שמחת יום טוב עד

קודם חצות הקדימו לאכול י"ל שהשלימו אח"כ. ובלא"ה י"ל דהמג"א (סימן קנ"ז) כתב דחשבינן השש שעות משעה שקם ממטתו, וא"כ אפשר שכבר הקדימו לקום שעה קודם. מיהו דברים רחוקים הם שהרי ודאי לא דרש קודם תפלה, ואותן שמאכלן כלודים ודאי לא היו אצל דרשת ר"א, ועמ"ש בסמוך

בפירש"י בד"ה התחילו פניהם משתנין כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאיחרו לצאת וכ"ש עלינו עכ"ל. לכאורה תמוה דהא רש"י פירש אדרבה בד"ה הללו בעלי מאירה שהוקשה לו שבית המדרש תתרוקן וא"כ איך יכעוס עליהם בשביל שלא יצאו. וצ"ל דהתלמידים טעו בכך שכועס בשביל שאיחרו לצאת. אלא דגם זה קשה שהרי בכל הכיתות שאמר הללו בעלי כוסות וכו'. הרי ראו התלמידים שכועס על שהלכו ולמה בכת ששית יכעוס על שאיחרו . ואי לאו דמסתפינא הייתי מגיה בדברי רש"י על שהקדימו לצאת וכ"ש עלינו. מתפרש כיון שדעת ר"א שיהיה כולו לה' כ"ש על תלמידים שלו אם יצאו מיד אחר כת ששית ויתרוקן הבית המדרש לגמרי. לכן נתן עיניו בתלמידים שיזהרו ולא ילכו. שאם ילכו כ"ש שיכעוס עליהם שישאר הבית המדרש ריקן לגמרי. כך היו סבורים התלמידים. וזהו כ"ש שיכעוס עלינו אם נצא. אבל באמת היה שבודאי לא יצאו קודם סיום הדרשה. ונתן עיניו בתלמידים דרך חבה כלומר שלא חשדן שאינם ככיתות הקודמין. ולפי שהיו פניהם משתנות אמר לא לכם אני אומר כלומר שאיני חושד אתכם שבודאי תשארו עד סיום הדרשה. וזהו בשעת פטירתן, היינו אחר סיום הדרשה והתלמידים נשארו עד הסיום. ואף שלא היה דעתם לצאת, סבורים היו שחושד אותם, ואולי יוציא דבר קללה מפיו, כמו שמצינו בחגיגה (דף ג') בשביל דבר קל אמר לר' יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך כי דבריו כגחלי אש. לכן התחילו פניהם משתנות שאולי לפי מחשבתו של ר"א שחשב שיצאו ג"כ יוציא דברי גנאי עליהם מפיו. או שחשבו פן ראו עיניו של ר"א בהכרת פנים של איזה תלמידים שדעתם לצאת. ואף שכ"א ידע בעצמו שאין כוונתו לצאת קודם גמר הדרשה. חשבו שמא ראתה עינו ביתר התלמידים שדעתם לצאת ויוציא דבר קללה מפיו על הכלל כולו

בד"ה אכלו משמנים בספר עזרא עד כי חדות ה' היא מעוזכם. תמוה שאין כתוב רק בספר נחמיה ואפשר דספר נחמיה נמי נקרא ע"ש עזרא. וכן בב"ב (דף ט"ו) מבואר עזרא כתב ספרו עד לו מאן אסקיה נחמיה, ולא כתב מי כתב ספר נחמיה. משמע דעזרא כתב גם נחמיה שעיקרן דברי עזרא. ויש לדייק מאי בעי רש"י בזה, עיין בצל"ח. גם מ"ש עד כי חדות ה' וגו'. אפשר דקשיא ליה לרש"י הדרשה דשלחו מנות לאין נכון לו מי שלא הניח עירוב תבשילין הא אדם גדול מניח בסתמא על כל העיר כמבואר לקמן (דף י"ז ע"ב) [ובעזרא ז'] כי עזרא הכין לבבו לדרוש וגו' וללמד בישראל חוק ומשפט. א"כ מסתמא עירב אכולה מתא. לכן י"ל כיון דאמרינן מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. וא"כ משמע דלא היה שכיח שלא יבואו עדים בזמנן שיצטרכו לעבר אלול. לכן לא חשש עזרא לערב אכולה מתא. ומ"מ יש שעירבו וחששו שמא לא יבואו עדים, ויש שלא עירבו שלא חששו שמא יבואו עדים, מאחר שאינו שכיח. לכן כתב רש"י בספר עזרא כתיב, דלא הוה שכיח כלל לערב, לכן לא עירב אכולה מתא כיון דאז נמצא מעובר לא חשש לערב, כי חשב שלא יהיה מעובר ויהיה ר"ה ביום ה', לכן חשב שגם אחרים לא חששו לכך ולא עירבו. גם לקמן (דף כ"ז סוף ע"ב) פירש"י ספר עזרא אמ"ש בנחמיה

ובזה מיושב מה שהביא הפני יהושע בשם גדול אחד להקשות על מ"ש התוס' בר"ה (דף י"ט ע"ב) שכתבו דמוכח כן מדכתיב ביום ארבעה ועשרים בחודש נאספו ולא נאספו בכ"ג ע"כ משום שהיה מעובר. ובכ"ג היה יו"ט לפום מה שחשבו שלא יהיה מעובר היו רגילין למנות מיום ראשון של ראש השנה. אף דלפי האמת משני ראוי למנות כשהוא מעובר. וקשה אם חל ר"ה ביום ו' א"כ כ"ג היה שבת ואי אפשר לאסוף ולקרוא צום. ולפמ"ש ניחא דאי נקטינן הדרשא דאין נכון לו הוא מי שלא עירב ע"ת. ע"כ קשה למה לא עירב עזרא. וע"כ לא אסיק אדעתיה משום שהיה מעובר. ע"כ מוכח שהיה מעובר. ואי לא דרשת הך דרשא דעירוב תבשילין. שפיר י"ל הראיה מדלא נאספו בכ"ג. ועוד י"ל ליישב קושיא זו דלשון התוס' שם בר"ה הוא דכתיב וביום השני נאספו. משמע שעשו שני ימים וקרי ליה שני למילתיה וכתיב נמי ביום עשרים וארבעה לחודש נאספו בשני וגו' וא"כ י"ל דהכל הוכחה אחת היא דשני משמע שהיו שני ימים טובים ר"ה. אלא דהוה אפשר לדחות דילמא בשני בשבת. וכמו שהקשו בגמרא בריש ר"ה (דף ג') ואימא בשני בשבת. ומשני חדא דלא אשכחן שני בשבת בקרא ועוד מקיש שני בתראה וכו'. הרי דבגמרא גופא לא פסיקא ליה אי איכא למימר שני בשבת. ואם כן המשך דברי התוס' כך דכתיב שני משמע שהיו שני ימים טובים. וא"ת לדחות דהיינו שני בשבת. א"כ שפיר תיקשי למה לא נאספו בכ"ג. דאם ר"ה חל בשני בשבת א"כ כ"ג הוא חול והיה להם להתאסף בכ"ג. וע"כ היה כ"ג יו"ט. ואי דרשת הך דרשא דשלחו מנות לאין נכון לו. א"כ היה ר"ה ביום ו'. א"כ ממילא מוכח דשני היינו יו"ט ב' של ר"ה וקרי ליה שני למילתיה. וממה נפשך מוכח דהיה מעובר וא"ש לנכון. ודוק היטב

בגמרא ר"א אומר אין לו לאדם ביו"ט אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. נראה דלא בא ר"א למעט שאם התחיל בשינון לא יהיה רשאי עוד לאכול צריך להיות יושב ושונה כל היום דלא מסתבר כלל. וגם הרי אמר ר"א לתלמידים אכלו משמנים אחר הדרשה. וכן אם התחיל באכילה יהיה חייב לאכול ולשתות כל היום. דגם זה לא מסתבר כלל. אלא ר"ל שהברירה בידו אם לאכול ולשתות או לשנות. ולזה אמר הללו בפלי חבית שלא היה להם להניח הדרשה בשביל הסעודה. לכן צל"ע פירוש הערוך שפירש על הללו בעלי מאירה וז"ל אין להם כלום לא קיימו שמחת יו"ט ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו פ"כ. וצ"ע דאטו לא קיימו מצות בהמ"ד במקצת שהיו שם זמן מה וכשיבואו לביתם יקיימו שמחת יו"ט. אלא שכעס ר"א שמאחר שמקיימין לה' בהיותם אצל הדרשה. לא היה להם להניח הדרשה ולילך באמצע. וזהו שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שפה והיה כדי בזיון לר"א שיניחהו לדרוש והם ילכו באמצע. ואולי אמר הללו בעלי מאירה על מה שנאמר ועוזבי ה' יכלו . ובכה"ג איתא (בסימן כ"ה) בהתחיל לומר קדיש ויצאו מקצתן שנאמר עליהם ועוזבי ה' יכלו. ועל הראשונים אמר שהולכים לפי שהרבו להכין לשמחת יו"ט. לכן אמר בעלי חבית ובעלי לגינין וכו' ועל האחרונים הגם שלא הרבו להכין כל כך. עבירה היא בידם להניח הדרשה. או הללו בעלי מאירה הוא בעלי חיסרון שאילו היה להם הרבה לא היו ממתינין רק שמאירה בנכסיהון שאין להם הרבה לשתות. ועיין בסמוך. והמהרש"א כתב דר"א מודה כשיושב בטל שצריך לעסוק בשמחת יו"ט דאל"כ עצרת תהיה לכם למה לי אלא כשיושב ושונה יוצא ג"כ ואינו מובן לכאורה מ"ש עצרת תהיה לכם למה לי. דאי לא כתיב רק עצרת לה' אלהיך ה"א דוקא להיות יושב ושונה ואין רשות בידו לעשות שמחת יו"ט כלל. מיהו כוונת המהרש"א דפשיטא אי הוה כתיב עצרת לה' אלהיך לא ס"ד שיגזור הכתוב עליו תענית ביו"ט לגרע מימי חול שאין חיוב עליו להתענות אלא דהוה מפרשין עצרת לה' אלהיך אם ירצה. א"כ רשות ידעינן אפי' בלא קרא דעצרת תהיה לכם. וע"כ למצוה אתי היינו אם