שמחת יום טוב סה

ניחא כיון דחשיבות המלאכה במקומה ואינה שוה לכל נפש המלאכה הוה חשיבא ולא מקרי לצורך י"ט בהא ודאי איכא איסור דאורייתא. ובזה יש ליישב מה שהקשה מהרש"א שפירש"י ירמיה מזהירם על השבתות. וקשה למה לא פירש דביו"ט איכא היתר מטעם מתוך. ולפמ"ש לק"מ דרש"י מודה בעושה מלאכה מיו"ט לחול שלוקה. וכ"כ הר"ן ג"כ, א"כ כיון שהזהירם ולא תוציאו משא מבתיכם סתמא לצורך חול הוא ומלאכה חשובה היא ולא שייך להתיר מכח מתוך וע"כ לא הזהירם רק מפני ששבתות חמורים והלואי ישמעו כן נ"ל ודו"ק. ומהרש"א תירץ דא"כ היה לו להזהירם על שחיטה ובישול דשריין ביו"ט מכח מתוך. ולא ידעתי לדבריו וגם כפי פירש"י שמזהירן על השבתות תקשי למה לא הזהירם על שחיטה ובישול דהא ליכא חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות ולפירש"י דאפילו צורך קצת לא בעי הרי גם בשחיטה ובישול כן הוא. ועוד דלפירש"י דקמ"ל דהוצאה נמי מלאכה היא א"כ י"ל דוקא על הוצאה הזהירם שלא היו פרוצים בשאר מלאכות. ובמ"א כתבתי ג"כ בסוגיא זו

ע"ב במשנה בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט כו'. לכאורה קשה דלב"ש דלא ס"ל לעיל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. וא"כ האיך נתיר ההולכה שמא לא יצטרך להם הכהן והוציא מרה"י לר"ם או מעביר ד' אמות בר"ה, ואפילו יצטרך להם הכהן מ"מ פשיטא דאיכא למיגזר שמא לא יצטרך להם ועבר אדאורייתא. והכי עיקר טעמא משום דאין מגביהין תרומות כמו שפירש"י במשנה. גם איכא מ"ד דב"ש מודו במתנות שמוליכין, וקשה אמאי לא ניחוש שמא לא יצטרך להם הכהן. וכן לקמן (דף י"ד ע"ב) דמשלחין מנות לב"ש ולא חיישינן שמא לא יצטרך להם. מיהו י"ל אפילו לא יצטרך להם הכהן מ"מ ליכא איסור הוצאה דאיכא למימר הואיל אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה דב"ש נמי מצי סברי הואיל אע"ג דלית להו מתוך, כמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) בד"ה אהבערה. מיהו אכתי קשה לרב חסדא דלא ס"ל הואיל תקשי ליה מתניתין איך שרי להוליך מנות לב"ש שמא לא יצטרך להם הכהן והוציא בחנם מרה"י לר"ה או מעביר ד' אמות. לכן נ"ל דאפילו ב"ש דלא ס"ל מתוך היינו במידי דהמלאכה אינה לצורך אוכל נפש כלל אבל כשעושה לצורך אוכל נפש אלא דאתרמי דלא צריך ליה כגון כאן דהכהן אינו מצטרך לו מ"מ הוא מוציא לצורך אוכל נפש וכמו שאם בישל והותיר דלא שייך איסורא ואפילו בשני קדירות מחמת שמ"מ חשב שיצטרך לו, א"כ ה"ה דבשלח מתנות וא"צ המקבל להם לא שייך לאסור אפילו לב"ש. לכן אפילו אין הכהן צריך למתנות מ"מ מאחר שהוא אוכל נפש בעצמו והוא שלחן לצורך אכילה שפיר דמי. וצ"ע

בפירש"י בד"ה מתנות כו' מיהו אם לא פירש הבשר הרי אוכלן ועובר בעשה עכ"ל. היינו שאם לא פירש שאר הבשר יבא לאכול המתנות ועובר בעשה דצריך ליתנו לכהן, אבל אם השאיר המתנות ונתנו לכהן אחר כך אינו עובר כלל. דהנתינה היא המצוה. לכן גזרו על הולכתן שאין ביטול מצות נתינה שיכול ליתנן למחר לכהן. עיין בסמוך

בא"ד וכולן משום גזירה דאין מגביהין אותן עכ"ל לכאורה תמוה איך שייך לגזור במתנות אטו תרומה דאין מגביהין כיון דהגבהה דמתנות שרי ולא גזרינן אטו תרומה איך נגזור בהולכה דמתנות משום הגבהה דתרומה כיון דהגבהה גופה דמתנות שריא ולא גזרינן אטו הגבהה דתרומה. ומתוך לשון רש"י נראה דראוי לגזור אפי' בהרמה דמתנות רק דאי אפשר לגזור משום דיבא לאכלן ומבטל המצוה. לכן בשולחן גזרי אטו הגבהה דתרומה. אלא דהא גופא קשיא דהא משמע דהגבהת תרומה אינה אסורה רק משום מתקן כדפריך פרק נוטל (דף קמ"ב) בפשיטות הא מתקן. וא"כ בשלמא בתרומה שטובלת שייך לומר מתקן אבל במתנות שמותר לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה וכמו שפירש"י גופיה, א"כ מה טעם לאסור הרמתן כיון דלא שייך תיקון כלל בהרמתן. ולולא פירש"י היה נ"ל דב"ש לשיטתייהו דס"ל לקמן (דף י"ד ע"ב) דאין משלחין ביו"ט אלא מנות ופירש"י דבר שאינו עשוי להניחו למחר, לכן ס"ל לב"ש דאפילו מתנות שהם מצוה אין מוליכין. דבשלמא מנות אין דרך לשלוח רק לשם שמחת יו"ט. אבל מתנות ששולחן למצוה, אינו מדקדק אם צריך להם באותו יום, כן נ"ל. ועוד תמוה לי לפי' רש"י איך עלה בדעת ב"ש לדמות מתנות לתרומה שזכאי בהרמתן וכמו שהשיבו ב"ה באמת. ולפירש"י דהטעם משום אין מגביהין איך יעלה על הדעת כלל לדמות תרומה שאינו זכאי בהרמתן למתנות, ופשיטא דלא דמי כי אוכלא לדנא. אלא נראה לפמ"ש דב"ש סבירא להו דבכולה ליכא טעם אחר רק משום אין משלחין שמא לא יצטרך להם הכה היום, ולכן הוה גזירה שוה. וב"ה ס"ל הטעם דגזרינן אטו הרמתן, לכן לא שייך במתנות. אבל לפירש"י קשיא טובא איך שייך לדמות מתנות לתרומה, אטו לא ידעי ב"ש החילוק דבמתנות כיון שמתירין להגביהן לא דמי לתרומה כלל לענין תיקון. וצ"ע. שוב ראיתי בפני יהושע שהרגיש במ"ש על פירש"י. ומה שדחק דבכלל אין מגביהין הוא ג"כ שלא לשלחן. דברים רחוקים הם, ואין מכוונין בפירש"י כלל. דא"כ הוה ליה לרש"י לפרש בפשיטות דאין משלחין לב"ש משום דהוה כמקח וממכר, ומה ענין זה לאין מגביהין ועוד אי טעמא משום מקח וממכר מה חילוק בין שזכאי בהרמתה, מ"מ שילוחן גזירה באפי נפשה היא. ובאמת י"ל טעמא דב"ש משום דהוה מתנה ומתנה ג"כ אסורה. כמ"ש המג"א (סי' ש"ו) בשם המרדכי. וס"ל שאין כאן צורך יום טוב דמסתמא לא סמך הכהן על התרומה. וב"ה ס"ל דשפיר מקרי צורך יו"ט והאיסור הוא משום אין מגביהין, דאם מותר לשלח יגביה ויתרום ג"כ וכמו שפירש"י. לכן דוקא בתרומה אסור לשלוח כיון דאין מגביהין תרומה בי"ט. אבל משום מתנה ליכא דב"ה חשיב ליה צורך יו"ט ואין אסור רק משום גזירה דאין מגביהין וכפירש"י. אבל לב"ש הטעם משום מתנה. וזה שדייק תרומה מתנה לכהן, משמע דמשום מתנה נגעו בה ודו"ק, ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה אין מוליכין כו' עד סוף הדיבור. המפרשים נדחקו מאד בכוונת התוס' מ"ש הוא מההיא וההיא מהוא הוא י"ט היא שבת. והנלענ"ד בכוונת התוס' דודאי מה שכתבו התוס' דמוליכין היינו לאכול אצלו בלימודים. הוא דבר שאין הדעת סובלו. אלא נראה כוונת התוס' משום דמתניתין נקט לא יטלם לא תימא שאסורים בטלטול כיון שאין ראויין ליתן לכהן רק הנתינה היא שאסורה ומייתי ראיה היינו דכאן נקט אין מוליכין לכהן. משמע דבטלטול מותרין וזהו כוונת התוס' דיליף שבת מיו"ט כמו לב"ש ביו"ט אין מוליכין, משמע דבטלטול שרי הכא נמי בשבת וההוא היינו יו"ט ילפינן משבת. היינו משום דנקט אין מוליכין. ולא נקט סתם אין נותנין לכהן. היינו משום דאיכא גווני דמותר היינו בלימודין לאכול. א"כ לב"ה נמי לפי המשנה דמודה בתרומה דאין מוליכין, כיון שאין זוכה בהרמתה. לא תימא דביו"ט לא אסור רק ההולכה דוקא. אבל אם בא הכהן לביתו מותר ליתנם. קאמר דיליף משבת שאמר לא יטלם. שהוא כמו לא יתנם. היינו אפילו הוא עמו בחצר. אלא דביו"ט נקט לשון מוליכין דלא פסיקא שידור הכהן בחצר שבו המתנות נקט מוליכין דביו"ט שרי להוליך דאין עירוב והוצאה לי"ט . אבל בשבת לפעמים שאין הכהן בחצר שהמתנות בו אי אפשר להוליכן רק הכהן מחזיר עליהם לקבלם ולאוכלם בחצרו של בעל המתנות קאמר לא יתנם אבל ליתנם גם ביו"ט אסור ליתנם לכהן ומ"מ בטלטול שריין. אלא דקשה הא אין ראויים