שמחת יום טוב עח

דגים שראויים ע"י מליחה נאכלין כמו שהן חיין ג"כ. א"כ ליכא שום דבר שיוכשר ע"י רותח דמליחה דהדגים קטנים מלוחים אפשר דנאכלין במליחה אפילו שנאכלין מחמת מלחו והא לא הוה כרותח רק באינו נאכל מחמת מלחו וא"כ אין מליח כרותח מכשיר לאכילה אבל כבוש מכשיר לאכילה והוה כמבושל גם לענין עירוב תבשילין. כללא דמילתא במליח אין עושין עירוב תבשילין ובכבוש שפיר יוצאין. מיהו בכבוש במים ודאי לא מהני אף דמחמירין לענין איסור והיתר במע"ל. גם לדעתי לא משכחת שום דבר שיוכשר על ידי כבישה במים אם אינו ראוי לאכילה בלא"ה ואם לרכך לא צריך מע"ל או לא מהני מע"ל ודלא כהמג"א שמתיר בכבוש במים

שם לא אין לו שיעור למעלה כו'. קשה פשיטא ועיין צל"ח שדחק. ונלענ"ד דקמ"ל ע"פ מה שמבואר לקמן דמערב אכולא מתא. וא"כ י"ל דאם די בתבשיל העירוב לכל מה שצריך לשבת ואינו מערב רק כדי לזכות לבני מתא. וא"כ ס"ד כיון דהוא עצמו א"צ כלל להכין לשבת כי הרבה התבשיל של העירוב שיספיק לו והוה ס"ד שאין יכול לערב לבני מתא דכה"ג בעירובי חצירות בנדרים באשתו שמזכה על ידה ביש לה בית בחצר דמיגו דזכיא לנפשה זכיא לאחרינא. ומייתי לה הרי"ף ורא"ש כאן. לכן ס"ד דדוקא בצריך להכין לעצמו לשבת י"ל מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני אבל אם עירב במה שדי לו לשבת לא יהיה בעירובו כלום שהרי די לו בזה. וא"כ לא יוכל לערב וגם לא לברך על העירוב כיון שאין צריך לו וגם האחרים אין זוכין בו קמ"ל דמ"מ מהני דשמא יצטרך לו עוד איזה דבר להכין ואהני גם לנפשיה. לכן שפיר אין לו שיעור אפילו למעלה. ועיין ברמ"א (בסימן תקכ"ז סעיף כ') במי שמתענה ביום טוב

שם עד תחום שבת. אע"ג דאיתא בנדרים (דף נ"ו ע"ב) הנודר מן העיר אסור בעיבורה דעיבורה של עיר כעיר אבל תחומה אינו כעיר הכא תליא במאי שיוכל לבא לתוך העיר כשהוא תוך התחום. ולפ"ז בעירב אפילו היה חוץ לתחום יכול לסמוך שהרי יכול לבא לעיר. מיהו המ"מ כתב דבעינן שהתנה עליו בהדיא. והמ"מ כתב שאין ראיה להרשב"א. ולפמ"ש יש ראיה

בפירש"י בד"ה לשנה ור"ה היה כו'. כבר צווחו קמאי דקמאי למה לא משכחת לה ביו"ט של גליות ביום שני דלא מצי להתנות. וכבר נאמרו בזה דברים ואכתוב הנראה בעיני וי"ל דקשיא ליה לרש"י דכבר ידע משנה שעברה שיוכל לסמוך אשמואל א"כ למה היה עצוב. לכן י"ל בפשיטות דהסמיא היה חפץ לערב בעצמו ביו"ט עצמו על תנאי ולא רצה לסמוך אשמואל שסמך ביו"ט עצמו יערב ע"י תנאי שהיה סבור דר"ה ג"כ שתי קדושות ונולדה בזה מותרת בזה וכדרבה לעיל (דף ה') דמתקנת ר' יוחנן בן זכאי ואילך ביצה מותרת. והשתא כשהיה מסדר מתני' קמיה דשמואל הורה לו מתוך משנתו דנולדה בזה אסורה בזה דהוה קדושה אחת ולכן התעצב אל לבו שהיה סובר מאחר שנתכוין להניח בעצמו ע"י התנאי ביו"ט ראשון לא יועיל לו זכוי דשמואל שהרי בפירוש נתכוון שלא לזכות בעירובו. והשתא שנתברר לו שאין יכול להתנות סבר שלא יועיל לו הזכוי והשיב לו דבשביל טעות היה לו עירובו. אלא דבהא גופיה הוי פושע. שלא הים לו להמתין במכוון עד יו"ט ראשון להתנות. דשמואל לא זיכה רק לשוכחין. אבל זה שסמך בתחילה על התנאי לא עירב עליו. ואין לומר מנא ידע שמואל שנתכוון לערב בראשון על תנאי שמא שכח. י"ל דמהא גופיה מוכח ליה מדהיה עציב. ע"כ ידע שלא יוכל לסמוך אדשמואל. והיינו ממה שברצון סמך לערב ולהתנות. וכפי זה מוכח שפיר דבר"ה היה כיון דביום השני של יו"ט של גליות ליכא למימר. דא"כ אמאי היה עציב שע"כ לא סמך על התנאי ביו"ט שני. וא"כ לפי סברתו היה יכול לסמוך אשמואל. אלא ודאי עכשיו נתברר לו שקדושה אחת היא. א"כ ע"כ ביום ראשון היה. וקרי ליה פושע למה שבתחילה סמך לערב ביו"ט על תנאי

עוד י"ל מעין זה דודאי מעיקרא היה סבור שתי קדושות הם שני יו"ט של ר"ה. ומתוך לימודו נתברר לו שהוא קדושה אחת דודאי מסתמא למד הלכות יו"ט ביו"ט כמו הלכות פסח בפסח וכמ"ש בסוף מגילה. אלא דקשיא כיון דטעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת. וא"כ קשה מאי מהני זיכוי של גדול העיר. וע"ז ס"ל דסמכינן על גדול העיר דשכחה לא שכיח. ולא גזרו במילתא דלא שכיחא. אלא דאי הוה מתקנין שאם שכח לערב יוכל לבשל. א"כ היה סומך כ"א ומשתכח עירוב תבשילין. לזה בעינן זיכוי של גדול העיר. אף דמשום הא אכתי ליכא הכירא כ"כ לברור מנה יפה. במלתא דלא שכיח לא גזרו. והשתא ס"ל לסמיא שהיה עציב אף דידע מדאשתקד שסומכין על הגדול. היה סבור שמא אין סומכין על הגדול רק בשאר ימים טובים . שגם ביום ראשון יכול להניח ולהתנות. א"כ לא אהני ערובו של גדול רק על מי ששכח בעיו"ט וגם ביום ראשון. ושכחה שני פעמים לא שכיח. אבל בר"ה שאם שכח מעיו"ט לא מצי לערב ביו"ט. א"כ שכחת עיו"ט מלתא דשכיחא הוא. וא"כ בטל טעמא דיברור מנה יפה לא מהני סמיכה על גדול. והשתא י"ל דמעיקרא ס"ד טעמא דרב אשי ליה שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו לחול. ומשום הא שפיר מהני הכירא מגדול העיר ומתוך לימודו נשמע לו טעמא דשמואל גופיה לעיל דאמר זכרהו מאחר שבא להשכיחו ופירש רבא טעמו כדי שיברור מנה יפה. והיה סבור בר"ה שהוא קדושה אחת ושכחה בעיו"ט לחוד שכיח. ע"ז לא מהני גדול העיר. והשיב לו שמואל כי לא מן השם הוא זה רק בשביל שפשע ולא היה חרד לשכוח אשתקד וגם עכשיו. לכן לדידיה אסור. וא"כ מוכח שפיר שר"ה היה שזה היה טעותו של הסמיא אשר נתעצב אל לבו. דסבר דבהא לא מהני סמיכה בשכחת יום אחד. ודו"ק היטב. והא דלא פירש שהיה יום א' דשבועות. י"ל דודאי ביו"ט לא פלוג רבנן בסמיכה. דהא גופיה לא שכיח יום ראשון של שבועות בערב שבת שאין שום יו"ט חל יום ראשון בערב שבת רק שבועות. ומקרי ג"כ לא שכיח. אבל ביום ה' שייך בכל יו"ט חוץ שבועות. אבל ר"ה לעולם ע"י שכחת יום א'

עוד י"ל דקשיא ליה לרש"י למה נתעצב כמ"ש לעיל. לכך י"ל דהסמיא סבר טעמא כיון דשמואל גופיה אמר טעמא דעירוב תבשילין כמו שפירש רבא זכרהו מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י מאחר שבא להשכיח לשבת מחמת שמחת יו"ט ולא יכלה הכל בשמחת יו"ט והיה סבור הסמיא דמצוה להתנות בר"ה.. וא"כ א"צ לרבות השמחה. והיה סבור דבר"ה לא צריך כלל ע"ת. וכשראה ע"ת שהניח שמואל. א"כ ידע שטעה. וגם בר"ה צריך ע"ת. א"כ בלא"ה ע"כ מוכת דר"ה הי'. דאל"כ במה טעה הסמיא. וכיון דבר"ה היה יכול להיות ביום ראשון ג"כ מאחר שאין יכול להניח ולהתנות . לא יקשה כלל שיפרש רש"י שהיה ביום שני. מאחר דא"ש אפילו ביום ראשון שאין יכול להניח ולהתנות. וע"ז קאמר ליה פושע את. שהרי אינו חרד לדברים. דבקל היה יכול לחקור הדין. אם בר"ה צריך ע"ת. ואין זה אלא מכח פשיעה בזדון. ובהכי ניחא דקשה למה קרי ליה פושע שמא שכח שנית. אלא דבהא שהיה יכול לחקור בקל קרי ליה מזיד. אבל אם שכח קשה איך קריא ליה מזיד לפירש"י. אלא ודאי כמ"ש

עוד י"ל דקשיא לרש"י למה נעצב הא יכול לסמוך אשמואל . לכן י"ל שביום ראשון היה ושכח לערב, והיה סבור דאין סומכין על הגדול. רק היכא שאין יכול לערב בעצמו . אבל כשיכול לערב בעצמו אין סומכין על הגדול. והשתא