שמחת יום טוב עב

זכור מאחר שבא להשכיחו. ופירש"י כשעירב עירובי תבשילין נמצא שזוכרו. ואם הטעם כדי שיברור מנה יפה לשבת לא צריך לטעמא דזכור את יום השבת. ועוד דאם לא יהא רשאי להכין מיו"ט לשבת כ"ש שיזכור השבת. גם רש"י פירש דאסמכתא בעלמא הוא וקרא לאו בעירוב משתעי א"כ קשה ל"ל קרא כלל לימא בפשיטות כדי שיברור. ואפשר לומר דקאמר מנה"מ שמותר להכין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין דמשום עירוב תבשילין לא שרינן איסורא דאורייתא כדאיתא בפ' אלו עוברין (דף מ"ו ע"ב). ועז"א זכור את יום השבת זכרהו אחר שבא להשכיחו היינו ביו"ט שבא להשכיחו שלא יוכל להכין מיו"ט לשבת א"כ נשכח עונג שבת. ולזה קמ"ל קרא דמותר להכין לרבה מטעם הואיל אי מקלעי ליה אורחים ולרב חסדא משום צרכי שבת נעשים ביו"ט. והדר פריך מ"ט תקינו עירוב יבשל בלא עירוב ויהיה שבת נזכר לעונג. לזה אמר כדי שיברור כו' ואסמכתא דזכור הוא לעיקר הכנה שיוכל להכין לשבת. כן נ"ל לולי שרש"י לא פירש כן. ודו"ק

שם רב אשי אמר כדי שיאמרו אין אופין כו' ק"ו מיו"ט לחול. ויש לדקדק לפמ"ש ריש מכילתין דלהכי ביצה שנולדה בחול מותרת אף שנגמרה בשבת או ביום טוב משום דסעודת חול א"צ הכנה וא"כ ק"ו פריכא הוא דילמא מיו"ט לשבת אין אופין משום הכנה אבל מיו"ט לחול דלא הוה הכנה דסעודת חול לא חשיבא שפיר אופין. וי"ל דכבר כתבו התוס' לעיל ריש מכילתין דבכל דבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה רק בביצה שהוא דבר חדש שלא היה בעולם. וא"כ הא דאין אופין מיו"ט לשבת משום מלאכה. אף די"ל קדושה אחת הוא ק"ו לחול דודאי מלאכה אסורה. דלא הוה לצורך אוכל נפש דיו"ט. דמלאכה והכנה שני ענינים הם. דאע"ג דלא שייך הכנה מיו"ט לחול איסור מלאכה איתא. וזה ברור

וגם כוונת התוס' שם כן הוא דהכנה לא שייך בדבר אפוי ומבושל. ומ"מ בפ' אלו עוברין פריך שפיר איך אופין ועושין מלאכה מיו"ט לשבת אי לא אמרינן הואיל ומשני משום הואיל. אלא דקשיא להתוס' ניהו דלית ביה משום איסור מלאכה מ"מ לפי האמת שלא באו אורחים הרי הדבר שאוכל בשבת הוכן מיו"ט והכנה אסורה אפילו בלא דררא דמלאכה דהא אפילו הביצה דהוה הכנה דממילא אסור משום שנגמרה בשבת. ע"ז כתבו דבעבר אפוי ומבושל לא שייך הכנה אבל לאפות מיו"ט לשבת הוה מלאכה עיקר האפיה וזה אין לו ענין להכנה. מעתה תראה שמ"ש המג"א (ר"ס תקכ"ז) דלטעמא דהואיל אסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל אי מיקלעי ליה אורחים, דאיסור דאורייתא לא שרי על ידי הואיל. וכתב וז"ל אעפ"י שהתוס' בריש ביצה כתבו דבבישול לא שייך הכנה, לא כתבו כן אלא למאן דלית ליה הואיל ובלא"ה דבריהם תמוהים וצריכים ישוב עם הגמרא דפסחים עכ"ל. במח"כ לא ירד לסוף דעת התוס' דפשוט כוונת התוס' כמ"ש, דהכנה ואיסור מלאכה שני ענינים הם. ופשיטא דאי לא הואיל לרבה דס"ל צרכי שבת אין נעשין ביו"ט דאיסור מלאכה הוא כמו אופה מיו"ט לחול שסעודת חול אין צריך הכנה ואעפ"כ איכא איסור מלאכה אלא דהכנה לא שייך שכבר הוא בעולם ובשביל שנאפה ביו"ט לא מקרי הכנה לשבת שאינו דבר חדש כמו ביצה. נמצא שלדינא שכתב המג"א שאסור לבשל סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל, יפה כתב לדברי התוס' דלא שייך הואיל ואסור משום מלאכה אע"ג דלא שייך הכנה וכו' וברור בכוונת התוס' ודו"ק, עי' בקונטרס עשרים גרה שלי

ובהכי ניחא דיש לדייק איך אמר מיו"ט לשבת אין אופין, הא באמת אופין. ורש"י הוכרח לפרש שהק"ו שאין אופין רק ע"י עירוב. וקשה נימא שיטעו ג"כ לאפות ע"י עירוב אפילו לחול. וגם לשון הש"ס אין אופין, הא באמת אופין עכ"פ ע"י עירוב. ולפ"ז י"ל כפשוטו שהרי סמוך לחשיכה אין אופין מיו"ט לשבת דלא שייך הואיל. וא"כ הק"ו כפשוטו שע"י עירוב שרואין שאין צרכי שבת נעשין ביו"ט בלא עירוב, פוסקים סמוך לחשיכה, דלא שייך שוב הואיל. ואפשר לומר דלא כתבו דסמיך לחשיכה לא שייך הואיל אלא בין השמשות דאז לא שייך מיקלעי אורחים, וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ דבלא"ה אסור בין השמשות ומ"מ מלקות לא משכחת לה אף דבין השמשות לא שייך מלקות דדילמא חול הוא מ"מ איכא נ"מ ביו"ט שחל בע"ש, דהוה ממנ"פ. או שהוא יו"ט וחייב מלקות. או שהוא שבת ועבר על לאו דלא תעשה מלאכה, ואף דלא לקי על לאו דשבת דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדאיתא בר"פ מי שהחשיך מ"מ בין השמשות דליכא דררא דמיתת ב"ד שפיר לקי בממה נפשך. וא"כ לענין איסורא ליכא נ"מ כלל, דקודם בין השמשות שייך הואיל ובין השמשות אסור משום ספק שבת ודו"ק. אלא דסברא זו צ"ע דמ"מ כיון דלא לקי אלאו דשבת אין לוקין מספיקא

ומ"מ עיקר הסברא דתליא ביה התוס' בסמוך לבין השמשות לא שייך הואיל. צ"ע לפענ"ד דכפי הסברא נראה שאין הסמך על מקלעי אורחים דאטו בגברא דלא רגיל להכניס אורחים וגם לא למכור לאורחים אטו משום הא ישתנה הדין. וגם איך יהיה מותר לבשל מיו"ט לשבת, הא קמי שמיא גליא שלא יבואו לו אורחים. לכן לפענ"ד הפירוש הוא פשוט דרבה ס"ל אעפ"י שכבר שייך ביה אוכל נפש דעכ"פ ראוי הוא לאורחים אילו היו באותה שעה והתורה התירה מלאכת אוכל נפש כשיש אפשרות שיהיה או"נ לכן אף שאין כאן אורחים ואין עתידין לבא כלל מ"מ מקרי מלאכת אוכל נפש אילו צריך אדם לאכול אז בכלל אוכל נפש הוא. ובזה דברי התוס' תמוהים ג"כ שהקשו מלאכת שבת תשתרי דחזי לחולה שיש בו סכנה. ודבריהם תמוהים וכבר עמדתי עליהם במקום אחר דלא שייך רק ביו"ט משום הואיל מקרי מלאכת אוכל נפש אבל בשבת דמלאכת אוכל נפש אסור ולא הותרה רק משום הכנה ולא שייך הואיל כלל מיהו אפשר ליישב דברי התוס' דע"כ לרבה כיון שאפשר שיהיה מזה היתר לא לקי, דהא אמרינן התם אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור אע"ג דלאו אוכל נפש הוא. ודוחק לומר שע"י שיש לו מקום לכיסוי דם ציפור שוחט הצפור והוה ג"כ אוכל נפש דהא אפילו שחט ואין לו לכסות אין אסור באכילה. וצ"ל כיון שיש למלאכה זו מקום אילו איתרמי היתר למלאכה זו שוב אינו חייב עליה. וא"כ שפיר הקשו התוס' דכיון שאפשר שיהיה היתר למלאכה זו אילו יזדמן חולי שיש בו סכנה נימא דלא לחייב על איסור שבת, וע"ז תירצו שפיר דחולי שיש בו סכנה לא שכיח

ובהכי ניחא מה שהקשיתי בימי חורפי נימא החובל בשבת שרי הואיל והותרה מילה בשבת. ולפי"ז לק"מ דעכ"פ אותה החבלה שעשה לא משכחת שתהיה בהיתירא, וזה ברור. מ"מ כיון שלא נזכר בש"ס גבול למלאכת יו"ט לשבת משמע דשרי עד זמן שבלא"ה שובתין בשבת ועוד הרי התוס' לא כתבו רק סמוך לחשיכה שאין שהות לאכול קודם שבת וזה זמן מועט. ובלא"ה בכל שבת אין מצמצמין ופוסקין ממלאכה זמן מה שהיה עכ"פ ראוי לאורח לאכול כזית. וא"כ אין חילוק בין שבת זה לשאר שבת דכשרגילין לפסוק ממלאכה מעט קודם בין השמשות י"ל שעדיין שייך הואיל. לכן מצינו בגמרא נ"מ בין רבה לרב חסדא ביו"ט סמוך לשבת, וכיון דלרב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט שרי, גם לרבה שרי. ועל מה שהקשו התוס'. שערי תירוצים לא ננעלו. והתוס' גופי' כתבו תירוצים אחרים. ואפשר דנ"מ לרב אשי אין יכול לערב בספק חשיכה מיו"ט שהרי העירוב עצמו מכין מיו"ט לשבת וכיון שבא ללמוד שאין אופין