שמחת יום טוב עז

לאפות אינו רשאי לבשל. וכן אם עירב לבשל אינו רשאי לאפות. אבל ודאי סגי באפיה גם לבישול כמו דסגי בצלי. דהא ר"ת גופיה מייתי הך גמרא דהכא דפת לא. ומפורש. משום דמידי דמלפת בעינן. הרי דס"ל לר"ת בהדיא דאי לא דלא הוה מידי דמלפת לא היה מערבין בפת אתבשיל. א"כ ממילא דלר"ת מערבין בתבשיל על פת לאפות . ואיך יעלה על הדעת שלא ירגיש ר"ת הקושיא במקום שהביא ואילו כוונתו כדברי הפ"י איך לא יבאר הגמרא עדיין הוא בפומיה דר"ת. אלא ברור דפשוט לר"ת דא"צ ממין על מינו רק שצריך שני מינין פת ותבשיל. פת לאפות ותבשיל לבשל. ואם רוצה רק באפיה סגי בתבשיל. וכן אם רוצה בבישול הוה סגי בפת לחוד. ועוד אפילו נימא דפת לא סגי אפילו לתבשיל לחוד. י"ל משום דפת לא מילפת ותבשיל מילפת. בעינן לתבשיל מידי דמלפת. לכן פת לא מהני לתבשיל. וכן תבשיל לא מהני לפת כיון שפת אינו מילפת ותבשיל מילפת . וזהו דוקא לפי האמת. אבל אי לא בעינן מידי דמילפת הוה סגי בפת לתבשיל ג"כ כשאינו רוצה לאפות. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל. אפשר דתבשיל לא מהני נמי לפת דכל אחד מועיל למינו. אבל בס"ד דלא בעינן מידי דמילפת. מהני פת לתבשיל ג"כ. ולפי האמת תבשיל לא מהני לפת. וה"ק לא שנו אלא תבשיל מהני לתבשיל. אבל פת לא מהני לתבשיל, מ"ט אי לימא משום דלא מילפת הא דייסא נמי לא מילפתא ואפ"ה מערבין . ומסיק משום דשכיח די שיועיל לפת דשכיח. אבל לא לתבשיל. וכן תבשיל דלא שכיח מהני לתבשיל דלא שכיח. אבל אי לא ידע סברא לחלק אין סברא לחלק ביניהם. ולא בעינן רק שני מינים אפיה ובישול. וכמו דאפוי מהני לפת תבשיל נמי מהני לפת. כיין דלא מצינו סברא לחלק ביניהם.. ובלא"ה שיטת ר"ת שיטה דחוקה היא

ועוד נראה לי דעיקר ראיית ר"ת מר"א דלעיל דאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל מקרא דאשר תאפו אפו. וי"ל דסגי בחדא וה"ק אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. י"ל דאו או קתני. או שתאפו בשביל עירוב או תבשלו בשביל עירוב. ולעולם סגי בתבשיל אחד. כמו מכה אביו ואמו. ואע"ג דאביי בב"מ (דף צ"ה ע"ב) ס"ל כר' יאשי' דצריך קרא לחלק. י"ל דהכא אסמכתא בעלמא הוא ואיכא למימר דהברירה בידם. או לאפות על עירוב. או לעשות תבשיל לעירוב. ולא מוכח כלל דבעינן לאפות בפני עצמו די"ל דסגי בחדא. וה"ק ר"א אין אופין היינו אפילו ירצה רק לאפות לבד בעינן אפוי. וכן אפילו אינו רוצה רק לבשל לבד בעינן מבושל. והה"ד הרוצה אפיה ובישול סגי בחדא. ואין לר"ת ראיה. מיהו לפי האמת דמסיק דפת לא מוכח שפיר דבעינן תרווייהו דהא פת לא מהני לתבשיל. א"כ ע"כ אשר תאפו אאפיה לחוד ולא מהני אתבשיל. א"כ הה"ד תבשיל לא מהני לאפיה. אבל אי הוה אמרינן דפת נמי כשר לתבשיל י"ל דלא בעינן תרווייהו וסגי או בפת או בתבשיל וקרא או או קאמר. ולזה פריך הש"ס מאי טעמא דפת לא עד שתוכיח דבעינן תרווייהו דהא ר"ת צריך לדחוק במשנה דועושה תבשיל דקתני היינו לבישול לחוד א"כ ודאי בדר"א יש לפרש. ולא מוכח דבעינן תרווייהו. רק לפי האמת דפת לא מהני לתבשיל . ע"כ לפת לחוד בעינן אפוי. ואם כן תרווייהו בעינן. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך

שם איכא דאמרי ל"ש אלא תבשיל כו' אבל פת כו' אין מערבין בדייסא. ויש לדקדק דלא שמעינן רבותא טפי דאין מערבין בדייסא אע"ג דלא שכיח וכ"ש בפת דשכיח . ואפשר דבבלאי מערבין שפיר בדייסא אבל בפת אפי' בבלאי אין מערבין משום דשכיח ודלא כהמג"א שפירש דאפי' בבלאי אין מערבין בדייסא. א"כ קשה לאשמועינן דייסא דשכיח וגם אין מלפתין בו. ואפשר לשיטת ר"ת י"ל דפת הוה טפי רבותא אע"ג דמועיל לאפי' אינו מועיל לבשל. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה ופת לא מלפתא כו' שהרי הוא בכל יום ומהרש"א דהקשה הא דייסא אינו בכל יום ואפיה ל"ה מידי דמלפת ונדחק בזה. וגם בצל"ח נכנס בזה בדברים רחוקים. ולפענ"ד פשוט כוונת רש"י דמידי דמלפת היינו שאוכלין התבשיל עם הפת. וא"כ א ליה מאי חזית דקרית התבשיל ליפתן נימא שיקרא הפת ליפתן לתבשיל והפת ללפת בו את התבשיל לזה פירש"י כיון שהוא בכל יום ואוכלין אותו בלא תבשיל ג"כ. ממילא התבשיל נקרא ליפתן לפת. שאם אינו רוצה לאכול פת חריבה רק עם תבשיל נקרא התבשיל לפת. אבל הפת לא מקרי לפת שאוכלין אותו בכל יום. אף דלא שכיח תבשיל. לכן לא נקרא לפת רק התבשיל. וזה הכירא לצורך יו"ט אשר לא במסכנות יאכל הלחם לבדו. וכיון דפת לא מקרי ליפתן ממילא גם דייסא אע"ג דלא שכיחא לא מקרי ליפתן דנהמא הוא ובעינן מידי דחשיב לאכול עם הפת שיהיה לפתן לפת. כן נ"ל ברור בפירש"י

בגמרא נהמא בנהמא. לכאורה דייסא הוא פת מבושל וא"כ ריפות מבושלים מקרי תבשיל. מיהו לעיל בפ"ק (דף י"ד ע"ב) משמע דדייסא הוא מן הריפות מבושלים דבעי כתישה וקליף צהרים וצ"ע למה בעדשים מערבין כדבסמוך ובפירות לא

שם תנא ר"ח עדשים כו' והוא דאית בהו כזית. קשה פשיטא דתבשיל חשוב נמי בעינן כזית. ואפשר דבשאר תבשיל אם יש לו חצי זית מבושל וחצי זית צלי מצטרפין לכזית אבל עדשים ושמנונית אם יש כזית סומכין עליו אבל חצי זית לתבשיל אחר לא מהני דחצי זית לא חשוב כלל

ע"ב בגמרא א ת"ש תבשיל זה צלי כו' כתב בצל"ח יש לתמוה איך שייך אפי' על מבושל הא במשנה תנן עושה תבשיל. והאריך בצל"ח. ולפ"ד אין תמוה כלל לפי שתבשיל מועיל אפילו לאפות ודלא כר"ת כפשט הש"ס והצלי מורכב בין בישול ואפיה דבלשון תורה נקרא בישול לצלי. כדאיתה בנדרים (דף מ"ט). וכן בא"ח (סימן שי"ח) כמה פוסקים ס"ל דיש בישול אחר צליה ואפיה. א"כ י"ל דצלי כולל גם אפיה קמ"ל דאפילו בישול מהני גם לאפיה

ומה שהאריך בצל"ח אם סומכין על מליח לעירוב תבשילין לא ידענא מאי מספקא ליה הא מבואר דדגים מלוחים אין בהם משום בישולי נכרים. ואהא קאמר אם צלאן נכרי סומך עליהם משום עירוב תבשילין. משמע בהדיא דמליח לא מהני לער"ת דאי לא אתא רק לאשמועינן דאין בהם משום בישולי נכרים מה ענין ער"ת לזה הול"ל אפי' צלאן אין בהם משום בישולי נכרים ואין לומר דאיירי במלחן ועדיין אין ראויין לאכילה. דא"כ פשיטא דלא שייך בהו בישול שהרי לא הוכשרו לאכילה. ועוד דהרשב"א בתה"א כתב שע"י מליחה עולין על שולחן מלכים לכן מותרים גם בצלאן נכרי דהוה נאכל כמות שהוא ע"י מליחה ובזה מיושב קושיית התוס' ד"ה דגים דבלא מלח י"ל שאינם עולים על שלחן מלכים ואינם נאכלין כמות שהן חיין אבל ע"י מלח נאכלין כמות שהן חיין ועולים על שלחן מנכים עכ"פ פשיטא דקודם צליה אינו יוצא במליח משום עירוב ומה שצריך טעם הוא למה במליח שכרותח דצלי אין יוצא ידי עירוב תבשילין ובכבוש יוצא. לע"ד נראה דודאי סתם כבוש שכובשין לאכילה בחומץ וציר. לכן שפיר מהני דעיקר כבוש הוא בחומץ וציר. וזה הוא מכשיר לאכילה ואפילו למי שאומר כבוש מע"ל במים. אין דרך להכשיר כבוש לאכילה במים. וגם כתבתי במקום דפשטא דמילתא שאין כבוש רק בציר וחומץ וזהו כבישה מכשרת לאכילה הוה כמבושל אבל מליחה רובא דרובא מן המינין של מאכל אין נכשרין לאכילה ע"י מליחה. לכן אף מין דגים קטנים שמוכשרים לאכילה על ידי מליחה לא פליג רבנן במליח. ועוד אפשר לומר דאותן