שמחת יום טוב עא

קטן. ותוקע ומריע ושובת. ובדרך דלא קים ליה בתקיעה שלישית. א"צ להניח ידו עליהם עד ששקעה עליו החמה. אבל אם הוא סמוך לעיר ושומע תקיפה שלישיה. צריך להניח ידו עליהם מיד ששומע. מאחר שכולם חולצין בעת ההיא

עוד י"ל דקמ"ל אפילו בא בדרך דלא שכיח שיראו אותו בני אדם בדרך בלילה. דמסתמא אין עוברי דרכים מצויים אז מ"מ צריך להניח ידו עליהם. ולדברי התוס' דאיירי בחול הקשה הצל"ח דא"כ מאי אריא שקידש עליו היום בשביל שבת דלאו זמן תפילין ת"ל משום דלילה לאו זמן תפילין הוא. ונדחק דבשבת צריך להניח ידו עליהם משקידש היום. ודחוק שאינו רק זמן מועט. לכן י"ל דודאי בשבת ליכא למיחש לעוברי דרכים. ולא היו חוששין כ"כ משום הנחת תפילין בלילה. אלא משום איסור שבת. דנראה כמעבירן בשבת. דאיכא איסורא דשבת. חששו טפי דאיכא למיחש לאיסור שבת. ובאמת מלשון התוס' נראה שכתבו דקמ"ל לילה לאו זמן תפילין הוא. משמע דברייתא אתיא כמאן דאמר לילה לאו זמן תפילין הוא משמע למ"ד לילה זמן תפילין אף שאין מורין כן מ"מ אין לחוש למראית עין דהא בנמצאו עליו כדי לשומרן מורין כן. כדאיתא בא"ח (סי' ל'). וכ"ש בדרך שידוע הוא שאין יכול להניחן על הדרך כ"ש לחוש שהפוגע בו יטעה שלילה זמן תפילין הוא. ועוד שגם הפוגע בו יש לו דין זה. לכן נראה לדעת התוס' למאי דקיי"ל לילה זמן תפילין הוא א"צ להניח ידו עליהם. וצ"ע על הטור וש"ע שנמשכו אחר פירוש התוס'. ופסקו כן גם בחול. דבתוס' גופיה משמע דלא קאמרו רק למ"ד לילה לאו זמן תפילין הוא אתיא. שוב מצאתי בבעל המאור כן בהדיא דבחול אין צריך להניח ידו עליהם. וכן משמע בפסקי התוס' שלא הוציאו פסק זה דלהתוס' גם בחול צריך שיניח ידו עליהם, נראה דס"ל לדידן דקיי"ל לילה זמן תפילין ליכא למיחש למידי בחול. וא"כ דברי הטור וש"ע צ"ע דודאי לדידן דקיי"ל לילה זמן תפילין א"צ להניח ידו עליהם דליכא למיחש למראית עין . וכן עיקר. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם דרך מלבוש כו' עכ"ל. נראה מפירש"י דמשום הנחת תפילין שבת ליכא חששא לרש"י לשיטתיה דס"ל שאין איסור להניחם בשבת רק האיסור הוא משום העברה בר"ה או בכרמלית. לכן הוכרח רש"י לפרש דבשבת איירי דאלו בחול אפי' למ"ד לילה לאו זמן תפילין לא גרע משבת דליכא איסורא להניחן. ועיין מ"ש בסמוך

בגמרא עד שמגיע לבית הסמוך לחומה. איכא למידק מאי פסקה שהעיר מוקפת חומה הו"ל למיתני בית ראשון שבעיר . ולדעת הזוהר דבשבת איסור להניח תפילין . י"ל דקמ"ל אפי' ליכא איסור שבת שהרי העיר מוקפת ומעורבת כדין מ"מ אסור ליכנס בהם לעיר משום איסורא דאסור להניחן בשבת. ולשיטת רש"י ותוספות דאין איסור להניחן בשבת. מ"מ הכניסה לעיר יש לחוש למראית עין. לכן מניחן בבית הסמוך לחומה קודם שיכנס לעיר. ואי מפרשינן הסמוך לחומה בפנים שמותרת ההבערה בעיר . י"ל דקמ"ל דמ"מ לא ילך עוד בתפילין בעיר. אף שאין איסור ההוצאה והבערה כשהיא מעורבת מ"מ איכא מראית עין שידוע הוא שבא מן הדרך וסבורים שטלטלן קודם שבא לעיר המעורבת

שם מ"ד רוב ליסטים ישראל כו'. משמע היכא דליכא למיחש לנכרים משום פסידא דתפילין לא התירו לו ללובשן. והיה להם להפוסקים לחלק בכך

הדרן עלך פרק ביצה. בעזר גדול העצה פרק שני

ע"ב במשנה יו"ט שחל להיות ע"ש כו' אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת. ויש לדקדק דמשמע דלכתחילה אין להרבות כדי שיותיר לשבת והו"ל לומר אבל מבשל להותיר לשבת. דהא לקמן (דף י"ז) מבואר אין אופין מיו"ט לחבירו באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אעפ"י שאין צריך אלא לחתיכה אחת א"כ כ"ש דמותר מיו"ט לשבת כה"ג. וא"כ קשה לאשמועי' רבותא טפי דאפי' לכתחילה שרי. וכן לעיל (דף י"א ע"ב) כתבו התוס' דמערימין לבשל ולאכול הכבד של התרנגולת. א"כ קשה דהוה ליה למיתני אבל מבשל הוא להותיר לשבת. וי"ל דהא דשרי למלאות הקדירה בשר אעפ"י שאינו צריך אלא לחתיכה הא גופיה מותר משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וכדאיתא בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דלהכי מבשלין מיו"ט לשבת משום דשייך הואיל. וא"כ י"ל הא גופיה נמי מקרי לצורך יו"ט דאי מקלעי ליה אורחים חזי ליו"ט. וא"כ לעולם נקרא הבישול ליו"ט ואם הותיר היינו שלא באו אורחים הותיר לשבת. מיהו קשה לרב חסדא דלית ליה הואיל ולא יחלוק על הברייתא דממלאה אשה קדירה בשר אלמא דשרי . וא"כ קשה הו"ל למימר אבל מבשל ליו"ט ומותיר לשבת דלדידיה ע"כ שרי לרבות בקדירה אחת בלא טעמא דהואיל. וא"כ תקשי למה נקט אם הותיר משמע דלכתחלה לא יבשל

וראיתי בטא"ח (סי' תקכ"ז) וז"ל יו"ט שחל ע"ש לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה דאילו בקדירה א' יכול לבשל כמו שירצה אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת עכ"ל. ונראה שרצה לתקן זה. ומפרש דהיינו בקדירה בפני עצמה לא יבשל וא"כ נקט אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר אפילו קדירה שלימה שא"צ ליו"ט כלל הותיר לשבת. וקשה לזה פשיטא הא אפילו בישל באיסור נמי מותר כדלקמן (דף י"ז ע"ב). א"כ כ"ש כשבישל ליו"ט ונשאר לשבת דמותר והדרא הקושיא לדוכתה דהו"ל לאשמועינן דאפילו לכתחילה מבשל ומותיר לשבת דהוה רבותא טפי מאם בישל קדירה שלימה ליו"ט ונשארת לשבת. וי"ל דקמ"ל אפילו קדירה שלימה אם לא נתכוין בתחילה לבשלה לשבת יוכל להותיר אפילו אם לא יאכל כלום ממנה כיון שבתחלה בישלה ליו"ט אעפ"י שא"צ לה כלל. ובהכי ניחא מה שדייק הצל"ח מאי רבותא יש בזה הא אפילו הותיר לחול בלא הערמה מותר. ולפמ"ש י"ל דאם נשאר לו קדירה שלימה לחול צריך לטעום ממה שנשאר לחול כדי שלא יהיה הבישול בשביל חול אבל לשבת דאיכא התירא על ידי עירוב תבשילין אפילו לבשל לשבת ואם כן אם הותיר אעפ"י שלא הניח עירוב תבשילין יכול להותיר קדירה שלימה. וא"צ אפילו טעימה. דבכה"ג לא גזרו כיון שכבר תיקנו חכמים להתיר ע"י עירוב תבשילין. אפילו מי שלא הניח ע"ת מותר. כיון שבישל תחלה על יום טוב. משא"כ מיו"ט לחול לכתחלה צריך לאכול ממנו ביו"ט שלא תהא מלאכה לצורך חול. ודו"ק היטב

בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את כו' מאי טעמא. לכאורה תמוה דהא כבר אמר