שמחת יום טוב עט

כשנזכר כשהיה קמיה דמר שמואל ושכח. היה סבור שעדיין יכול להתנות ולילך לביתו. היה קשה לו לאיש אשר אור עיניו אין אתו שילך וישוב לביתו. לכן היה עציב. ואפשר שהיה צריך עוד לחזור לסדר מתניתא והשתא קשיא לרש"י למה אמר לדידך אסור. הא מ"מ היה יכול לילך לביתו לערב. ואיך גזר עליו איסור. אלא ודאי ר"ה היה שאין יכול להתנות לפי האמת. רק לפי טעות הסמיא היה סבור שיכול לשוב לביתו. אבל שמואל דס"ל שאין יכול להתנות גזר עליו איסור בהחלט. שלהתנות אין יכול. וגם לסמוך על הגדול אין יכול. ודו"ק היטב. הנה ת"ל ישבנו בכמה דרכים וגם במה שקדמוני תירוצים שונים ואתה תבחר. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה לדידך אסור שאין דעתי על המזידין והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים עכ"ל. הט"ז באו"ח (סי' תקכ"ז) מדייק מזה שאם הגדול מכוין להוציא גם המזידין יוציא ועשה מחלוקת בין רש"י להטור. ולפענ"ד מדברי רש"י אינו מוכרח כלל דודאי אילו היה נכון להניח גם על המזידין ופושעין בודאי לא היה מונעין הטוב. אלא ודאי היושר הוא לקנוס המזידין א"כ מסתמא כל גדול העיר יעשה כפי היושר. ואם מכוין גם לפושעין אין במעשיו כלום. דמדינא לא שייך שיערב בסתמא. אע"ג דלא בעינן דעת (מניח) [מי שהניחו לו] מ"מ בזה שמניח לכלל בני העיר לא מהני רק משום תיקון בעלמא. דאל"כ לעולם יניח גדול העיר לבד וישתכח תורת עירוב. ואיך אפשר שיעשו הגדולים תקנתא לפושעים שאין חרדים על דברי חכמים. וכיון דמניח אכולא מתא לא מהני רק לאותן שהם שוגגים. מיהו ודאי אם הניח בשביל פרטי כיון דלא בעינן דעת מי שהניחו הוה כאילו עירב בעצמו. אבל לענין זה אם עירב סתם לכולא מתא. ולא פירש בשביל פלוני. אין בכללו רק אותן שאין מזידין ואנוסין. דודאי לכתחילה אין לסמוך על גדול העיר שהרי הטעם שיברור תנם יפה. לא שייך כ"כ בגדול העיר . וכן בשביל הק"ו מיו"ט לשבת אין אופין ק"ו לחול. ולא מינכרא מלתא כולה האי כשגדול עיר מערב בשביל רבים אלא דעבדו רבנן תקנתא שפעמים אחד טרוד או שוכח. והכי אמרינן לעיל ר"פ אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא. לכן לא תקנו להניח גדול העיר אף דלא שייכי טעמא דעירוב דודאי מינכר טפי כשהיחידים מניחים. מ"מ כיוון דלא שייך רק באדם פרטיי לא מעקרא תקנתא דרבנן אבל אם יניח לכולם לא מחכמה שאל על זה. דא"כ יתבטל העירוב לגמרי. כן מסתבר. אלא דהרשב"א בתשובה שהביא הב"י כתב בהדיא אם דעת המניח על הפושעים הוא סומך לעולם על מי שהניח. ולענ"ד מסתבר כהרא"ש וטור. וגם רש"י סבירא ליה כוותייהו

והר"ן כתב פושע את כיון דעציבת גלית דעתך שאינך רוצה לסמוך על של אחרים ולא הנחת ואף אני אין דעתי לסמוך על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי ע"כ . ולא הבינותי במה קרי ליה פושע הרי יש לדונו לזכות דאדרבה רוצה לעשות המצוה בעצמו. וכי כולם יסמכו על גדול העיר הא ודאי מצוה בו יותר מבשלוחו ועוד אטו בשופטני עסקינן שלא ירצה לסמוך בדיעבד על גדול העיר ולאסור עצמו בהכנה זה דבר שאינו עולה על הדעת כלל. ואם כוונתו למצוה מן המובחר פשיטא שאין לקונסו. לכן לא נתבררו לי דברי הר"ן. והדבר פשוט שלכתחילה אין לו לסמור על הגדול רק למי ששכח

ועפי"ז תראה שגם בזה לא נתחוורו לי דברי הר"ן אבעיא דלעיל אי בעינן דעת מי שהניחו לו. וכתב הר"ן דלא פשיט רק מר' יעקב בר אידי דמכריז. אבל משמואל אין ראיה די"ל דידעו שמערב לרבים וסומכין עליו כיון שלא הכריזו ידעו רבים. וצ"ע דהא אין יכול לסמוך לכתחילה על הגדול ואדרבה מקרי פושע אם אינו מערב בעצמו וסומך על הגדול. וצ"ל דהר"ן לפי שיטתו ופירושו לא נאסר הסמיא רק בשביל שגילה דעתו שאינו רוצה לסמוך אמה שעירב עליו מר שמואל. וא"כ אפילו לכתחילה יכול לסמוך על גדול העיר וכבר כתבתי שאין זה מחוור. ועוד למה תיקנו כלל עירוב לכל א' הוי ליה לתקן מיד שאחד מן העיר יערב על כל העיר. ואם אין ראיה משמואל דלא בעינן דעת מי שהניחו לו. מאי ראיה יש מר' יעקב בר אידי דמכריז. אדרבה קשה איך הכריז בסתם שמא יש אחד שלא היה בדעתו לסמוך עליו וכההיא סמיא וזה אין יכול לסמוך ואיך נתן מכשול. ועוד איך אפשר שנודע לרבים מימות עולם שעירבו אכוליה מתא עכ"פ היה להם להכריז בפעם ראשונה טרם שנתפרסמה

ובאמת י"ל גם שמואל דמערב אכולה נהרדעא. היינו למי שבא לשאול ששכח לערב. והוא היה מרא דאתרא מנהרדעא. ותדע דהא הסמיא שהיה עציב בשנה ראשונה. ע"כ לא ידע שיוכל לסמוך אשמואל. דאם ידע ולא רצה לסמוך. א"כ איך אמר סמוך אדידי בשנה ראשונה הא לשיטת הר"ן כשהיה עציב לא ביקש לסמוך. וא"כ בכה"ג ס"ל להר"ן דלא מצי לסמוך. ואם ידוע שמניח ולכך לא היה דרכו להכריז. א"כ ידע הסמיא גם אשתקד ששמואל מניח אכולה מתא. א"כ למה אמר לו בשנה שעברה סמוך אדידי כיון שידע והיה עציב. ש"מ שלא ביקש לסמוך עליו כמו שאמר לו בשנה השניה. לכן לא ירדתי לסוף דעת הר"ן בזה. וצ"ע. ודע לפום סוגיא משמע שאינו יכול לסמוך על הגדול כי אם בפעם ראשונה אבל בשני פעמים לא. ולא ידעתי למה לא הובא דין זה בש"ע דבשני פעמים פעם אחר פעם לא יכול לסמוך על המערב

בד"ה לא עירובי חצירות לטלטל למחר דמחזי כמתקן דבר עכ"ל. אין להקשות על פירש"י איך אמר לקמן דמניח ע"ת ביו"ט ראשון הא הוה מתקן. די"ל כיון דאיכא ממנ"פ לא מקרי מתקן דאי חול הוא יכול לתקן ואם קודש א"צ לתקן שלמחר הוא חול. אלא דקשה ל"ל טעמא בעירובי תחומין משום מיקנא שביתא לימא משום מתקן דלעולם צריך עירובי תחומין. וצ"ל כיון דלמחר אומר ג"כ אי אתמול יו"ט היה לא היה צריך התיקון שהרי אומר ביום וי"ו ג"כ וסגי בהך אמירה לחודה. אלא דקשיא לי מאי פריך לעיל בריש פרקין למאן דס"ל כדי שיברור מנה לשבת אי הכי ביו"ט נמי. וקשה לימא דאסור ביו"ט משום מתקן שעל ידי העירוב תבשילין מתיר לבשל לצורך שבת והוה תקון ואפילו לרבי יש לאסור דלא שייך טעמא כיון שמותר ביו"ט לבשל מ"מ לצורך שבת אסור אפילו ביו"ט עצמו וא"כ הוה מתקן ביו"ט עצמו בשלמא לפירוש התוס' דטעמא משום הכנה י"ל דלא שייך לאסור להניח העירוב משום הכנה דהא באמת גם אחר הנחת העירוב מכין מיו"ט לשבת. אבל לפירש"י דשייך מתקן כ"ש דשייך מתקן שמעיקרא אסור לבשל לשבת ועכשיו ע"י העירוב מתיר אם כן שייך טפי מתקן מהכא. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש דלרבא דטעמא כדי שיברור מנה יפה צריך לערב דוקא מעיו"ט ולא קודם. וא"כ י"ל דאי הוה מצי לתקן לערב ביו"ט. א"כ לא היה לערב מעיו"ט. דביו"ט שייך טפי שיברור מנה יפה לשבת. והשתא י"ל דרבי דס"ל דאין לערב עירובי חצרות משום מתקן י"ל דאפילו יהיה מתקן הא קיימ"ל כר' יהודה דמכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט מותר לעשותן ביו"ט א"כ י"ל דדוקא בע"ח אוסר רבי משום מתקן דהו"ל למיעבד מעי"ט. ולעיל הקושיא ביו"ט נמי. היינו דהו"ל לתקוני שיניח העירוב תבשילין ביו"ט. ואי הוה תקנו ביו"ט לא היה יכול להניח מעיו"ט וא"כ הו"ל כמו מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט. ולא איכפת לן במתקן כיון דאי אפשר מעיו"ט. ומשני שמא יפשע ודו"ק. ומזה נסתרה ג"כ הוראת הר"ש מבונבורק להתיר אם שכח מעיו"ט לערב ביו"ט