שמחת יום טוב ע

כלאים לא ינהגו בציצית. ומאי ראיה נימא משום דעשה דחי לא תעשה ובציצית גופיה כלאים נדחה ואף דלא הוה בעידנא דמיעקר לאו דלובשין בגדי כהונה קודם עבודה היינו משום דלא סגי בלא"ה התירה התורה. אבל אכתי מנין להתיר כלאים לגמרי ולפ"ז ניחא דכיון דאפשר לעשותן קשים שאין בהם ביטול ל"ת דקשים ליכא משום כלאים ואפ"ה התירתן, ש"מ דהותר לגמרי דהא הי' אפשר שיעשו קשים ולא קפדה התירה. ולזה קאמר דמ"מ באינו עידן עבודה לא שרי. וא"כ דברי רש"י נכוחים ומרווחים

בפירש"י בד"ה שריא לישיבה שאינו מחמם . וכתב המהרש"א דבפ' בא לו משמע מפי' רש"י מטעם דקשה מותר אפילו בלבישה. ולפענ"ד רש"י מודה בדרך לבישה והעלאה ודאי אסור דלא גרע מלבדים שהם שועים כדאיתא בפ"ט דכלאים. לכן לא התורה אלא דרך ישיבה ולפירש"י עיקר הטעם מפני שהם קשים אין בהם משום כלאים מן התורה אפילו בהעלאה וישיבה שריא אפילו מדרבנן אבל משום שאינן עשוייה שיפרוד מהם נימא אין סברא לחלק כלל דכל בגדים שהם ארוגין כהוגן אין עשוי שיכרך מהם נימא. אלא ס"ל לרש"י עיקר הטעם משום דמן התורה אפילו בהעלאה שריין לא גזרו בהו רבנן בישיבה אבל בהעלאה אסורין מדרבנן

ועפי"ז נ"ל ליישב מה שפירש"י בדיבור שאח"ז בערדלין ראיתי בתשובת הגאונים וכנגד העקב של רגל שעושין אותו של צמר כו' אין בהם משום כלאים דקשים הם. ובטור מבואר טעמן של הגאונים שעור הרגל קשה ואינו מתחמם. וכבר הרגיש הב"י בזה. ולפ"ז י"ל דודאי לא סגי בטעמא דקשים הם דאל"כ מי גרע מהצעה תחתיו אף דמדאורייתא שרי מ"מ אסור משום שמא תכרך נימא, ולא נחלק שום אדם בזה להתיר להציע בגד כלאים אף שאין דרך שיתפרק נימא מן הבגדים ולא הותר רק בקשים, א"כ ע"כ מטעמא דקשים הם אתי עלה. אלא דטעמא דקשים משמע להגאונים דלא מהני בדרך לבישה במקום שמתחמם, ואם כן תרווייהו איתנייהו. וא"כ צ"ע מה שלימד הט"ז שם היתר על הפאנטאפלין שתפורין בבגד דאפילו נימא שיהיה היתר מן התורה לא עדיף מהצעה תחתיו, גם מאן ספיק להקל בשל תורה בלי ראיה ברורה. לכן אין להתיר כלל המנעלים שתפורים בפנים בשעטנז. ומה להאריך בזה. על המתיר בשל תורה עליו הראיה

גם ליישב קושיית הדרישה שהקשה הא צד עליון מחובר לשעטנז. נראה לפרש דהגאונים מפרשין ערדלין היינו מה שמניחין בפנים במנעול על העקב של מנעול עור ממולא מוכין ודברים רכים ונתפר בפשתן ופעמים נמלא בצמר והוה שעטנז בשביל שנתפר בפשתן. מ"מ כיון שמניחין אותו על העקב שלא יזיק קושי האדמה או האבן ויתידות דרכים. בזו מותר שלא נתחבר העקב עם המנעול בשתי תכיפות. רק השעטנז יש באותו שמונח על העקב של מנעול. בזו ס"ל להגאונים שאין העקב מתחמם על ידי השעטנז שמונח על העקב. והמנעול אינו מחובר בו בשתי תכיפות. רק שמונח השעטנז על העקב של המנעול לחוד

גם דברי הרמב"ם והעתיקו הטור והרמ"א מנעול שהוא של כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו מתחמם כשאר הגוף. ע"כ נ"ל שאין ללמוד ממנו קולא דלא קים לן בפירושו וכפשטא תמוה דאם כן גם ביש לו עקב יהיה מותר. שאם אין בגב הרגל משום חמום כ"ש בתחתית העקב שנראה בחוש שהעור קשה יותר. ולא יהיה עם הגאונים מהיפך להיפך. לכן קרוב להגיה כמ"ש בכנסת הגדולה ואין לו אלא עקב ומי שלא ייטב בעיניו. עכ"פ לא קים לן בפירושו של הרמב"ם. גם קשה מאי פריך לעיל אמשלחין כלאים. נימא דאיירי במנעול שאין לו עקב. וגם להגאונים נימא בערדלין. אלא נראה כמ"ש דטעמא ג"כ מפני שהוא קשה דאם אינו קשה עכ"פ יש חששא דתכרך נימא על בשרו כמו בהצעה. וא"כ אין ללמוד מדברי הרמב"ם. וא"כ אין היתר במנעלים או פאנטאפלין תפורין בכלאים . ויש לחוש ללאו דאורייתא ושומר נפשו ירחק מזה

בגמרא אבל לא סנדל המסומר מ"ט לא משום מעשה שהיה. עיין בצל"ח מה שנתחבטו בסמ"ק שהתיר לשלוח סנדל המסומר. וכל הדרכים בחזקת סכנה. שאין דרך הסמ"ק להיות נגד הרמב"ם וסמ"ק שהעתיקו מה שאין ראוי בחול רק ע"י מעשה שאסור ביו"ט אין משלחין ביו"ט. ובודאי שפתיו ברור מללו דכל שאין ראוי רק ללבוש בחול ע"י מעשה שאסור ביו"ט ובכללו סנדל המסומר שאסור ללבשו ביו"ט וכמ"ש בצל"ח. ולא יחלוק על סתם משנה בלא טעם. אלא נראה דס"ל כהר"ן בפרק במה אשה שכתב לפי צורת הסנדל בש"ס אינו כן בזמנו. ומ"מ נהגו איסור בדבר לפי שדרכו לצאת מן הרגל ואיכא למיחש דילמא אתי לאתוי' כ"כ הרשב"א. וכן נראה שבזמן הסמ"ק ג"כ לא היה בצורת הנזכר בש"ס אלא שנהגו איסור בשבת משום שדרכו לצאת מן הרגל וכיון שאין זה שהיה בכלל הגזירה רק מחמירין משום הוצאה, וביו"ט שהוצאה מותר ממילא מותר ללבשו ומשלחין אותו. כן נ"ל ברור ופשוט דעת הסמ"ק. ואין לבקש חשבונות רבים שהי' מבאר הסמ"ק למה לא יפסוק כסתם משנה

שם רב ששת שרי לשדורי תפילין כו' כל שנאותין ממנו בחול כו'. והקשה בהג"א הא במתניתין לצורך המועד קתני. ומכאן הביא ראיה לחייב בתפילין בחוה"מ וקאי לצורך חולו של מועד. וקשה ביו"ט אחרון ובשבועות מאי איכא למימר. ונ"ל לצורך המוער היינו כשאין לו מה לאכול ומשלח לו תפילין שיתן לו לאכול בעדם או ששולח לו תפילין ליתן איזה דבר שצריך לו ביו"ט. אלא דקשה דפריך כלאים למאי חזו נימא דחזו למשכנם שיתנו לו דבר מאכל בעדם שהרי מותרים בהנאה למכרן לנכרי או לשלחם ליתן בעדם דבר מאכל וצ"ל דחיישינן שמא ישתמש בהם, וע' בסמוך

בתוס' בד"ה הכי קאמר ואתי לאתוי' תפילין כו' אבל לא תני לאתוי' סנדל המסומר כו' דהאי ודאי אסור כו' אבל תפילין ליכא איסורא. וכן הוא בפירש"י. וא"כ הוה תיובתא להזוהר חדש דאוסר להניחן. מיהו לענ"ד אין ראיה כלל דשפיר י"ל דאסור להניח תפילין ביום טוב אלא דבתפילין כ"ע ידעי שאין מניחין אותן ביו"ט א"כ מהיכי תיתי יניחן וכל העולם בלא תפילין, אבל סנדל המסומר שלובשו לצרכו יש לחוש שפיר, וברור. ואין שום ראיה נגד הזהר

בגמרא היה בא בדרך ותפילין בראשו כו' היה יושב בבהמ"ד וקידש עליו היום. לכאורה קשה תרתי ל"ל ולפירוש התוס' לא תיקשי הכא דבא בדרך איירי בחול וקידש עליו היום בשבת. אלא באידך ברייתא דנקט בתרוייהו וקידש עליו היום תקשי ג"כ תרתי ל"ל. ונ"ל דלא זו אף זו קתני דבבא בדרך מסתמא לא מינטרי מכלבים כשיניחם בדרך לכן כיון שהותר לו הותר לו עד שיגיע לביתו. אבל ביושב בבית המדרש אם יניחם שם מסתמא מינטרי מכלבים רק דלא מנטרי מגנבי קמ"ל דמותר מ"מ עד שיגיע לביתו. ומה שהקשו התוס' לפירש"י למה נקט גבי בא בדרך ושקעה. עלה בדעתי לתרץ דבדרך אינו מחוב לסלקן קודם אף שקידש עליו היום משא"כ בבית המדרש מחוייב לסלקן כשקידש עליו היום לאחר תקיעה שלישית קודם לילה. וכן מצאתי בצל"ח. אלא דקשה אידך ברייתא דגם בבא בדרך תני וקידש עליו היום משמע דצריך לחלצן בקידש עליו היום. ותימא שלא זכר מזה בצל"ח. לכן נ"ל דודאי מסתמא לאחר תקיעה שלישית מסתמא חולץ תפילין. דהא איכא מ"ד בשבת (דף ל"ה ע"ב) שתקיעה שלישית לחלוץ. מ"מ י"ל לכ"ע אחר תקיעה שלישית חולץ תפילין. שהרי אינו שוהה רק לצלות דג