שמחת יום טוב עג

מיו"ט לחול וצריך היכרא שמכין עיו"ט מיו"ט לשבת וממילא ידעו שאין מכינין מיו"ט לחול. א"כ כשיערב בין השמשות והעירוב עצמו שמכין הוא בלא עירוב קדום, א"כ יורו היתר דמספק מכינין ואופין לחול. לכן צריך להיות עירוב תבשילין קודם בין השמשות. אבל לרבא גם בין השמשות יכול לערב עירוב תבשילין. מיהו רמ"א פסק דמותר לערב בין השמשות ועמ"ש בסמוך

שם כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת כו' כתב הפ"י אף דקיימ"ל כרבה דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה, ומשמע דליכא איסורא דאורייתא עיי"ש. ובאמת מוכח בהדיא בפסחים דליכא איסורא דאורייתא כדאמרינן התם ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא. הרי מפורש בהדיא דלרבה אינו רק מדרבנן ומן התורה מותר משום הואיל מיהו מ"ש הפ"י להכריח דקיי"ל כרבה דליכא למימר צרכי שבת נעשין ביו"ט כיון דקיימ"ל הכנה דרבה אלמא דצרכי שבת אינן נעשין ביו"ט לפענ"ד אינו מוכרח דאף לרב חסדא י"ל דס"ל הכנה ומ"מ צרכי שבת נעשין בי"ט כגון אפיה ובישול דלא שייך בהו הכנה שכבר ישנו בעולם ואינו מחוסר אלא תיקון, וכמ"ש התוס', וכמ"ש לעיל בסמוך בביאור דבריהם. והיינו לפירוש התוס' דלאו משום קדושה אחת היא רק דהוה כמו אוכל נפש דיו"ט עצמו. שהרי צריך לבשל ולאפות לשבת וא"כ צורך היום ביום טוב להכין כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל במידי דלא חזי ליו"ט עצמו אינו נעשה מוכן רק לשבת לחוד בהא מודה רב חסדא דאין יו"ט מכין לשבת שהרי לא שייך לומר דהוה כמכין ליום טוב עצמו שהרי אין הדבר ראוי רק לשבת ולא ליו"ט וזה ברור מיהו לפירש"י דרב חסדא ס"ל קדושה אחת הוא ודאי לדידן דקיימ"ל שתי קדושות ע"כ הלכתא כרבה דלא שרינן הכנה מיו"ט לשבת רק משום הואיל אבל לשיטת התוס' פסחים (דף מ"ז) בד"ה ואי דלא תליא בקדושה אחת לא מוכח כלל דלא קיימ"ל כרב חסדא בהא אפילו לסברא דלא אמרינן הואיל. וזה ברור

שם אלא לרבא מאי ארי' מעיו"ט אפילו ביו"ט נמי. והקשה בצל"ח לפמ"ש הרא"ש דנ"מ בין רב אשי לרבא דלרבא צריך דוקא לעשות העירוב מעיו"ט ואינו רשאי להקדים משא"כ לרב אשי וא"כ קשה מאי פריך מאי ארי' מעיו"ט דלמא קמ"ל שלא יקדים לעשותו מקודם ובאמת ביו"ט נמי. ונראה דלק"מ דהא בפירוש אמרה מתני' לא יבשל בתחלה מיו"ט לשבת אבל מבשל הוא ליו"ט משמע ביו"ט גופיה ליכא שום תקון לבשל לשבת אף דמסתמא מבשל ליו"ט קודם אכילה דוקא אם הותיר וע"ח לא מהני ביו"ט רק מערב יום טוב וזה פשוט וברור

שם גזירה שמא יפשע. הצל"ח הביא דברי הרא"ש מבונבורק שהורה לעשות עירובי תבשילין ביום ב' אם שכח ביום ראשון והוא דקיימ"ל כרבא דהיה מותר ביו"ט רק משום שמא יפשע ואם שכח יכול לערב ביום טוב עצמו וקיימ"ל כרבא בשל סופרים ובודאי מאן חכים למימר כי הא מלתא. והב"י דחהו בשתי ידים. ולפענ"ד לא בדה הר"ש זאת מלבו רק מכח הוכחה בש"ס דהא רש"י פירש הטעם שמא יפשע מכח שטרוד והיינו בשמחת יום וא"כ אי אמרינן משום יפשע העמידו חכמים דבריהם שאפילו בדיעבד לא יוכל לערב א"כ תיקשי איך אמר רבא גופיה לקמן (דף י"ז) דמניח אדם עירוב תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה וקשה הא ביו"ט הוא טרוד ויש לחוש שיפשע מה לי במה שמתנה אע"כ טעמא דשמא יפשע אינו רק לכתחלה ואם שכח באמת מותר לערב ולכתחילה כשיכול להתנות מתנה אבל אם שכח גם ביו"ט שפיר מניח אפילו ביו"ט שני עצמו דלא גזרו על השוכח. מיהו אין דעת הפוסקים כן וגם פשטא דמתניתין לא יבשל בתחילה מיו"ט לשבת משמע דאין לו שום תקון לבשל ולדברי הר"ש איך פסיק ותני לא יבשל בתחילה הא יכול לערב ביו"ט ג"כ אם שכח. ואפשר דאדרבה דייק לשון בתחלה. ורש"י דחק בפירושו לא יהיה תחילת בישולו לשבת. ולדברי הר"ש יש לפרש לא יבשל בתחלה היינו שלא יסמוך בתחלה לבשל מיו"ט לשבת היינו שיערב עירוב תבשילין ביו"ט עצמו רק צריך להכין מעיו"ט אבל אם שכח שפיר מהני ביו"ט. אלא דקשה אם איתא להאי דיוקא תקשי לרב אשי דהר"ש לא קאמר רק משום דהלכה כרבא. וא"כ איך יתרץ רב אשי להך דיוקא דבתחלה. מיהו איכא למימר דלפי האמת גם לרב אשי יש להתיר בשכח. רק בס"ד י"ל לרב אשי לפי טעם העירוב שייך לתקן דוקא מעיו"ט. אבל לרבא הו"ל להיות תחלת תקון ביו"ט עצמו ומשני שמא יפשע. וא"כ י"ל דלרב אשי נמי אחר שתחלת תקון העירוב היה מעיו"ט משום שילמוד שלא לאפות מיו"ט לחול א"כ כשאירע ששכח סגי לערב ביו"ט ג"כ ואיכא נמי הכירא שמשלים ביו"ט מה שהיה לו לעשות עיו"ט ומזה יודע שהרי כ"א עירבו בעיו"ט וזה אינו אלא משלים ביו"ט מה שהיה לעשות עיו"ט בשביל ההיכר שידע שאין אופין מיו"ט לחול שפיר סגי בהכי אלא דמלשון הר"ש גופיה שכתב בשל סופרים הלך אחר המקיל. משמע דפליגי בהכי

ואין להקשות לדברי הר"ש כל סוגיא דקמחו נאסר ועבר ואפה וכן בסמיא פושע את ומה כל החרדה הא יכולין לעשות ביום טוב עירוב תבשילין דהא לאו מלתא דלא אמר הר"ש רק קודם שהתחיל לבשל לסעודת יו"ט וכמו שפירש"י קודם סעודת יו"ט אבל לאחר סעודת יו"ט מודה דלא מהני וכולהו איכא למימר אחר סעודת יו"ט. ומ"מ פשט הסוגיות אין משמע כן. לכן נראה ליישב מה שהקשתי איך מערב ביום ראשון הא טריד ונראה כיון שתקנו חכמים לערב בעיו"ט לא פלוג רבנן ולא מצי לערב ביו"ט כיון שתחילת התקנה דוקא בעיו"ט היתה אלא מיו"ט לחבירו דיו"ט הראשון נקרא עיו"ט לגבי יו"ט שני א"כ כשמתנה הוה ע"ת מעיו"ט כתקון חכמים שמצד שבא העירוב היינו בעיו"ט אבל ביו"ט עצמו אינו מערב בשום אופן. וכסתימת כל הפוסקים. ועיקר

בפירש"י בד"ה אלא על האפוי בחמישי בשבת עכ"ל. כתב הצליח רמז לנו רש"י דדוקא בערב יו"ט עושין עירוב תבשילין אבל קודם ערב יו"ט לא. ולי נראה דהוכרח רש"י לומר בחמישי בשבת, דאל"כ איך משכחת לה שיכין מן המן ערב תבשילין, דהא במן לא היו רשאין להותיר והנותר הרים תולעים, א"כ לא נשאר ממנו עד בוקר, וקודם הכנה לשבת חלף ואיננו, ולא משכחת לה עירוב תבשילין במן. אלא דר"א ס"ל דלא ירד מן ביו"ט כמו בשבת. א"כ בחמישי בשבת ירד מן על ע"ש שהוא יו"ט ועל שבת. א"כ לא משכחת לה רק בחמישי בשבת עיו"ט, דקודם אין המן מתקיים רק ביומו ולא יותירו ממנו עד בוקר. עיין לעיל (דף ב' ע"ב) בתוס'. ומוכח מכאן שלא ירד המן ביו"ט, שאילו ירד ביו"ט א"כ א"א לעשות ע"ת מערב יו"ט שהרי לא ישאר עד בוקר

בגמרא מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו. אינו מדוקדק דהא אחר הדרשה היו אוכלין כמ"ש התוס'. ואפשר שהגם שנתן רשות לתלמידים לצאת לעצמו ישב ודרש כל היום או שנשאר איזה מהם ואפשר דהתחילו פניהם משתנים היה מחמת רעבון וכאב לב וקרוב לאחיזת בולמוס. וזהו נתן עינו בתלמידים אם לא יכלו לבא לידי סכנה ע"י זה וכענין אחיזת בולמוס שעיניו כהות, ככה התחילו פניהם משתנים, לכן אמר להם אכלו משמנים ושתו ממתקים שזהו רפואת הבולמום לאכול מיני מתוקה כמבואר ביומא פ' יה"כ

שם התחילו כת ששית לצאת. עיין מהרש"א בח"א דכיפי תלי לה בהך דפ"ק דשבת שעה ראשונה מאכל לודים שעה ששית מאכל תלמידי חכמים אף דיצאו שעה