שמחת יום טוב ו

בתוס' ד"ה מגביהין פ"ה כו' עכ"ל. עמ"ש לעיל בישוב פירש"י בא"ד ושער אפונין מפני שהוא מאכל בהמה ושם מוקי לה כר"ש. והקשה מהרש"א אמאי לא אייתי הא דסתם לן תנא כר"ש בשער אפונין ונדחק ליישב . ונראה דודאי משער אפונין גופיה לא מוכח דפליג ר"י דאפשר דמעיקרא דעתיה לבהמה והוה כמו בר אווזא דרבא בשבת (דף קמ"ג) והתוס' בשבת (דף כ"ט) הקשו באמת כן. אגרעינין ותירצו דהגרעינין צריכין לאוכל. וא"כ בשער אפונין אפשר לומר דגם ר"י מודה שאין השער צריך לאפונין ואפשר שיוכל לפרך האפונין ולא יתקלקל האוכל. אלא דלפי האמת דמוקי רב נחמן ב"ם כר"ש. מוכח דר"י פליג גם בשער אפונין. דאל"כ מאי קמ"ל בשער אפונין הא אפי' בעצמות וקליפין דהוה נולד גמור ס"ל כר"ש. אע"כ לרב נחמן כולהו כב"ה היא ובפרט למאי דאפיך ר"נ נראה שלפי דבריו צריך להיות דב"ה קאמרי מגביהין כו' דליכא למימר דמפיך ב"ה אומרים מגביהין וב"ש כו', דהא בכל מקום דברי ב"ש קודמין לדברי ב"ה . אלא ודאי דס"ל דה"ק בש"א אין מגביהין כו' ובה"א מגביהין כו'. וא"כ סיפא כולהו ב"ה והיינו אליבא דר"ש דס"ל הכי אבל אי לא הוה מקום להוכיח ממקום אחר דרבי סותם ב"ה כר"ש מהך דשיער אפונין לחוד ליכא להכריע דר"י פליג גם בזה. רק לפי האמת דב"ה כר"ש א"כ מסתמא האי דינא נמי אליבא דר"ש וא"ש ולק"מ ודו"ק. וע' שבת (דף כ"ט)

ע"ב גמרא גבי יו"ט דסתם לן תנא וכו'. יש לדקדק דכל זה שפת יתר דלא הוה ליה לשנויה רק דלהכי מוקי בסבת ב"ה כר"ש משום דסתם ק תנא הכי. אבל ביו"ט בלא"ה כיון דתנן במתני' דב"ה אמרי לא תאכל. ממילא משמע דס"ל כר"י ביו"ט. ולכאורה משמע דלהכי איצטריך לאתויא דביו"ט סתם לן כר"י דהי' לו להפך גם במתני' דברי ב"ש לדברי ב"ה כדמפיך ההיא דמגביהין. מ"מ קשה הא במשנתינו אי אפשר להפך דברי ב"ש לדברי ב"ה כיון דתנא לה בעדיות מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ונראה דודאי מתני' איכא לאוקמי דפליגי בהכנה. דהא לר"א לקמן אליבא דר"י (דף ד') ע"כ פליגי בהכנה ב"ש וב"ה . אלא מ"מ מוכח דאיכא תו טעמא למיסר ביצה בר מטעמא דהכנה דהא ת"ק דס"ל נולדת בזה מותרת בזה ע"כ לית ליה הכנה אבל לר"א מוכח ודאי דפליגי בהכנה דהא ר"א ס"ל בעירובין (דף ל"ט) שבת וי"ט ב' קדושות הן אלא דהני אמוראי דלית להו הכנה מוקי למתני' כתנא דלית ליה הכנה וסברי טעמא אחרינא לאסור ביצה כמפורש בש"ס ולכן כיון דרבי סתם לן בשבת כר"ש. א"כ לא קשי' כלל מב"ה הכא. די"ל רבי ס"ל עיקר כפנא דפליגי בהכנה אבל באמת בין בשבת בין ביו"ט ס"ל כר"ש. ולהכי איצטריך לאתויה דסתם לן רבי כר"י. שזה היא ראיה לאוקימתא דרב נחמן דביו"ט ס"ל לרבי מוקצה. דאל"כ לא הוה סתם לן כב"ה. א"כ ממילא עדיף לפרושי טעמא דב"ה נמי משום מוקצה ולית לים הכנה ודו"ק

בתוס' ד"ה גבי שבת כו' הואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס וכו' כדמוכח התם ע"כ אינו מוכרח כ"כ שם. אבל בפ"ק דשבת (דף כ' ע"ב) ד"ה הני הוכיח ר"ת כן. וצ"ע דבשלהי שבת מוכח איפכא דאיכא מ"ד דבכל דוכתי קיימ"ל כר"ש בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר בר ממוקצה מחמת איסור ופירשו התוס' היינו בדחיה בידים ומשמע דלחד מ"ד אפי' בדחיה בידים חמור מוקצה מחמת מיאוס ממוקצה מחמת איסור. ואידך לא פליג עליה רק בדחיה בידים. וא"כ נבילה דלא דחיה בידים י"ל דקילא ממוקצה מחמת מיאוס. ונראה דכוונת התוס' דניהו דאמוראי פליגי בהכי. מ"מ לא מצינו שום תנא שיאסור מוקצה מחמת מיאוס ויתיר מוקצה מחמת איסור. ובזה אפשר ליישב קושית מהרש"א דלא מייתי משער אפונין. ולפ"ז א"ש דמשער אפונין ליכא לאוכוחי דסתם לן תנא כר"ש רק בשאר מוקצה אבל לא במוקצה מחמת איסור כמו נבילה. וא"כ לא הוה מוכח לחלק בין שבת ליו"ט רק דבמוקצה מחמת איסור סתם לן כר"י. וא"כ אכתי לא הוה ליה לרב נחמן לאוקי מתני' משום מוקצה לחלק בין סבת ליו"ט כיון שאין לו ראיה דרבי מפליג בהכי. וי"ל דבמוקצה מחמת איסור דוקא ס"ל כר"י ובשאר מוקצה סתם לן כר"ש. וא"כ אכתי לא הים לרב נחמן לאוקמי טעמא דמתני' משום מוקצה לחלק בין שבת ליו"ט. ולהכי מייתי הא דנבילה. דבע"כ צ"ל טעמא דמתני' משום הכנה כדפרישית לעיל בסמוך ודו"ק היטיב. וכ"כ התוס' להדיא בשבת (דף כ') דבמוקצה מחמת איסור חמיר טפי. ולפ"ז מיושב, גם כן מה שהקשה התוס' ד"ה מוקים מאי אולמי' האי סתמא מהאי סתמא. ופירש מהרש"א דטפי הול"ל משנה דמגביהין כדי שלא נצטרך לחלק בין שבת ליו"ט ולפ"ז א"ש דודאי ההיא דמגביהין בע"כ צריך להיפך מכח סיפא דשיער אפונין. דסתמא כר"ש רק הכא לא סגי לן לאתויה האי דשער אפונין דמשער אפונין אין הכרח לחלק בין שבת ליו"ט רק בין מוקצה מחמת איסור דחמיר משאר מוקצה וי"ל דרבי ס"ל בכל מוקצה מחמת איסור דאסור בין בשבת בין ביו"ט. ומתני' דביצה יש לאוקמה בע"א כדפרישית שכ"ז שאין לו ראיה לחלק בין שבת ליו"ט לא היה מוקי למתני' משום מוקצה אבל ודאי שפיר הוכרח להפך דברי ב"ש מכח שער אפונין. דסתמא כר"ש דמגביהין נמי לאו מוקצה מחמת איסור הוא. אלא דתלמודא בעי לאתויה ראיה לפלוגי בין שבת ליו"ט מפלגינן ולא בין מוקצה מחמת למוקצא דעלמא ולק"מ ודו"ק

ולפמ"ש לעיל בתוס' במשנה א"ש טפי דמייתי הך דנבילה דהוה מוקצה מחמת איסור כפיר"ת משום דלרב נחמן דהכא מוכח דס"ל דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי דהא מדפליגי בביצה ולא פליגי בתרנגולת להודיעך כחו דב"ה צ"ל כח דהתירא עדיף. וכבר כתבתי דלא שייך לומר רק כשיש נפקותא לב"ה ג"כ בשבת. וע"כ צ"ל גם בביצה יש נ"מ לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. ובשבת הוה הביצה מוקצה מחמת איסור. וש"מ דבשבת אפילו מוקצה מחמת איסור שרי ולהכי מייתי דנבילה לאתויה דמוקצה מחמת איסור שרי בשבת דמזה א"ש אוקימתא דרב נחמן לאוקמי מתניתין בהכי. וא"ש דקמ"ל כח דהיתירא דאיכא נ"מ גם לב"ה וא"ש ודו"ק

גמרא וניפלוג בתרווייהו . ויש לדקדק דילמא מתני' קמ"ל כחא דהתירא טפי דהיינו ביצה סתמא דב"ש מתירין בכל גווני אפילו נולדה מעוף שהוא אסור כגון מיונים שהם מוקצה דבע"ח ואפ"ה הביצה שרי ולא מבעיא בתרנגולת דכיון דלית להו מוקצה איכא למימר דאי בעי שחיט לה ואכיל כל מה שבגווה ולכן נקט במתני' ביצה סתמא אפילו נולדה מעוף שאסור לשחוט ביו"ט. ולפמ"ש לעיל א"ש דבכה"ג אפילו לר"ש אסור דהוה נולד גמור מיהו אין זה מוכרח כ"כ. ולפמ"ש משמע דאפילו בשבת שרי הביצה אף שאי אפשר לשחוט התרנגולת א"כ גם בכה"ג לא מקרי נולד לאסור לכ"ע. ונראה דלפמ"ש התוס' דמוקצה דבע"ח כגרוגרות וצמוקין דמי משמע דדמי' לדחיה בידים. ולכן גם לר"ש יש לאסור הביצה. ודו"ק

גמרא תרנגולת העומדת לגדל וכו' לכאורה היא שפת כיון דמתני' ביצה סתמא מתניא ולא אתפרש בה בעומדת לגדל הול"ל סתמא תרנגולת הוא וביצתה בפרט לפמ"ש התוס' שלא צריך להאריך משום כך רק לומר היא וביצתה וא"כ לא הול"ל רק תרנגולת היא וביצתה ועוד דבתרנגולת פשיטא דאף אי תני סתמא נדע דאיירי בעומדת לגדל דבשלמא בביצה יש טעמים אחרים לאסור אף בעומדת לאכילה אבל בתרנגולת פשיטא שאין לאסור בעומדת לאכילה ואי תני תרנגולת היא וביצתה פשיטא דאיירי בעומדת לגדל וגם לישנא דש"ס לא הול"ל רק נפליג בתרווייהו. ונראה דודאי לא קשיא דליתני סתמא תרנגולת היא וביצתה די"ל דקמ"ל דלב"ש לית להו מוקצה די"ל דאיירי בלקחה סתם כדמוקי אביי לקמן (דף ד') ואם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת וא"כ הוה מצינן למטעי דדוקא בלקחה סתם ופליגי ב"ש וב"ה בברירה ולכ"ע אית להו מוקצה ולכן פירש בש"ס תרנגולת העומדת לגדל ועיין מ"ש בסמוך :