריך לאקנוי' קמחו לאחרים. משמע דאם אינו מקנה קמחו אין יכולין לאפות בשבילו. וקשה הא התוס' לקמן (דף כ"א) כתבו בבני באגא דרמו עלייהו קמחא דבני חילא דאי יהבא רפתא לינוקא ולא קפדי מותר לאפות. וכתבו התוס' שע"י טורח אפיה ובישול לא קפדי אם נותנין מעט לתינוק. וא"כ קשה אפילו אי קמחו נאסר הא מסתמא כיון שצריך לשבת ודאי לא יקפידו אם יתנו מעט לתינוק, א"כ לעולם יבשלו ויאפו אחרים בשבילו. דמי גרע מנכרי דשרי כיון דלא קפיד אריפתא לינוקא. דהא במקנה קמחו ודאי לא יקפיד שהרי מקנהו לגמרי, וא"כ אפילו בלא הקנאה לישתרי משום האי טעמא. ובברייתא נקט בהדיא ולא אחרים אופין ומבשלין לו, ואמאי אינו מותר בשביל ליתן לינוקא. ואפילו להפוסקים שפסקו דלא כרב הונא, מ"מ תיקשי לרב הונא ברייתא דלא אחרים אופין ומבשלין לו. וצ"ל כדברי הט"ז שאינו מותר רק ביש אונס כמ"ש (ס"ס תקי"ב) ובתשובה כתבתי שלא נראה כדבריו. גם מפירש"י לא משמע כן. וצ"ל דהכא החמירו לחזק תקנת העירוב שלא יסמוך תמיד על אחרים וצריך להקנות דוקא. ומיושב תמיהת התוס' על פירש"י, כיון דמדינא יש להתיר אפילו בלא הקנאה, דיו להחמיר שיצטרך הקנאה. ואף שקמחו נאסר מ"מ האופה ומבשל בשביל עצמו הוא עושה שהרי לא קפיד, אלא דבעי לאקנוי' לחזק התקנה, אבל מדינא שרי בלא קפיד, ודו"ק, ועיין בסמוך

שם צריך לאקנוי' קמחו. משמע דבעי קנין. וקשה הא כתב הרמ"א בא"ח (סימן י"ד) דמותר ליקח טלית חבירו בלא דעתו ולברך עליו דמסתמא ניחא לי'. א"כ כ"ש כאן מסתמא ניחא לי' להכין ואפילו בסתמא נמי לישתרי דודאי ניחא לי' להכין לשבת ואפילו בלא דעתו יוכל לאפות ולבשל. דודאי ניחא לי' שיקנה כדי שיכין לשבת, א"כ אפי' בלא הקנאה לשתרי. וצ"ל דבעינן קנין דוקא והתם לאו קנין הוא, כמ"ש המג"א דלא הוה לכם

ע"ב בגמרא ואם איתא ליתני עבר ואפה. תמוה דקארי ליה מאי קארי, ומה ענין זה לזה. ורש"י נדחק דהו"ל למימר נמי הך תקנתא, ואינו מספיק. ויש לתרץ דבלא"ה נחלקו הפוסקים אם נשבע שלא למכור אם מכר אי מהני וי"א דלא מהני. אבל הרא"ש בתשובה הביאו בש"ך דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק באיסורין שאי אפשר לבטלן אבל השבועה אפשר שתבטל ע"י חכם. ועיין בסמ"ע (סימן ר"ח) דאפילו בדרבנן אי עביד לא מהני. והשתא י"ל דכאן נמי הו"ל למימר אי עביד לא מהני שיאכל בשבת מם שתיקן באיסור אלא דאם יכול להקנות קמחו לאחרים שפיר אינו אסור בהחלט. ולהכי קשי' ליה שפיר כיון דמשום דיכול להקנות קמחו לאחרים הוא שמותר בעבר ואפה, שפיר הו"ל למיתני עבר ואפה מותר, כיצד עושה מקנה קמחו לאחרים דחד בחברי' שייך . דלהכי לא שייך לומר אי עביד לא מהני משום דאפשר לבטל האיסור כשמקנה קמחו לאחרים, להכי עבר ואפה מותר כן י"ל דרך פלפול. ובפשיטות י"ל דודאי היה ראוי לקנסו בעבר ואפה. אלא מיהת כיון דיוכל למיעבד בהתירא להקנות קמחו לאחרים לא שכיח שיעבור על דברי חכמים לכן לא אסרו ושפיר מקשי דהו"ל למתני נמי עבר ואפה מותר, דבהא תליא כיון דיכול להקנות קמחו לאחרים, ומשני דלא איירי מתקנתא דאיסורא. ודו"ק

בתוס' בד"ה ובלבד שלא יערים כו' אבל הכא מיירי בבישול דחמיר כו' עכ"ל. צ"ע דהתוס' כתבו לעיל (דף י"א) וכן רגילין העולם שאוכלין הכבד והיינו בבישול. וכפי המבואר ברש"י ותוס' דוקא במליחה שרי. והתוס' י"ל דסמכו אוגם שיכול לעשות תקנה, אבל מפירש"י משמע דאסור לעשות הערמה בבישול

בגמרא רב נחמן בר יצחק אמר הא מני חנניה היא . לכאורה תמוה דאטו משום דס"ל תיקון עירוב לאפיה בפני עצמה ובישול בפני עצמו והטמנה בפני עצמה ימשך מזה לאסור בעבר ואפה שאין ענין זה לזה. ואפשר לומר דודאי יש לגזור אם נתיר לו עבר ואפה לא יערב ויעבור לעולם. אלא דלא חיישינן כיון שעבר עכשיו יעבור פעם אחרת כשיצטרך עירוב תבשילין, דהא אית ליה תקנתא לאקנוי' קמחו לאחרים, ולמה יהיה עבריינא בחנם. אלא דהכא מסתמא איירי שלא ימצא מי שיקנה לו קמחו, והשתא י"ל אי אתרמי פעם אחד לא יתרמי פעם אחרת, לכן לא גזרו בכה"ג. אבל לב"ש שצריך שלשה מינין לעירוב, א"כ יש לגזור על אותו פעם עצמו, אם נתיר לו עבר ואפה, יבשל ג"כ ויטמין, כיון שעכשיו עכ"פ אין לו למי להקנות. אבל לב"ה צריך לגזור משום פעם אחרת ולא גזרינן כולי האי ודו"ק. וניחא בזה דלא מייתי ממתניתין דמחמרי ב"ש ג"כ ובעו שני תבשילין חזינן דב"ש מחמרי. ומה שדייק הצל"ח לוקמה כר"א דאמר אין אופין אלא על האפוי. וביקש לסייע שיטת ר"ת. ולמ"ש אדרבא משמע דלא כר"ת. אלא נראה דמהברייתא עצמה מוכח דבעינן תיקון לשלשה ענינים לאפיה ולבישול ולהטמנה, ומדפלגינהו בתלתא משמע דכב"ש הוא, ולא יאפה בלא תיקון אפיה וכן כולהו. אבל הטמנה לא נזכר בדברי ר' אליעזר לעיל. וא"כ מוכח מלישנא דברייתא גופה, כב"ש

ואפשר לפרש עוד דה"ק דהברייתא נקט אמבושל א"כ י"ל שעל אפי' עביד עירוב , וכיון דיש לו אפוי עכ"פ אסרו לו הבישול כיון דאית ליה אפוי הוה כאית ליה פירי אחריני דקנסו ונקט אבישול דוקא מיהו הקדמונים לא פירשו כן

שם איסורא דשבת שאני. עיין מהרש"ל וב"י שהביאו תשובת הרשב"א דלמסקנא לא מפלגינן רק בין שבת ליו"ט, ובשבת לעולם אסור אפילו אית ליה פירי אחריני וביו"ט לעולם שרי. וקשה הא מתניתין אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, וי"ל בדרבנן איכא טובא כמו שכ' התוס' שם פרק משילין (דף ל"ז) . מיהו למסקנא לא קיימא הכי

בפירש"י בד"ה איסורא בישול שבת מאבות מלאכות כו' אבל עבר ואפה איסורא דרבנן עכ"ל. וקשה דבשבת פרק כירה (דף ל"ח) מסיק בשבת קדירה על גבי כירה מסיק רב נחמן בר יצחק דתרווייהו לאיסורא מבשל שלא אתי לאיערומי בשוגג יאכל אבל בשבת דאתי לאיערומי אפילו בשוגג לא יאכל, א"כ חזינן דבדרבנן החמירו טפי, ויש ל שב. ודו"ק

בגמרא אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. הרא"ש ז"ל נסתפק אם גומר כל צרכי שבת אם התחיל באחד מהם והא דנקט התחיל בעיסתו לפי שהיא הכנה ראשונה שמכינין לשבת שכן תיקן עזרא להיות אשה משכמת ואופה, ע"ש שסיים והדבר שקול עד יבא מורה