שמחת יום טוב עו

כשיובדקו ולא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו להשלים החסרון עד יה"כ. כמו שגזר דין של אדם משתהה עד יה"כ לשנותו מרעה לטובה כמו כן בידם להשלים בין ר"ה ליה"כ. ומ"מ ראוי להשלים החסרון קודם ר"ה. כדי שלא ישא עליו חטא בר"ה אלו השלימו בצדקה לזכות נחשב להם בר"ה. וא"צ להגיה ברש"י כאשר במהרש"א בח"א. ודו"ק היטב

שם שאם פיחת פוחתין לו. וקשה איך ינהוג בשבת ראשונה שלא נודע מה יהיה לו. וכיון שעדיין הקצבה של כל ימות השנה קיים לא הוציא כ"כ א"כ במה מוסיפין לו שהרי עדיין לא הוציא הנגזר עליו. והוצאות שבתות לא נקצב עליו כלל. ובפירש"י ממציאין לו שכר מועט. וצ"ע שהרי עדיין משתכר כל הקצבה ומי מפיס לחלק שזהו לחול וזהו לשבת. ואם נאמר שגלוי וידוע לפניו ית' שזה יפחות ופוחתין לו מיד בשעת קצבה והידיעה אינה סותרת הבחירה א"כ למה מניחין הוצאות שבתות הא כלפי שמיא גליא מה שיהיה בסופו וכיצד יתנהג עצמו ויכולין לקצוב לו בשיקול אל דעות כאשר גלוי לפניו ית' הנהגתו בעתיד. לכן נראה לפרס דה"ק כל מזונותיו קצובים היינו שנקצב עליו כל מה שישתכר וגם הוצאת שבתות ויו"ט וכו' בכלל כפי מדה בינונית ואם פיחת ממדה בינונית פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפים לו ואף באמצע שנה מוסיפין לו, אחר שע"י תוספות ההוצאות שבתות ויו"ט כבר השתכר מה שנקצב עליו, מוסיפין לו יותר על הקצבה, ואם פיחת מן הראוי למדה בינונית פוחתין לו ואינו משתכר כ"כ. דרך משל אם נגזר עליו להשתכר אלף זהובים, היינו כשיתנהג במדה בינונית ויוציא שני זהובים לשבת, אם הוציא ארבע מוסיפין לו שנים על הקצבה של מדה בינונית. וכן אם צמצם ולא הוציא רק זהב, פוחתין לו זהב בשבוע שפיחת. וזהו כוונת רש"י ממציאין לו שכר מועט

שם מאי קראה כי חוק לישראל הוא. וקשה למה רמז דוקא מזונות הא כל מאורעות נגזרו מר"ה. ואפשר משום דאמרינן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. וא"כ ס"ד שאינו בגזירה רק במזל לידה תליא מילתא. לכן קמ"ל דנגזר גם מה שתולה במזל אם לשנות לטוב או למוטב. וממילא נילף חיי דנגזר בר"ה. דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב. ובני מהא דבר"ה נפקדה שרה רחל חנה. ובדרך מליצה י"ל שהקצבה הנגזרת הוה כמו שעבוד מלמעלה להמציא לו כפי הקצבה לדעת הרמב"ם דבר שאינו קצוב אינו משועבד. אבל בשבת שהוא דוגמת חתן וכלה כמפורסם בגמרא ובסדר התפילות בואי כלה. וכן במדרש שכנסת ישראל תהיה בת זוגך. והיכא דשייך איתחוני משעבד נמי לדבר שאינו קצוב. בדברים הניקנין באמירה בהנאת איתחוני. כמבואר ברמב"ם (פכ"ג מאישות. ובפ"ו מהלכות זכיה). לכן לא נקצב הוצאת שבת ויו"ט ואפ"ה חל חיוב הקב"ה להוסיף שהוא דוגמת חיתון

שם אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים כו'. ויש לדייק מה מדה אחרת שייך בזה. והול"ל אבל הלל סובר ברוך ה' יום יום. ונראה דבלא"ה כתבו בהאי עובדא בהאי קצב בשבת (פרק כל כתבי) שכל מה שזכה לעושר וכבוד הוה בשביל שכל בהמה שאירעה לו אמר זו לשבת כו' משמע כשמאי. ועיין בט"ז (ס"ס רמ"ג) שכתב הב"ח בשם א"ז דהלל מודה דכשמאי עדיף. ובאמת הוא דחוק. אבל נראה דודאי לפי מדתו של הלל שהיה כוונתו רק לשם שמים ולא בשביל למלאות תאות נפשו. ולא היה בבטחון שיתוף להנאת עצמו. שפיר עלתה בידו שהזמין לו אחרת טובה מענה לשבת. אבל מי שמשותף בזה לתאות נפשו ואין הבטחון שלם שיזדמן לו אחרת טובה ממנה. ובא האות שלא נזדמנה לו טובה ממנה כשאכל את הראשונה . מזה אות שאין הכוונה לשם שמים לבדו כי אם בשיתוף הדבר שחפץ למלאות נפשו לאכול משופרי דשופרי. לכן אמר הלל מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים. והזמין לו השי"ת אחר שאכל הראשונה שניה טובה ממנה . וא"כ אותו הקצב שהכין לכל לוקחים בשר לא היה בטוח בזכותו . כיון שלא לעצמן לבדו הוכנה. ואולי לא יהיה זכות הקונים מספיק שימצא לו טובה ממנה. א"כ גם להלל עדיף וכ"ש מי שבוחן שלא נזדמנה לו טובה ממנה . ודאי צריך לנהוג כשמאי. אבל הלל שכל מעשיו לשם שמים ולא למהר הנאת גופו. עלתה בידו שנזדמנה לו טובה הימנה. ואולי גם הקצב בחן בזאת. לכן ודאי למי שאין לבו שלם בדבר שיזדמן לו טובה. מנהג שמאי עדיף. כן נ"ל

בפירש"י בדה א"צ להודיעו שלא יהא יושב ותוהא ולומר מהיכן בא אליו דבר זה עכ"ל. אפ"ג דלפ"ז אין ראיה ממשה שהרי בודאי משה ידע כי מתת אלקים הוא זה. י"ל דלמאי כתבה התורה ומשה לא ידע, מאי דהוה הוה, אלא ללמד דעת שא"צ להודיע . ובשבת פירש"י קצת בענין אחר. ועיין בסמוך

בגמרא מתנה טובה כו'. אפשר שנקרא מתנה טובה לפי ששאר מצות לא ליהנות ניתנו ואינו מקבל שכר על ההנאה כי אם על המצוה עצמה אבל בשבת מקבל שכר על העונג כמ"ש אז תתענג על ה' המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. כמ"ש במדרש רבה ריש פרשת עקב. וכמ"ש בדרושים

בפירש"י בד"ה לא ליענשו כו' ואנן אשכחן שחזר הקב"ה להענישן כו'. יראה כוונת רש"י שצריכין ליתן דין וחשבון על כל מצוה פרטיית שלא קיבלו. א"כ בשעת מתן תורה פרט להם כל מצוה וכמ"ש בריש ע"ז ועל דא תברתהון על שלא קיבלו וכן כל מצות שעושין ישראל בעוה"ז וכו' וכמ"ש בפירוש של הגדה על פסח. אבל לפירוש מהרש"א שפירש לא ליענשו אם מקיימים השבת . קשה והא ודאי ידעו משבת שהתורה נכתבה בשבעים לשון . וזה קשה לכל הפירושים. גם לפירוש מהרש"ל שפירש שיטענו אילו הודיע לנו השבת היינו מקבלין התורה. תקשי גם לתירוץ הש"ס מתן שכרה לא אודעינהו. יאמרו העו"ג אלו הודיע לנו מתן שכרה היינו מקבלין. ואפשר לפי שהשבת מורה על חפשיות ממזלות ויוכלו להתנצל כי לכך לא יקבלו התורה שחשבו שאי אפשר לאדם לשנות מזל מערכה שלו ומוכרח הוא במעשיו ואם הודיע להם השבת היו מקבלין התורה. לפי שקודם מצות שבת נוהג בבני נח יום ולילה לא ישבותו. ופ"י זה חשבו שאינם בני בחירה נגד כח המזל שבתולדה. לכן טען עשו הרי כתוב בתורה לא תרצח ומערכתו במזל מאדים. וכן ישמעאל. אבל אילו נתן להם השבת שמורה על שאין כח המזל עליהם היו מקבלין התורה . ואין כאן מקום להאריך בזה

בגמרא לא שנו אלא תבשיל כו' מ"ש פת . כתב הפני יהושע מכאן יש להקשות על פיר"ת לקמן ( דף י"ז) דהא דאמר אביי אבל פת לא. היינו כשאינו רוצה לאפות אבל אם רוצה לאפות צריך פת ולא מהני תבשיל וא"כ קשה מאי מקשה הכא מ"ש פת מהיכא תיתי דליהני . דכי היכא דלא מהני תבשיל לאפיה דין הוא דלא ליהני פת לבישול. ונדחק להוציא דברי ר"ת מפשטן. לכן נלענ"ד דודאי לר"ת דס"ל בעינן פת ותבשיל. היינו להיות אופין על האפוי ומבשלין על מבושל . אבל אם ירצה לאפות על תבשיל לחוד ג"כ יכול. דאי משום דבעינן מין בישול על בישול. א"כ גם צלי לא ליהני על בישול. דהא הנודר מן המבושל מותר בצלי כדאיתא בנדרים (דף מ"ט). ואי משום דנקרא אפיה הא אשכחן לשון בישול על אפיה בסוף הוריות פת שלא נתבשל כל צרכו. הרי דשם בישול ג"כ על אפיה. אלא שצריך שני מינים אחד לבישול ואחד לאפיה. ואם עירב בתבשיל לאפות נמי מותר לר"ת. רק שאם עירב