שמחת יום טוב סט

שהוא תולדה דטוחן דרך לעשותה ביו"ט לצורך היום. ובזה מדוקדק הלשון תבלין נדוכין ולא נקט דכין את התבלין כמו צדין חיה ועוף. אלא דהתנא רמז לנו זאת בחכמת לשונו שלא התירו הטחינה רק מה שדרך הוא לעשות ביו"ט לכן נקט לשון נדוכין כמו שהוא ממילא. נמצא לפ"ז אעפ"י שהתירה התורה התולדה לא הותר האב. ובהכי ניחא לשון רש"י לעיל (דף ח') דכתישה תולדה דטוחן. וקשה מ"מ יהא מותר מכח מתוך שהותרה כתישה לצורך אוכל נפש בתבלין מותר נמי שלא לצורך. עמ"ש לעיל. ולפ"ז ניחא דלא שייך להתיר מכח מתוך רק מה דהותרה המלאכה לגמרי כגון שחיטה ובישול. אבל בטחינה דחזינן דאסרה התורה האב בשביל שאין דרכו לעשותו באותו יום לצורך אוכל נפש לכן גם התולדה שלא לצורך אוכל נפש אין להתיר. ולא שייך מתוך בהתולדה שהרי לא הותרה המלאכה לגמרי וע"כ לא התירה התורה רק מה שצריך לאוכל נפש ולא יותר. וניחא נמי לישנא דכדרכן שדייק בצל"ח. ולפמ"ש עיקר ההיתר תלוי בזה שדרכן לדוך ביו"ט כמו בכל יום

וארווח לן בזה טעמא דאין שוחקין את הפלפלין ברחיים שלהם והתוס' כ' דהוה כעובדא דחול וכ"כ בש"ע (סי' תק"ד). ואינו מובן מאי עובדא דחול טפי בזה מבמדוך. ולפמ"ש ניחא די"ל כיון דשם רחיים הוא על עיקר הטחינה של תבואות שאין דרך ביו"ט לא חילקו בין גדולה לקטנה

ולפ"ז יש לפקפק במ"ש בתשובת הריב"ש ועוד שהיה אפשר להחמיר לגרור הגבינה ביו"ט לפי שכלי זה מיוחד לטחינה זו ודמי לפלפלין ברחיים שלהם אלא שחילק ששם דרך לשחוק הרבה ביחד ע"ש. ולפמ"ש אין להחמיר שהרי המורג חרוץ אינו מיוחד לעשות לזמן הרבה כמו טחינת רחיים ששם רחיים על התבואות. ומ"מ גם לדברי הריב"ש שחילק משום שדרך לטחון לימים הרבה. ועפ"ז כתב המג"א לאסור גרירת התמכא ביו"ט. ואינו מוכרח דהא הריב"ש לא זכר הטעם שהגבינה אין גורדין אותה לימים הרבה. אלא שכתב וז"ל אבל בכלי זה אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו ע"כ. משמע שלא בדבר הנגרד רק בכלי שאינו מיוחד לימים הרבה וא"כ אפילו גבינה היה לו לאסור שהכלי מיוחד לגרוד לימים הרבה. אלא נראה דימים הרבה היינו כמה שבועות אבל לימים אחדים לית לן בה וכ"ש לפי מה שכתבתי דעיקר הקפידא על שם רחיים שהוא לתבואה וטחינה לזמן רב, ועוד כיון דפלפלין מפיגין טעמן כמ"ש התוס' ע"כ מסתמא אין טוחנין לימים הרבה א"כ קשה איך כתב הריב"ש שדרך לטחון לימים רבים, וע"כ הריב"ש לא קאמר על דבר הנשחק כי אם על הכלי השוחק ששוחקין בו דברים לימים רבים אבל בפלפלין שן דמשמע בגמרא דלהכי שרי משום דמפיג טעמא ולא היה לו לשחוק מעי"ט כ"ש שאין דרך לשוחקן לימים רבים וע"כ לומר דקאי על הכלי שרגילין לשחוק ברחיים שלהם דברים שאינם מפיגין טעמן לימים רבים

בגמרא דכ"ע מיהת מלח בעי שינוי כו'. צריך לחקור מהו תועלת השינוי שמשנה ואי משום הכירא שידע שאין לדוך יותר מצורך יו"ט א"כ אפילו כל דברים לבעי שינוי משום הכירא שאין לעשות יותר ממה שצורך יו"ט ואפילו תבלין שמפיגין טעמן מ"מ נבעי שינוי משום הכירא (כאן נחסר איזה עלין מכתיבת יד הגאון המחבר זללה"ה). אלא דקשה איך הביא הרי"ף דברי ר"ש שעורין ליתן לפני בהמתו הא הרי"ף פסק כר' יוסי הגלילי לכם ולא לבהמה ובירושלמי הביאו הרא"ש דר"ש כר' עקיבא דאמר אפילו מאכל בהמה במשמע והרי"ף פסק כר"י הגלילי. לכן נ"ל איפכא דהרי"ף מפרש כפירש"י לעיל דבארץ ישראל דאיכא עבדי אסור לכתוש אפי' במכתשת קטנה וא"כ י"ל דס"ל כהירושלמי דודאי מתני' בארץ ישראל א"כ כל תבואה אינה ראויה לאדם לכן ס"ל לת"ק דאין משלחין תבואה ור"ש אינו מתיר רק לעשות מהן מאכל בהמה שא"צ לידוך במכתשת והיינו כמ"ש הרא"ש דרבנן פליגי עליה דר"ש ס"ל כר"ע ות"ק ס"ל כריה"ג א"כ משמע דטעמא דכולהו משום מאכל בהמה. וא"כ ניחא שפיר דלהכי אסור בארץ ישראל דלאדם אין ראוי ולבהמה פסק הרי"ף כר' יוסי הגלילי. וא"כ הרי"ף דאיירי בח"ל שפיר מותר לכ"ע כיון שראוי לכותשן ואחר כתישה כולם ראויים לאדם א"כ שפיר הביא דברי ר"ש וטעמא דר"ש משום מאכל בהמה א"כ ניחא מתני' דת"ק אסר משום דס"ל כריה"ג דלכם ולא לבהמה וא"כ למאי דמסיק לעיל דילן שרי א"כ בח"ל אפילו לת"ק שרי שהרי ראוי לאדם לכותשו במכתשת ולא אסרה מתני' רק בארץ ישראל ובח"ל כולה שרי דחזי לאדם לאחר כתישה ודברי רי"ף נכונים ודו"ק היטב מיהו מ"ש ברא"ש ות"ק דאסר ס"ל כר' יוסי הגלילי לא מצאתי לשון זה בירושלמי ויש לפרש דלא קאי רק אר"ש דמתיר בשעורין מפני שהוא מאכל בהמה ולא אאינך

ע"ב בגמרא וכ"ת חזי למימך תותי והתניא לא יעלה עליך כו' אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תוכרך נימא על בשרו. תמוה לי מה בכך הא קיי"ל מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוון בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, וכ"ש כאן שאינו רק חששא בעלמא ואינו מתכוין כלל שיכרך נימא על בשרו. ודוחק לומר דכולהו דלא כר"ש דכל הפוסקים פוסקין כן. ואין לומר דגזרו שמא יכרח נימא ויהי' פסיק רישא. דהא ליתא דהא הר"ן בפרק גיד הנשה כתב בהדיא דבהנאה אפילו פסיק רישא שרי באין מכוין. והתוס' שבת (דף כ"ט ע"ב) שכתבו בענין דלא הוה פסיק רישא כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגן עליו מפני חמה וצינה, עד כאן. והא ודאי במציע תחתיו ויכרך נימא על בשרו אינו סומך להתחמם על ידי הנימא שתוכרך על בשרו. וא"כ תמוה למה יאסר בהצעה. ודוחק לומר שמא תכרך נימא ולא ידע ומתכוין לחמם בנימא, שהוא דוחק גדול דמסתמא אינו מתכוין ליהנות מכלאים. גם רחוק שבשביל הנימא יתחמם בכלאים, וצ"ע

דף ט"ו ע"א בתוס' בד"ה אלא בקשין כו' ותימא דאיתא בעירוכין כו' והשתא תימא כו' שאני בגדיהם שהם קשים עכ"ל. וכבר אמרתי לתרץ דלא קאמר קשים רק על האבנט שנאמר בו מעשה רוקם היה קשה. ושם לא קאי רק אאבנט של כהנים הדיוטים שאין כלאים בבגדי כהן הדיוט, אבל בגדי כהן גדול שלא נאמר בהם מעשה רוקם היו רכים, ולק"מ קושיית התוס'. שוב מצאתי כן בר"ן בשם הבעל המאור. רק סלא נתן טעם שכתבתי דכתיב ביה מעשה רוקם, וכוונתי לדעת הגדול כמוהו מיהו נ"ל בלא"ה דודאי פשטא דמילתא כפירש"י דאם קשים הם אפילו בהעלאה שרי. דהא פריך והא מתהני מכלאים ומשני בגדי כהונה קשים הם. משמע דבקשים לא מתהני. א"כ משמע דאפילו בהעלאה אין איסור כיון דקשים הם ואין מחממין וכמו שפירש"י. ולפירוש התוס' צ"ל קשים הם ולא שייך שתוכרך נימא על בשרו, והוא דחוק לכן נלע"ד בפשיטות דניהו דאמרינן בגדי כהונה קשים הם, לא בשביל הכרח שיהיו קשים דוקא. דהתורה לא חילקה במלאכתן. ואם יש אומן שיכול לעשותן רכים לא הקפידה התורה בזה רק לפי נהוג מלאכתן אז שהוא להידור היו מקשין ומחזקין אותן שהיה נהוג לעשותן קשים אבל אפשר שיעשו בגדי כהונה שיהיו רכים ג"כ מי שיודע באומנתן. או אפשר יודעים היו לעשותן רכים ג"כ רק לפי יופי והידור המלאכה של מצוה נהיגי לעשותן קשים, אבל באמת אפשר ג"כ בבגדי כהונה רכים א שחוטן כפול שש אם אינן מקשה כ"כ. וא"כ שפיר אשתרי כלאים לגבייהו ומקרא מלא דבר הכתוב שהיו מעשיהם כלאים ואין חיוב שיהיו קשים

ובהכי ניחא דקשה מאי קאמר הואיל ואשתרי לגבייהו