שמחת יום טוב סח

מעט. ולזה פירש"י תלתן מין קטנית ואין ה"נ דלא מסייע רק עכ"פ מין א' של קטנית עכ"פ מוכח דטבל וניהו דבשאר ליכא סיוע מ"מ עכ"פ סייעתא הוא דמחמירין בקטנית ולא הוה סיוע רק אתלתן עכ"פ. וזהו כוונת רש"י דתלתן מין קטניות. ושפיר סייעתא

בגמרא כותש ל"ל לימא ליה כי היכא דיהבו לי הכי יהיבנא לך. לכאורה קשה הא מרויח העץ. וכן תמה בצל"ח. וביקש לומר דמה שמבואר במשנה אם הפריש לא יאמר אכתוש ואטול את העץ הוא מטעם קנס. ובאמת יש לתרץ בפשיטות דכיון שאינו מחוייב להפריש על העץ מסתמא אינו נותן. וזה שהקדימו בשיבלין מסתמא החזיר לו דמי העץ שיקח המעשר עם החבילין אם כן גם הכהן יחזיר לו דמי העוף. וא"כ כיון דאתיא כמ"ד דתרומת מעשר ניטל במחשבה יכול לתרום בחבילין והכהן יחזיר לו דמי העץ מסתמא שאל"כ יתן לכהן אחר. והקושיא שלא יפריש בתחלה כשעדיין הוא בחבילין יפריש על הזרע לחוד באומד דעתו והעץ ישייר לעצמו והכהן מסתמא יתרצה להחזיר לו העץ או דמיו ולא יחול שם תרומה על העץ כלל. וא"צ לדחוק כדברי הצל"ח שדבריו דחוקים. דאם כבר ידע מקנס שקנסו אם הפריש תרומה גדולה בשיבלין כ"ש כשיש לקנסו משום דגרם שעבר על דברי תורה דהקדים מעשר לתרומה. וא"כ מה יעשו אם בפירוש התנה שאינו מפריש רק הזרע שבתוך התלתן ולא העץ דאז אין העץ תרומה ובשביל שתרם כ"א יקנסו אותו אין בזה טעם. לכן נ"ל כמ"ש

ע"ב בתוס' בד"ה כשם וא"ת מה צריך למיליף כו' עכ"ל: התוס' נדחקו. ולולי דבריהם היה נ"ל דודאי לשון ונחשב יש לפרש ג"כ לשון חשבון כמו ולא יחשבו את האנשים. וא"כ י"ל אדרבה שצריך לחשב ע"פ חשבון אבל השתא דאיירי נמי בתרומה גדולה. א"כ בתרומה גדולה ודאי ניטלת במחשבה שאין בה שיעור כמו שפירש"י ממילא מתפרש ונחשב על מחשבה א"כ ממילא על תרומת מעשר נמי סגי במחשבה כנ"ל נכון. ולכאורה קשה ל"ל קרא דתרומה ניטלת במחשבה הא בקדושין (דף מ"א ע"ב) פריך ונכתוב רחמנא שליחות בתרומה וניתו הנך ונגמרו מיניה. ומשני משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. וא"כ מהא גופא מוכח דתרומה ישנה במחשבה דאל"כ ל"ל שליחות בקדושין וגירושין נגמר מתרומה. וע"כ לומר דתרומה איתא במחשבה ויש ליישב. ודו"ק

בגמרא אמר ר"ש בן לקיש מעשר שהקדימו בשיבלין כו' ויש לדקדק מאי פריך בתרומה (דף ה' ע"ב) אי אמרינן אי עביד לא מהני ופריך והרי מקדים תרומה לבכורים ומ"מ מהני. וקשה הא מוכח דמהני דאי לא מהני איך משכחת לה ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר הא לא הוה מעשר כלל כיון שהקדימו. וכיון דלא מהני ודאי צריך ליתן תרומה גדולה ג"כ דהא לא עביד מידי

בתוס' בדים ומה ראית כו' ותימא האיך אסיק אדעתיה כו'. ולענ"ד אפשר ליישב והוא דודאי הלוי שהקדימו בשיבלין פטור מלתרום תרומה גדולה ממעשר מה שלקח א"כ י"ל בכרי יש לסמוך על התרומה שיתן אח"כ מן המותר בכה"ג עולה ג"כ על תרומה של המעשר שתרומה גדולה אין לה שיעור. משא"כ בהקדימו בשיבלין אפשר דהמותר לא אתיא לחיוב תרומה דכשמכניס התבואה במוץ שלה מאכיל לבהמתו ופטור מן המעשר. כדאיתא בפסחים (דף ח') וכיון שאין ברור שיתחייב המותר בתרומה י"ל בזה הוא שחייב הבן לוי מה שלקח מעשר לתרום עכ"פ תרומה גדולה אבל באידגן מסתמא יופרש תרומה גדולה מן המותר. ועולה ג"כ ע"ז רק שאינו מן המוקף וסברא כל דהו מיהא הוה ומשני האי אידגן ומ"מ מסתבר טפי

בד"ה ואם קלף פירש"י ואם קלף כו' ותימא היכא מקלפא כו' הא אמר לעיל כו' עכ"ל. ולפענ"ד ברור דרש"י מחלק דמולל היינו בדרך גלגול בין אצבעותיו והא דמי טפי לדישה אבל מקלף הוא שנוטל הגרעינין וקולף מהם הפסולת בכה"ג אף בשבת שרי דאין זו דרך דישה כלל. ובזה י"ל ליישב מנהג העולם שאוכלין השרביטין בשבת. ובמג"א (סי' שי"ט) ביקש ליישב דבלחין שהקליפה נאכלת ג"כ לא הוה מפרק . ואין זו מוכרח דגם הקליפה הדקה שבפנים אינה נאכלת. אבל לפמ"ש ניחא דודאי ביבישין שמוללין הוא דרך דישה אבל אלו שפותחין אותן כדרכן ונוטלין האוכל אינו דרך דישה כלל. וכפמ"ש בפירש"י דקילוף אינו דרך דישה כלל אבל ביבישין שדרך לגלגל בידיו להוציא הקטנית זהו דרך דישה. כן נ"ל ברור בפירש"י. ובלא"ה אין תמוה אם נוהגין כדיעה ראשונה דמתיר למלול בראשי אצבעותיו אפילו במלילות שהוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור. אלא דה"ל לעשות ע"י שינוי בשרביטין. אבל לפירש"י ניחא שפיר. דהא אפילו לכתחלה מותר כדאמרינן דמקלפי כסי כסי. ועיין בסמוך

בד"ה כיצד מולל פי' ביו"ט כו' וכן פירש"י ובודאי דבר הלמד מענינו הוא שלא הוזכר כאן היתר מלילה בשבת דאדרבה לעיל משמע דבשבת אסור. דהא איתא לעיל סוף ק הקדום המולל מלילות מע"ש למחר מנפח כו'. ואמר לעיל איידי דתני רישא מע"ש משמע דבשבת אסור. אלא דקשה איך יפרשו רש"י ותוס' הסוגיא פ' מפנין (דף קכ"ח) חבילי סיאה ואיזוב וקורנית הכניסן למאכל בהמה כו' ומולל ואוכל וחכ"א מולל בראשי אצבעותייו. ושם ודאי איירי בשבת שאין זכר ליו"ט שם. וצ"ל דס"ל כשיטת הרז"ה שהביאו הר"ן דיש חילוק בין הני מינים דחשיב התם. ולא ביאר הרז"ה הטעם. ואפשר דהני אינן נאכלין לאדם רק ע"י הדחק ורובן ניתנין לבהמה עם הקליפות ואין דרך לדושן כלל לכן הקילו בהם טפי. ולשיטת הרי"ף קשה אמאי איכפל תנא לאשמועינן בהני דוקא כיון דמלילה בראשי אצבעותיו שרי בכל תבואה . ונ"ל דמינים אלו מתוך שהזרע שבהם מועט אין דרך לדושן שאינו כדי טירחא רק למלול מעט אוכל שבהם. וס"ד דהוה מוקצה לאדם בשבת קמ"ל דמ"מ הוה מוכן למלול בראשי אצבעותיו. ואפשר מה"ט לפירש"י והרז"ה מותר למלול שאין דרך לדושן כלל. ואיכא נמי נ"מ ביו"ט דלהרי"ף א"צ שינוי במלילות ביו"ט. ולהרז"ה ותוס' ורש"י קאי כאן כיצד מוללן ביו"ט א"כ גם ביו"ט צריך שינוי. ולפ"ז צ"ע על הרז"ה שהביא בשבת יש מחמירין והיינו כדעת הרז"ה ורש"י ותוס' כאן. א"כ היה לו להגיה (בסימן תק"י) דבעי שינוי. וי"ל דרמ"א לא חייש להיש מחמירין רק בשבת דאיכא דררא דמלאכה דאורייתא. אבל ביו"ט לא חש לדבריהם כיון דאין כאן מלאכה דאורייתא דע"י שינוי ודאי מותר

דף י"ד ע"א במשנה בש"א תבלין נדוכין כו'. ע' בר"ן לקמן ריש פרק אין צדין שנתחבטו הראשונים למה הותרה דיכת תבלין הא טחינה אסורה לי"א מן התורה ודיכת תבלין היינו כותש שהוא תולדה דטוחן עי"ש. והנלענ"ד בזה דגם בתורה דכתיב אשר יאכל לכל נפש מפרשינן מאי דאורחא לעשות לכל נפש והטחינה אין דרכה לעשותה באותו יום לצורך יו"ט. דמסתמא טוחן קודם יום טוב והתורה לא התירה רק מה שדרך לעשות לצורך יום טוב ואין דרך להמתין בטחינה על יום טוב עצמו . לכן לא הותרה הטחינה אפילו מן התורה שאין דרך להמתין על יום הטחינה שהטחינה לימים רבים הוא ולא התירא התורה רק מה שהוא צורך יו"ט. לכן בתבלין שדרך לעשות הכתישה ביו"ט שא"צ רק דבר מועט לכן הכתישה מותרת מן התורה. ומ"מ לא הותרה הטחינה שהיא אב מלאכה אף שיהיה לצורך יו"ט כיון דאין דרך להמתין בטחינה על יו"ט שצריך לטחון לימים רבים וביו"ט אין לו לטחון רק כפי צורך יו"ט ולא התירה התורה רק מה דאורחא ביו"ט אבל הכתישה