שמחת יום טוב ז

בתוס' ד"ה וניפליג כו' תימא בכל דוכתו כו' עכ"ל . תירץ התוס' דחוק בפרט לפמ"ש בסמוך דצריך לפרש בעומדת לגדל ודאי זה אריכות. ולכאורה עלה בדעתי לפרש דדוקא הכא פריך וניפלוג בתרווייהו כיון דהך סתמא מתני' נמי בעדיות גבי דברים שמקולי ב"ש וחומרי ב"ה וא"כ בעדיות הו"ל לאשמוענין בביצה דאפילו נולד שרי ובכאן ביו"ט הו"ל לאשמועינן רבותא לב"ה דקיי"ל כוותי' דאפי' תרנגולת אסורה. מיהו לישנא דש"ס לא משמע הכי. ונראה דבעלמא היכא דאשמועינן עכ"פ כחא דהיתירא לגמרי לא קשיא לן הכי רק הכא דוקא דבביצה לאו טעמא ברירה הוא כיון דאיכא תנא דס"ל הכנה כמבואר לקמן ולדידיה אפילו עומדת לאכילה אסור אלא דרב נחמן לית ליה הכנה ולכן לא בעי לאוקמי מתני' בטעמא דהכנה וא"כ רבי דבעי לאשמועינן דלא כהאי תנא טפי הו"ל לפרושי לתרווייהו פליגתייהו א"כ נשמע כחא דהתירא לכ"ע דמשמע דוקא בתרנגולת העומדת לגדל אבל בתרנגולת העומדת לאכילה כ"ע מודו דשרי ול"ל הכנה וא"כ הוה בזה רבותא טפי לכ"ע ולכן פריך הכא כנ"ל ועיין בתוספות עירובין (דף ע"ב ע"ב) ד"ה כח

גמרא אמר רבה כו' משום הכנה. רוב מפרשים פירשו דגם לרבה מוקצה דרבנן רק הכנה אסורה מן התורה ואף דעל שבת עצמו אין צריך הכנה מ"מ גזרת הכתוב לאסור ביו"ט הנעשה מהכנת שבת. אבל רש"י פי' דרבה ס"ל מוקצה דאו' . והקשו עליו המפרשים דבפסחים (דף מ"ח) מוכח בברייתא דהביא שה מן האפר דכשר דמוקצה דרבנן. ונראה ליישב דודאי מכח קושי' זו אינו מוכרח לדחות דברי רבה ותחילה אפרש דסברת רש"י דאם איתא דמוקצה דרבנן לגמרו לא שייך לאסור מה שמוכן משבת ליו"ט כיון דאפילו בשבת עצמה א"צ הכנה ובאותו יום מותר למה יחזור וינעור האיסור למחר ביו"ט ולכן ס"ל דודאי מוכח דבשבת מיהת אסור וטעמא דמילתא כדאמרינן בפסחים שם דהזהרת מוקצה מלא תעשה מלאכה דכי היכא שאסורה המלאכה ומלאכה היא שמכשרת הדבר כגון בישול ואפי' וכדומה ה"נ בדבר שלא הי' מוכן שמעיקרא לא הי' עומד לאכילה ועתה חפץ לאכלה נמצא שמוליד בה מעשה חדש שעתה רוצה שיהי' מוכשר וזהו מה שאסרה התורה ועפ"ז נפרש דודאי רבה גופיה מוכח מדבריו שיש לחלק בין מוקצה בין שבת ליו"ט ותחילה נבאר דיש להבין שם בגמרא דמעיקרא פריך מכח הואיל ומשני רבה אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה וקשה ל"ל למימר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה הא רבה לא בא לתרץ רק קושי' דהואיל וא"כ לא הו"ל לשנויה רק שבישלו בעצי מוקצה דאפילו לצרכו אסורים וא"כ לקי שפיר משום הבערה כיוון דלית ליה הואיל וכן נראה מפירש"י שם וא"כ ודאי קשה ל"ל לרבה למימר בעצי מוקצה דאזהרתו מלא תעשה מלאכה דודאי הא בלא"ה איכא לאו דהבערה. ואין לומר דקשי' ליה דלחייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה דא"כ לפי האמת תיקשי הבערה היכא אזלא ולזה י"ל דס"ל ע"כ האי ברייתא אתי' כמ"ד שהביאו התוס' לקמן (דף כ"ג) דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל וא"כ קשי' ליה דלחייב תרתי משום מוקצה ומשום הבערה. ולכן ע"כ צ"ל דהאי תנא לא ס"ל כלל לחייב משום הבערה וליכא רק משום עצי מוקצה לחוד. מיהו לפי האמת דס"ל לרבה דאין חילוק מלאכות ליו"ט נראה דס"ל הכי דודאי מידי דמוקצה שאינו מוכן אזהרתו מלא תעשה מלאכה כמו שאמר רבה שם והטעם כיון דמתחילה לא הי' ראוי למלאכה ועתה משתמש בו ועושה בו מלאכה יש לאו דלא תעשה כל מלאכה אך נראה דמטעם זה אין לאסור ביו"ט מוקצה לצורך אוכל נפש כיון דאפילו מלאכה גמורה שרי ביו"ט לצורך אוכל נפש וא"כ קשה מאי משני לעייל עצי מוקצה הא גם בעצי מוקצה י"ל הואיל כיון דמוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ י"ל הואיל . אך נראה דהמ"מ כתב דהבערה לא מקרי אוכל נפש רק מכשירין רק דביום השבת ממעט הבערה ביום טוב ע"ש בפ"א דיו"ט. וא"כ נראה אי אמרינן דהבערה לא נאסרה ביו"ט כלל משום דלאו מלאכה הוא כמ"ש התוס' לקמן לרבה גופי' א"כ בעצי מוקצה דמקרי מלאכה כמבואר בש"ס לא שייך הואיל כלל דאין להתיר עצי מוקצה לצורך אוכל נפש דלא הוה רק מכשירין ומכשירין אסורין ולכן לא שייך הואיל משא"כ אי אמרינן דהבערה לחודה אסורה ביו"ט ומ"מ גזירת הכתוב להתיר ביו"ט מדכתיב ביום השבת כיון דמלאכה היא והתורה התירתה גם בעצי מוקצה אין לאסור לצורך אוכל נפש דמה לי מלאכה דהבערה מה לי מלאכה דמוקצה אך אם נימא דהבערה ללאו יצאת ואינה מלאכה כלל ועצי מוקצה חשיבא מלאכה א"כ מעולם לא הותרה מלאכה זו ביו"ט לצורך אוכל נפש ולא שייך לומר הואיל ולכן ע"כ האי תנא דס"ל דלא שייך הואיל בעצי מוקצה ואסורי אפילו באוכל נפש בע"כ ס"ל הבערה ללאו יצאת ומעולם לא הותרו עצי מוקצה ביו"ט דמה שהותרה הבערה ביו"ט היינו משום דלאו מלאכה הוא כלל משא"כ עצי מוקצה דהוה מלאכה ולא דמי לשאר מלאכה דזהו לא הוה רק מכשירין כמ"ש לעיל ולכן צ"ל אפיק הבערה דלאו מלאכה היא כלל ולכן לא שייך הואיל ונשאר האיסור מעצי מוקצה משא"כ אילו היתה ההבערה מלאכה ואעפ"כ הותרה לאוכל נפש מטעם ביום השבת כמ"ש המ"מ גם מוקצה לא שייך לאסור ביו"ט. ולפ"ז לא קשי' מידי מברייתא דמוקצה שרי ביו"ט דהיינו לצורך אוכל נפש ובהא לא שייך איסורא ושפיר הוה מהמותר לישראל אלא דאכתי ס"ד בדברי רבה דלהכי נקט אפיק הבערה משום חייב תרתי משום הבערה ומשום מוקצה ולכן צ"ל דלאו מלאכה הוא כלל . ובהכי א"ש מה דאמר הא את הוא דאמר ולכאורה תמוה דמה ענין קושי' זו להא דמוקי ברייתא משום מוקצה. ולפ"ז א"ש דודאי אהא נמי קשיא למה מוקי ברייתא כמ"ד דלא חייב משום הבערה לס"ד דאביי דלהכי נקט אפיק הבערה דלא לחייב תרתי. וע"ז קשיא ליה דרבה גופיה הא דאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט וא"כ לא הוה צריך לומר אפיק הבערה אבל רבה גופיה ודאי לא הדר מכח קושי' קמייתא דודאי מוקצה דאורייתא רק ביו"ט לצורך אוכל נפש הותר רק שהוכרח להנוי' אחרינא משום קושיא דחילוק מלאכות וקשיא ברייתא גופה דחייב אהבערה ובישול וא"ש ודו"ק היטיב. ובזה מיושב נמי לפירש"י לקמן (דף ד') אמרינן בפשיטות אמוקצה דעצים בדרבנן מבטלין ופירש"י מוקצה דהכא וקשה הא לרש"י מוקצה דאורייתא אליבא דרבה וקיי"ל כוותיה ולפ"ז ניחא דלדידן דקיי"ל הבערה לחלק יצאת ואפ"ה הוה מלאכה ממילא גם עצי מוקצה שרי מן התורה וא"ש ודוק ובהכי א"ש לשון רש"י שכתב מיהו בחול ליכא למיסריה וקשה דקארי לה מאי קארי לה הא אמרינן התם דאזהרה דמוקצה משום לא תעשה כל מלאכה וא"כ מהיכא תיתי לאסור בחול בשלמא לשיטת התוס' דאין הטעם משום מוקצה רק דגזירת הכתוב לאסור מה שהכין שבת צריך הדבר לאומרו שלא לאסור בחול אבל לפירש"י מה מקום לאיסורו הא אזהרה דמוקצה אינו אלא משום לא תעשה מלאכה וניהו דהתורה אסרה נמי מה שנעשה מאליה מ"מ מהיכא תיתי לאסור בחול. ולפ"ז ניחא דודאי גם לפירש"י צ"ל דמה שאסור מה שהכין שבת ליו"ט היינו משום דבשבת עצמה אסור מן התורה שדבר שאינו מוכן אמור בשבת דהוה כמו מלאכה שמכשיר לאכול דבר שלא היה מוכן ומזה גזירת הכתוב ג"כ דמה שנאסר בשבת משום שנתכן בשבת אסור ג"כ ביו"ט וכמו כן להיפך מה שצריך ביו"ט הכנה ונתכן ביו"ט אסור בשבת של אחריו כיון דמידי דלא הוה מוכן אסרתו התורה משום מלאכה שלא היה מוכן מבעוד יום וזה רוצה לאכול עתה שתבא הכנתו ביו"ט הוה כמו מלאכה ואסור ביו"ט רק לצורך היום גופיה. ולכן בשבת אסור דניהו דאם היה צריך ביו"ט היה מותר היינו משום דמלאכה נמי מותרת לצורך אוכל נפש דיו"ט ולא לשבת ומ"ט הוה ס"ד לאסור אף בחול כמו ביו"ט. ולכן צריך לטעמא דלא שייך בה מוקצה משא"כ ביו"ט דשייך מוקצה אף שההכנה