שמחת יום טוב פא

לחוד. דאפילו חתימה בשל יו"ט לא בעי ת"ק. משמע דמחשיב ברכת שבת עיקר ובמזכיר יום חג פלוני לחוד סגי . ויכול להאריך מעין שבת עד כלותה. ולרבי א"צ רק להזכיר יו"ט בחתימה. אבל באמצע יכול להאריך בענין שבת. וסגי כשמזכיר חג פלוני הלזה לחוד. וכן מצאתי מבואר בהדיא ברמב"ם (בפ"ב מברכות דין י"א) בר"ח וחה"מ בשבת כתב מתחיל בברכה של שבת ומשלים בענין שבת ואומר קדושת היום באמצע וחותם מקדש השבת וכו'. הרי שפירש בהדיא שמשלים בענין שבת חוץ מן החתימה. וכן מסתבר דהא לת"ק דהכא א"צ לסיים כלל בשל יו"ט רק בשל שבת. א"כ ודאי עיקר הברכה בשביל שבת ושבת עיקר. לכן לפענ"ד אין מקום לדברי מהרי"ל כלל. ועיין בסמוך

בתוס בד"ה אין הלכה כו' וא"ת אמאי לא אמר הלכה כת"ק עכ"ל. ואפשר לומר דבעירובין (דף מ"א) מבעיא לן אם להזכיר של ר"ח בר"ה ורב הונא גופיה דבעי למפשט דחי ליה. ומיהו בר"ה אפילו אי מזכיר של ר"ת. פירש"י שיאמר את יום הזכרון ואת יום ר"ח הזה. א"כ בהא לכ"ע אומר ר"ח באמצע. לזה אמר אין הלכה כאותו הזוג שאמרו כל מקום שזקוק לשבע. אבל אם מזכיר של ר"ח בר"ה אעפ"י שזקוק לשבע בערבית שחרית מנחה מ"מ אומרה באמצע ולא בעבודה. וא"כ טובי קמ"ל דאיכא דזקוק לשבע ואומרה באמצע דהיינו בר"ה

בגמרא א"ר מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. הרמב"ם (בפ"ו מהל' יו"ט) פסק דבזמן הזה שבקיאין בקביעא דירחא ואין עושין יו"ט שני רק מפני מנהג אבותינו ליתא להאי דינא. והלח"מ הקשה על זה דא"כ איך פסק בביצה נולדה מזה מותרת בזה בשני ימים טובים של גליות. ותירץ דכשצריך לומר בפירוש גרע טפי. עוד הקשו הא בזמן רבא היו בקיאים בקביעא דירחא ואפ"ה אמר דמתנה. עיין בחידושים על הלכות יו"ט מד"ז הגאון מהר"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב טעמו של הרמב"ם כיון דהשני חול בבירור. א"כ איך יתירו ביו"ט ראשון להניח עירוב תבשילין. דהא פעמים שמבשל תבשיל ביחוד על עירוב תבשילין. וא"כ לא מבעיא לרב חסדא דס"ל באיפה מיו"ט לחול לוקה. ומקשה בפסחים לדידך דלא ס"ל הואיל איך אופין מיו"ט לשבת וכ"ת ע"י עירוב תבשילין וכי מועיל על איסור תורה. ומשני רב חסדא מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. וא"כ ודאי אם חל יו"ט ביום ה' ומבשל ליו"ט שני לערב בו שהוא ביום ו'. א"כ עביד איסור דאורייתא דודאי בחל יו"ט ביום ה' אסור להכין לשבת. בפרט לפירוש התוס' פסחים (דף מ"ז) דלאו טעמא משום קדושה אחת רק מאחר שהוא מצות שבת ואם לא יעשה ביו"ט לא יעשנה מותר להכין מיו"ט לשבת. א"כ ודאי אם יום חול מפסיק פשיטא שאסור מיום ה' לשבת שהרי יום הששי חול הוא לפי האמת. א"כ לר"ח ודאי ליתא להאי דינא. אלא דיש מציאות לדין זה אם נימא דאף מיו"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. לכן מותר לרבה להכין מיו"ט לשבת לכן ס"ל להרמב"ם דכשיערב ביום טוב ראשון הוה כמכין לחול ופעמים מבשל ג"כ. אלא דרבא מצי סבר דמ"מ התירו חכמים להתנות. דרבא לשיטתיה דס"ל דטעמא דעירוב תבשילין כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא לאפרושי מאיסורא מלאכה. י"ל שפיר דמ"מ שרי אבל לרב אשי דטעמא דעירוב תבשילין שיאמר מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו מיו"ט לחול. א"כ תקנת עירוב תבשילין לאורייתא חומרא שלא להכין מיו"ט לחול. וא"כ איך יתקנו לערב מיו"ט ראשון על מחר שבודאי הוא חול. א"כ איכא חשש זלזול טפי שהוא העירוב עצמו הוא מכין מיו"ט ראשון שהוא קודש ליום שהוא חול גמור א"כ קרוב הדבר לקלקול יותר להקל בהכנה מיו"ט לחול. אנן קיי"ל כרב אשי. לכן ס"ל להרמב"ם דאין מניחין על תנאי והשתא ממילא לא קשיא מביצה דודאי נולדה בזה מותרת בזה מכח ממנ"פ. אבל תיקון עירוב תבשילין לרב אשי לאפרושי מאיסור מלאכה מיו"ט לחול. א"כ אדרבה בזה יקילו במלאכה מיו"ט לחול שהרי ידוע שמחר חול הוא. וא"ש דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב. מיהו מרבא ליכא קושיא כ"כ דהא אשכחן בראש השנה (דף כ"א) דצם תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותיה. א"כ היה ג"כ ספק בשני ימים טובים. משא"כ עכשיו שאין מקדשין ע"פ הראיה בשום מקום. דהא אין לנו סמוכין. ולעיל (דף ו') דאמר רב אשי ארבא גופיה דלא אמר בר"ה. י"ל עדיפא מיניה קאמר שאין שום היתר

בפירש"י בד"ה מיו"ט לחבירו אם נזכר ביו"ט ראשון כו' עכ"ל. הא דפירש"י סמוך לשבת. ולא פי' בשני ימים טובים של גליות באמצע שבוע ומערב סמוך לערב יו"ט שני. דאם ראשון קודש השני חול וא"צ עירוב ואם הראשון חול מערב בחול. יראה דמוכח מדנקט מתנה משמע דתנאי בעי. ואי איירי בשני ימים טובים של גליות ל"ל התנאי. הא כשמערב בראשון בסתם ראוי להתיר לו ממה נפשך לילך לתחומו שעירב. דאם הראשון חול, הרי עירב. ואה הראשון קודש א"צ עירוב כלל . לכן נראה דמהאי טעמא גופיה לא מצי מערב ביו"ט ראשון על השני . דהוה ודאי כמיקנא שביתה. כיון שאם יערב לא שייך להתנות כלל. וזה ודאי הוה כמו בחול. ואתא לערובי ביו"ט סמוך לשבת ג"כ. אבל כשמערב לשבת בזו שפיר שייך תנאי. שהרי עירוב שהניח ביום ה' לא יועיל לשבת בסתם וצריך להתנות כשמערב ביום ה' אם למחר יו"ט. וכן ביום ו' חוזר ואומר אם אתמול היה חול והיום קודש אין בדברי כלום. א"כ מתוך התנאי עצמו נזכר שאין כוונתו לערב ביו"ט. אבל מיו"ט לחבירו הרי כמו בחול וזה ודאי אסור וכן מוכח מלשון ומתנה, דאל"כ לימא בפשיטות אדם מניח עירובי תחומין מיו"ט לחבירו. אלא ודאי לא שייך אלא היכא דצריך תנאי כגון מיו"ט ראשון לשבת שאו צריך לחזור לערב באותו עירוב עצמו ולומר אם היום קודש אין בדברי כלום

ומה שכתב הפני יהושע דיש לתמוה כיון דלרב הוה שתי קדושות א"כ עירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת דשתי קדושות הן. ומה זה שכתב דממנ"פ הוה עירוב. ועוד כיון דמניח ביו"ט שני באותו הפת שהניח בראשון למה הוצרך לפרש דממנ"פ הוה עירוב בלא"ה העירוב של ע"ש בין שהוא חול בין שהוא קודש ודאי מהני לשבת כדאיתא בהדיא בעירובין (דף ל"ט) דבאותו הפת מותר להניח מיו"ט לשבת. והאריך בזה והניח בצ"ע. וכל דבריו דברי תימא. דמ"ש דעירוב שהניח בראשון לא מהני כלל לענין שבת. תמוה דאטו מערב בתורת מיו"ט לשבת הא ודאי לכתחילה אם חלו שני יו"ט ביום החמישי וביום הששי. לכתחילה מערב ביום ד' שהוא ערב יו"ט למקום שרוצה לילך בשבת וסגי בהכי כיון דלא אפשר לערב ביו"ט אי לא מצי מתני. וקמ"ל רב דאף דאין מערבין ביו"ט בשני ימים טובים של גליות. מערב בראשון דשמא חול הוא והוה עירוב מערב יו"ט. וכשהוא קודש חוזר ומערב באותו עירוב בערב שבת שהוא חול אם הראשון קודש. וזה יכול לעשות. דממנ"פ לא עירב ביו"ט רק בחול ולא שייך הכנה. אבל שיערב לכתחלה ביום טוב ולקרות שם עירוב הוה הכנה. כמו שפירש"י בעירובין (דף ל"ט) והכא לא שייך הכנה דבממנ"פ אינו מכין רק מחול לשבת. דשם העירוב אינו נקרא רק בחול. ובעירובין מיירי שהניח העירוב בערב יו"ט כדת בזה יכול באותו פת לעירוב בשני שכבר חל שם עירוב עליו מראשון. אבל כשלא עירב לראשון כלל שרוצה להיות כבני עירו. לא יכול לקרות עליו שם עירוב ביו"ט. לכן צריך הממנ"פ שאין קריאת שם העירוב ביו"ט כלל. כיון דמתנה שאם הוא קודש אין בדבריו כלום אין נקרא שם עירוב כלל ביו"ט. ומהאי טעמא אין