שמחת יום טוב עה

יושב בטל צריך לעסוק בשמחת יו"ט. ועמ"ש בסמוך

בתוס' בד"ה או אוכל כו' ואע"ג דלעיל קאמר אכלו משמנים כו' משום דסיום הדרשא הוא דבשאר ימים נמי כו' עכ"ל. לכאורה אין מובן דהא קאמר או כולו לה'. מיהו נראה כוונת התוס' כמ"ש בסמוך. דאע"ג דכתיב לה' אלהיך. אין לגרוע כבודו מימי חול שאין רגילין להתענות. ואדרבא ת"ח אסור לישב בתענית שממעט במלאכת שמים. ולא יגרע כבוד יו"ט מחול. אלא שהברירה בידם שלא להמשיך בסעודה יותר מרגילות שלו בחול. ובמקום זמן המשכת סעודה ושמחה יתירה יוכל לעסוק בתורה. ולזה בארו א"כ למה אמר אכלו משמנים הא יותר טוב לעסוק בתורה. ולזה אמר משום שמחת יו"ט דבאיכות המאכל לא ימשוך זמן ביטול תורה ממה שאוכלים למעדנים או שיאכלו כדרכן בחול

בגמרא אמר להם הקב"ה לישראל בני לוו עלי ואני פורע לשון עלי הוא למותר והו"ל לומר לוו ואני פורע. ואפשר מזה סמך למ"ש המג"א ריש הלכות שבת לווין ברבית לצורך שבת. א"כ נקט לוו עלי שהותר ללות ברבית לפי שההלואה שאתם לוין הוא עלי. וקיי"ל דשרי למימר הילך ד' זוזי ואוזפן לפלניא. כדאיתא בפ' איזהו נשך וביו"ד (סימן ק"ס סעיף י"ג). וכיון שהוה כאלו הוא ית' הלוה שרי לפסוק רבית שילוה להקב"ה, ואף שהוא ית' מחזיר לו גם הרבית. לגבי השי"ת אין שייך איסור רבית שהכל שלו יתברך

בתוס בד"ה לוו עלי והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות היינו כשאין לו לפרוע עכ"ל. ופי' בהג"א דהכא מיירי שיש לו משכנות כדי לפרוע ואין לו מעות לכך קאמר לוו עלי ואני פורע. ודחוק הוא ואפשר לפרש ע"פ מ"ש לקמן שכל מזונותיו קצובין מר"ה ועד יה"כ חוץ מהוצאות שבתות ויו"ט. וזהו מה שאמר לוו עלי ר"ל שכל מה שתקח מהנגזר עליך היינו דרך משל שנגזר עליו על מזונותיו אלף זהובים לשנה נמצא כשלוקח על הוצאת שבת הוא מלוה מן המעות אשר נקצב לו לצורך שבת. ועז"א לוו עלי ממה שנגזר עליכם אף שיש מעות תחת ידו מקרי מלוה שהרי נוטל מזה שנגזר. ועז"א לוו עלי מה שתוציא תהיה הלואה לפי שעה ממה שבידכם מה שנגזר עליכם מר"ה ואני פורע לכם ולא יחסר ממה שנקצב לכם כי יוחזר לכם מה שתתנו בהלואה

בפירש"י בד"ה יטע בהם אדר כו' ומתוך כך נקראת על שמו ואם הולך למדה"י כו' יש לו עדים ואלו מכרה כו' עכ"ל. בודאי בהא איכא נ"מ כשמוצא עדים שהיא שלו דשמא כשיתעכב במדינת הים יחזיק בשדהו. ואף דקיי"ל דלהכי חזקה מהני שלש שנים משום דלא מזדהר בשטריה והיה לזה למחות. א"כ כיון דמסתמא קלא אית ליה היה לו למחות במקום שהוא במדינת הים. מ"מ יש לחוש שמא לא ימצא עדים שהיא שלו ולא תועיל לו המחאה וע"י אדר זה יש לו קול ימצא עדים. אבל מה שפירש"י ואלו מכרו היה הקול יוצא לקרות על שמו של שני. צ"ע דהא מ"מ הו"ל למחוייה בכל מקום שהוא דהא להכי מהני מחאה משום דאית ליה קלא ולומר שבשביל הקול לא אצטרך מחאה וצ"ע. עיין ב"ב (דף ל"ב) ברבה בר שרשום ובח"מ (סימן קמ"ט). ומי הכריחו לרש"י על כך. ואפשר דקשיא לים למה יצטרך לקנות שדה שיש בה אדר דהמעלה הוא או שהיא גדר לשדה או שפירותיה משתמרין. א"כ קשיא יקנה שדה שסמוכה לאדר יש לו ג"כ אלו המעלות שעכ"פ כשעומד בגבול שדהו אף שאין האדר שלו הוה גדר ממילא לשדה אחר וכן פירותיה משתמרין ג"כ. וכיון שיש בה החשיבות ג"כ יצא הקול שקנה שדה סמוכה לאדר שיש בה מעלות אלו וימצא עדים שהיא שלו. לכן פירש"י דהמעלה ג"כ שאפילו יחזיק בה המחזיק שלש שנים דאז לא מהני עדים שהיא שלו דהו"ל למחויה. מ"מ בשדה שיש בה אדר אלו קנהו אחר היה קול יוצא שזה קנה השדה שיש בה אדר לכן א"צ למחות כלל. אבל בשדה הסמוכה יש לחוש שיחזיק בה השכן בעצמו אשר לו שדה שיש בה האדר בעצמו. ובזה לא שייך שיצא הקול שזה קנה שדה הסמוכה לאדר דפ"ז לא יצא הקול שקנה שדה חשובה הסמוכה לאדר כיון שהוא יש לו האדר בעצמו ידוע חשיבות האדר הוא לו ולשכינו הקרוב אליו. וא"כ אפי' קנהו לא יצא הקול שקנה שדה סמוכה לשלו שיש בה האדר. וא"כ לא יהיה במקום מחאה ויוכל השכן להחזיק בה. וא"כ מוכרח רש"י לפרש שמועיל ג"כ לענין שא"צ למחות כלל דזה לא הוה בשדה הסמוכה לאדר דצריך למחות שלא יחזיק בה בעל האדר בעצמו. וס"ל לרש"י שכיון שקלא אית ליה אלו קנאו א"צ לעשות מחאה כלל דסמוך על זה מאחר שלא מכרו ודאי לא יהיה קול שמכרו וא"צ לעשות מחאה כלל ודו"ק היטב. וצ"ע דקשה לעולם לא יצטרך מחאה דהא קיי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כדאיתא ב"ב (דף מ"ג). וא"כ ע"כ קול יש למכירה. וא"כ למה יצטרך מחאה משום דעד תלת שנין מזדהר בשטריה טפי לא מיזדהר נימא אפילו בלא מחאה כיון דאין קול שזה קנאה כיון שבאמת לא מכרו להמחזיק וכשאין קול מסתמא לא קנאה. אלא ע"כ מהא לא איריא וכיון שלא עשה מחאה נשארת למחזיק ולפירש"י נימא נמי אלו מכרה היה הקול יוצא. וצ"ע

בפירש"י בד"ה נחמסת חמסן יהיב דמי כו' ויש קול לדבר. וצ"ע דהא בב"ק פ' הכונס (דף ס"ב) מפרש חמסן יהיב דמי. ופריך אי דיהיב דמי חמסן קרית לה הא אמר רב הונא תלוה וזבין זביני' זבינה. ומשני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. א"כ קשה מה מעלה יש בשדה אדר הא כמו שמכריחו על גוף המכירה יכריחו על אמירת רוצה אני ויהיה זביניה זבינא . וי"ל דיכול למסור מודעא דמודעא ודאי מהני. כדאיתא בח"מ (סימן ר"ה)

דף ט"ז ע"א בגמרא כל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה עד יוה"כ. כן הוא בגירסא דידן. וצ"ע למה לא יקצבו מר"ה ועד ר"ה. וכן הוא הגירסא ברי"ף ג"כ. ובב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי כי מטא מעלי יומא דכפורי. משמע כגירסא דידן. ואפשר דהש"ס קאי לפי מה שמבואר בר"ה שלשה ספרים נפתחים של צדיקים ושל בינונים ורשעים. צדיקים גמורים כו' בינונים תלויים ועומדים עד יה"כ. א"כ י"ל שכן הוא בכל המאורעות שעברו על האדם משנה לשנה. לכן אמר מראש השנה עד יה"כ. היינו לצדיקים בראש השנה נגמר דינם בכל ענינים ולבינונים עד יוה"כ וכן בקצבת הפרנסה כך הוא. שמר"ה עד יה"כ נגמר דין כולה. במה שנגזר שיוקצב להם. ואפשר דאתיא כמ"ד אדם נדון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביה"כ. כדאיתא פ"ק דר"ה. לכן אמר מר"ה עד יה"כ היינו בר"ה יכתבון וביום כפור יחתמון. ובהכי ניחא פירש"י פ"ק דב"ב (דף י') גבי עובדא דר' יוחנן בן זכאי. שפירש"י חזא להו בחלמא במוצאי יה"כ. וגבי פש גבייהו שיבסר דינרי פירש בר"ה שלא נתנו לצדקה. ובגמרא איתא כי מטא מעלי יומא דכפורי. והוא דמה שנכתב בר"ה ואינו נחתם עד יה"כ: הוא לפי שבימים שבין ר"ה ליה"כ יכול להשתנות הגזירה הן לטוב הן למוטב. לכן עיקר החתימה ביה"כ. וא"כ באלו שנגזרה הגזירה ונחתם ביה"כ שיחסרו כ"כ. ונשאר עדיין מה שלא חסרו אף שיגיע ר"ה. וצריכין למלאות החסרון. נגזר עליהם שיפסידו עדיין מר"ה עד יה"כ. עד יושלם החסרון שנגזר עליהם. וא"כ ודאי בתחילה היה להם להשלים החסרון בער"ה. וכאשר נבדקו בר"ה שלא השלימו. נגזר עליהם שיחסרו כ"כ ע"י עלילת דברים. כאשר קרה להם וכיון דאשתקד נחתם גזר דין חסרון שלהם ביוה"כ. בר"ה