שמחת יום טוב פב

יכול לערב מיו"ט לחבירו כלל. שהרי אין שייך בו תנאי. שהרי בודאי מערב על יום טוב שני ביו"ט ראשון. וכן לא מהני עירוב מיום טוב ראשון לשני. ובצל"ח צידד לומר דמהני. ולענ"ד ברור כמ"ש דדוקא היכא שצריך תנאי מתיר וכ"ז ברור. ודוק היטב ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה מאי טעמא וכו' וא"ת ל"ל ה"ט הא איכא טעמא דהכנה כו' עכ"ל. לפענ"ד לא מצינו הכנה רק מיו"ט לשבת אבל אם נולדה בשבת מותר ביו"ט אם חל ביום שני מותר ביו"ט ולא חשיב שבת מכין ליו"ט שיש הפסק יום חול בינתיים. וכן לפמ"ש לעיל (דף ד' ע"ב) בעצים שנשרו מן הדקל דיש הכנה דאורייתא הוא ביו"ט ושבת סמוכין זה לזה. א"כ לא משכחת כלל הכנה בהפסק יום בין יום טוב לשבת. דאין סכנה אלא בשני ימים סמוכים. שבת ויום טוב, או יו"ט ושבת. לא שייך לגזור כלל, רק משום יו"ט אחר שבת. והיינו בסמוכים דוקא. דבענין אחר לא משכחת לה הכנה, ונכון

בא"ד מ"מ קשה דהתם בעירובין ל"ל טעמא דהכנה כו' ת"ל משום דמקני שביתא כו' עכ"ל. לכאורה אין מקום לקושיא דהא הכא פליגי ולמאן דסבירא ליה דמניח עירובי תחומין לא חייש לטעמא דמקני שביתא ונקט טעמא דהכנה דהוה לכ"ע. מיהו נראה כוונת התוס' דמשמע דלא פליגי רק הכא. דלענין מקני שביתא נמי שייך הממנ"פ דלא הוה רק מיקנא שביתא בחול לפי האמת. משא"כ ביו"ט הסמוך לשבת דהוה מיקנא שביתא בודאי משמע דלכ"ע אסור. מיהו נראה לי ליישב מ"מ דחשש מיקנא שביתא אינו אלא שלא להניח לכתחילה משום מראית עין בעלמא. אבל בדיעבד מהני. דהא אפילו מקח וממכר עצמו בדיעבד מהני. וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפרק משילין. מאן דעבר ואקני בשבת מטלטלי או מקרקעי מהני. וי"ל הטעם כיון דעיקר מקח וממכר משום גזירה שמא יכתוב. וא"כ שפיר י"ל ביה אי עביד מהני. שהרי אין האיסור מתבטל. אם נאמר דלא מהני. כמו בשוחט בשבת שכתבו דלא שייך אי עביד לא מהני. דמ"מ האיסור לא יתבטל, וכאן נמי לא יתבטל האיסור. וא"כ אי עביד עירוב מהני בדיעבד. ומשום הכי שרי ג"כ לצורך חולי אפי' לכתחלה דליכא רק מראית עין בעלמא. אבל משום הכנה אם אנו אומרים שלא הועיל לו העירוב, א"כ לא הוה הכנה וגוף האיסור מתבטל. ולהכי הכא כיון דאיכא מ"ד דאפי' לכתחלה לא אהני מקני שביתא רק אלכתחלה. ושם משמע דאין מערבין, היינו שהעירוב אינו מועיל כלום, צריך טעמא משום הכנה, דלהכי אינו מועיל דהא הכנה אסור אפי' בביצה דהוה הכנה דממילא. א"כ כשישתמש בשבת בעירוב זה נעשה איסור ההכנה, לכן אינו מועיל לו העירוב ויושב במקומו, וא"כ לא הועיל לו בשבת עירוב של יו"ט וליכא איסור הכנה, א"כ שפיר צריך טעמא דהכנה שלא יועיל העירוב לשבת וישאר בשביתתו. וא"כ הכא בספיקא דלא שייך הכנה באמת בדיעבד מותר וכן מסתבר דלא מסתבר להרחיק פלוגתייהו כ"כ, וא"צ לדחוק כמ"ש התוס'

בא"ד ומ"מ קשה מגיטין פרק הזורק דקאמר איהו תיזל ותיחוד ותפתח והתם מיירי בשבת דשרי לעשות קנין כו' עכ"ל. ועלה בדעתי לחלק דבהך תיחוד ותפתח לא ניכר שהוא לקנין כ"כ כמו בעירוב דאין דרך להניח רק בשביל עירוב וקנין. אלא דבאמת מבואר בב"ב (דף קנ"ו) קונין משכ"מ אפי' בשבת שלא תטרף דעתו. לכן לא ידעתי מה שעשו התוס' קושיא מזה דהרי מבואר דקונין משכ"מ. ואפשר דס"ל להתוס' דמשם אין ראיה דכיון דדברי שכ"מ אכתובין וכמסורין דמי, א"כ הקנין למותר ומילי דכדי כבל כשהקנין מועיל לקנות דוקא ע"י הקנין כי מכח מתנת שכ"מ אינה מגורשת. דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה. לכן לא פסיקא ליה. ולפי האמת י"ל קונין משכ"מ אפי' במקום שמועיל הקנין כגון במקצת, וכמ"ש התוס' בב"ב שם

בא"ד ולי נראה מדאמר התם אי אתה מודה שאין מערבין כו' הא איכא רבי כו' עכ"ל. לענ"ד לק"מ דוודאי לא שייך לאקשויה דר"א קדים טובא לרבי. דהא ביום שמת ר' עקיבא נולד רבי כדאי' בקדושין בפ' י' יוחסין. ור"א היה רבו של ר' עקיבא אלא שכך הוא מקובל בידם שחכמים השיבו לר"א. א"כ י"ל דרבי מפרש לה דקאי אעירובי תחומין . אלא דהש"ס מפרש לדידן דקיימ"ל כרבנן דרבי דגם עירובי חצירות אין מערבין. לכן מפרש משום הכנה דבעירובי חצירות לא שייך מקני שביתא. אבל רבי דס"ל דמניחין עירובי חצירות מפרש לה לענין תחומין ומשום מקני שביתא. ולק"מ. ודוק

בא"ד היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים עכ"ל. וקשה לפמ"ש התוס' לעיל ריש מכילתין דבדבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה א"כ לא משכחת לה הכנה אחרת דהכנה דעירוב לא שייך בדאורייתא ואיך יתקנו מלתא דליתא בדאורייתא. וי"ל לפמ"ש לעיל בפ"ק גבי עצים שנשרו מן הדקל דדבר שאינו ראוי ביו"ט בשבת מקרי הכנה א"ש

בפירש"י בד"ה דלמקני כו'. ואם התירו בעירובי תבשילין התם משום כבוד שבת התירו. לכאורה קשה אמאי לא פירש"י דמקני חמור טפי מעירוב תבשילין. ונראה דרש"י ס"ל כולה בחדא מחתא מחתינהו דגם מקני שביתא אין חשש שהרי ממה נפשך הוא מערב בחול רק שנראה כמניח ביו"ט. א"כ גם בעירוב תבשילין נראה כמניח ביו"ט. ולזה פירש"י דמשום כבוד שבת התירו טפי. אלא דקשה לשון הגמרא הו"ל לומר אבל עירובי תחומין לא דלא התירו אלא משום כבוד שבת ובעת"ח לא שייך לפירש"י. והא פשיטא דאין מערבין עת"ח ביו"ט דבשלמא אי מפרשינן דחששא דמקני שביתא אלימא טפי ניחא. אבל לפירש"י דמשום כבוד שבת הו"ל למימר דוקא עירובי תבשילין משום כבוד שבת אבל עירובי תחומין לא. ומה צריך ליתן טעם הכא למה שאין מערבין עירובי תחומין. ואפשר דלהכי פריש בש"ס טעמא דאי לא הוה נקט אלא דוקא עירובי תבשילין משום כבוד שבת אבל עת"ח לא. ה"א הה"ד עירובי חצרות דלא. קמ"ל דדוקא משום מיקני שביתא אסור. אבל עירובי חצרות מותר. אף דלא שייך בהו כבוד שבת. כמו בעירובי תבשילין שהוא עיקר ההכנה לשבת. ובזה א"צ לכל האריכות דברי הפני יהושע ודחק דמקני שביתה היינו מתקן. והקשה על הב"י (בסי' תקכ"ח). ולפמ"ש דברי הב"י נכונים. וא"צ לדחוק דמקני שביתה היינו שאינו במשמע כלל. והנלענ"ד כתבתי ודו"ק היטב

בגמרא אמר רבא הלכה כרשב"א. ויש לדקדק לפמ"ש הרא"ש דאשה נקט דוקא שאופה בתנור קטן ונאפה יפה אבל בתנור גדול לא. וא"כ קשה איך אמר הלכה מכלל דפליגי הא י"ל דת"ק נמי מודה באשה ולא מיירי רק בנתתום שאופה בתנור גדול וכמ"ש הרא"ש. ואפשר ליישב הדיוק דרבותא נקט ממלאה אשה דלקמן (דף כ"א) כתבו התוס' דבעיסה חציה של נכרי אסור לאפותה משום שהפת נאפה יפה דהכא איכא למימר הואיל אי מיקלעי ליה אורחים, א"כ י"ל לא מבעיא בנחתום שמוכר לרבים דמתרמי טפי למכור אף שכעת סגי ליה במה שיש לו אבל אשה דליכא למיחש כ"כ שתצטרך לכל התנור אפ"ה שרי ועיין לקמן (דף כ"ב ע"ב) דמתירין ב"ה פת מרובה ופירש"י שהפת נאפה יפה. ונראה ליישב דמוכח שפיר דת"ק פליג אפי' כשמשביח במילוי, והוא דבטור (סימן תק"ב) מתיר בתבשיל אפי' אומר בפירוש שעושה לצורך מחר, וכתב הטעם שהתבשיל משביח בריבוי שהוא שמן ומוטעם ביותר. ובחמין כתב הרמ"א דאין להוסיף אחר שכבר נתן החמין אצל האש,