שמחת יום טוב סד

ונלענ"ד לפמ"ש דלפירש"י אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' היינו משום דמ"ש אשר יאכל לכל נפש הכוונה דמלאכה שמצטרכת לאוכל נפש התירה התורה לגמרי אפילו שיהיה שלא לצורך אוכל נפש. והיינו משום דהתירה התורה אוכל נפש . ולענין אוכל נפש כחול שויה התורה לעשותה כמו בחול בטל חשיבת המלאכה מיניה ואפילו שלא לצורך הותרה. אבל בקדשים לפירש"י דהתורה אחשביה לשריפתן. אין לומר מפני שהותרה לאוכל נפש בטל מינה חשובתה דלענין זה אחשבה כיון דמצותה בשריפה ואינו לצורך אוכל נפש שפיר הו"ל מלאכה שאינה לצורך יו"ט ואסורה מן התורה אבל בחמץ שהמצוה עצמה צורך היום משום השבתת חמץ. שפיר י"ל שהתירה התורה דאין לומר משום חשיבת המצוה חשיב מלאכה דכיון דהמצוה בא חשיבותה ג"כ מכח היו"ט שנאסר בו חמץ לא יגרום חשיבות המצוה האיסור ביום טוב. דאדרבה חשיבות המצוה לבער חמץ ראוי שתהיה אפילו ביו"ט. משא"כ בחלה וקדשים מצות שריפת קדשים אינה מתיחסת ליום טוב שיגרום חשיבותה ביטול יו"ט. וא"כ שפיר אמרינן כיון דמצוה היא בשריפה לא שייך לבטל חשיבת המלאכה כיון דרחמנא אחשביה אין להתירה מאחר שהוא שלא לצורך היום והמלאכה חשובה בעצם. אבל ביעור חמץ שפיר שרי אי אמרינן מתוך דאדרבה כמו שמותר מלאכה שלא לצורך אוכל נפש נתיר נמי משום מצות היום המלאכה דלא גרע משלא לצורך לגמרי. ואי משום חשיבת המצוה השבתת חמץ אדרבה הוא הגורם להתיר מה שלצורך היום. דכמו שבטל חשיבותה משום שניתרת לאוכל נפש כ"ש שיהיה מותר להמצוה בעצמה שלא לצורך אוכל נפש כיון דמצוה דיומה היא. ודו"ק היטב

עוד אפשר ליישב קושיית התוס' לפירש"י דשלא לצורך לגמרי נמי מותר. א"כ קשה מאופה מיו"ט לחול אמאי לוקה מי גרע משלא לצורך לגמרי. ואפשר לומר דגם רש"י ס"ל לסברתו דבעינן צורך היום קצת. אלא דמ"מ כתב רש"י שפיר דאפילו שלא לצורך לגמרי נמי מותר, דכיון דפסקינן כרבה דמותר משום הואיל אפילו דבר שאין צריך לו, א"כ אפילו בשלא לצורך מותר מטעם אם יתרמי ליה צורך קצת בדבר יהיה מותר. וזהו דוקא למאן דאית ליה הואיל. וכן מצינו בכיסוי דם, אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לצרכו לכיסוי דם צפור אף דלא שכיח דמתרמי. א"כ י"ל שאפילו שלא לצורך מתיר לטלטל אבנים הואיל אם מתרמי ליה לצורך שייך ביה הואיל. וא"כ תו לא קשיא איך פליגי באופה מיו"ט לחול. דלר"ח דלא ס"ל הואיל באמת לקי הואיל וליכא צורך היום. רק לרבה שייך לעולם אם מתרמי ליה צורך היום. ומיושבים כל הקושיות משריפת קדשים כמו לשיטת התוס' כיון דבעי צורך קצת

ודע כי המגיד משנה כתב ע"פ לשון הרמב"ם שכוונתו דבהוצאה והבערה מן הדין שיהיו אסורין כמו כתיבה ואריגה אלא מתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו נמי שלא לצורך ונראה הטעם לפי שההוצאה היא באוכל נפש עצמו והבערה אעפ"י שאינו באוכל נפש הרי נאמר לא תבערו אש כו' ביום השבת הא ביו"ט שרי כו' ושאר המלאכות שהם באכילה כגון שחיטה ואפילו עשאן שלא לאוכלן אינו לוקה כמו שיתבאר בפרק זה אם בישל לצורך עכו"ם אינו לוקה, ובלח"מ הקשה עליו דאי שחיטה אפילו י"ל טפי שמותרין לפי שהם באוכל נפש עצמו היכא קאמר ב"ש הוא דלא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך, וקשה הא ב"ש י"ל דמודו בשחיטה דאמרינן מתוך כיון שהוא בגוף האוכל נפש. ואין זו קושיא דמ"מ י"ל ב"ש לא ס"ל מתוך אפילו בשחיטה דאל"כ הך ברייתא דהשוחט עולת נדבה אמאן תרמיי'. וע"כ ב"ש כמו דפליגי בהוצאה פליגי בשחיטה. ועוד דב"ש אמרו בפ"ב דף כ"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ שותה מהם משמע אפילו יש לו אש מבוער האיסור הוא בשביל החמין שהוא בישול אעפ"י שהאש מבוער לפניו. משמע דגם בבישול לא ס"ל לב"ש מתוך. אלא דקשה לדברי הרב המגיד דהבערה נפיק לן מיום השבת א"כ קשה איך אמר ר' יוחנן לתנא הבערה ובישול אינה משנה וא"ת משנה ב"ש הוא דאי ב"ה הא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה. וקשה הא הבערה אתיא מקרא דביום השבת, א"כ לא תלי' במתוך כלל רק בדרשה דביום השבת דמינה ממעטינן הבערה ביו"ט ואינה ענין לפלוגתא דב"ש וב"ה. ונראה ליישב זה לשיטת המ"מ, דודאי שפיר י"ל דלא תעבירו וגו' ביום השבת משמע למעט יו"ט אלא דאפילו אמרינן מתוך בעינן צורך קצת, א"כ י"ל דהתוס' הקשו מאי צורך יו"ט בבישול גיד בחלב שאסור בהנאה. וי"ל דודא הוה שלא לצורך רק כסברת המ"מ דלא תבערו ביום השבת משמע דביו"ט שרי. אלא די"ל דילמא לא מיעט ביום השבת רק לומר דביו"ט שרי משום צורך קצת אבל גיד בחלב אינו לצורך כלל. אלא דהך מילתא תליא אי אמרינן מתוך בשאר מלאכות א"כ אפילו בבישול אמרינן מתוך. וא"כ ע"כ ביום השבת אתי להתיר הבערה אפילו שלא לצורך לגמרי, דהיכי דשייך לומר מתוך לא צריך קרא להתיר הבערה ואם כן למאן דלא ס"ל מתוך בשאר מלאכות י"ל בהבערה דכתיב ביום השבת לא גלי לן רק שמותר בו מתוך ובעינן צורך קצת עכ"פ. וא"כ א"ש את"ל משנה ב"ש הוא דב"ש לא ס"ל מתוך א"כ י"ל במבשל גיד חייב אף דכתיב ביום השבת יש לומר דהבערה לא שרי רק בצורך קצת. וקרא קמ"ל אע"ג דבשאר מלאכות לא ס"ל מתוך בהבערה דכתיב בה ביום השבת אמרינן מתוך. אבל לב"ש י"ל דקרא דביום השבת לא אתי אלא להתיר מתוך בהבערה ובעינן צורך קצת, וגיד בחלב לאו צורך הוא כלל ולב"ש חייב שפיר

אלא דצריך לתקן הלשון איך אמר הבערה ובישול אינה משנה, הא בישול א"ש אפילו לב"ה כיון דליכא אפילו צורך קצת גם לב"ה אסור. מיהו נראה דיש להבין שפתח בתרתי הבערה ובישול וסיים בחדא מתוך שהותרה הבערה. לכן נראה דבישול מצינו בתרי גווני שאם העמיד הקדירה ואח"כ נתן האש הוה מבשל, וכן איפכא אם הבעיר האש ואח"כ נתן הקדירה חייב ג"כ משום מבשל כדאיתא לקמן (דף ל"ד) א"כ נותן האור חייב משום מבשל. ונראה דדוקא היכא דההבערה היא באיסור שייך לומר דעל דעת נתינת האור הוה הבישול ג"כ, אבל אם גם ההבערה מותרת ביו"ט לא שייך לחייב בנתינת האור על הבישול כיון שההבערה מותרת ביום טוב לא עביד רק היתירא וגם על הבישול פטור דלא עביד איסורא בנתינת האור. ולהכי בש"ם פתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה דכיון דההבערה מותרת לא עביד איסורא בהבערה והבישול ממילא אתי. אלא דהיה אפשר לפרש דבישול היה שהעמיד הקדירה אחר ההבערה דאז העמדת הקדירה באיסור. מיהו כיון דע"כ הבערה לא א"ש לא דחקינן לפרש בישול בכה"ג רק מוקמינן ליה כב"ש דשפיר הוי איסור הבערה ממילא הוה נמי איסור בישול דבגיד ליכא צורך כלל, ודוק היטב

בפירש"י בד"ה פליגי כו' ולכ"ע יש איסור הוצאה ליו"ט מויעבירו קול במחנה כו' עכ"ל. צ"ע לרש"י דלמאן דס"ל מתוך אפילו שלא לצורך לגמרי מותר א"כ היכא תמצא איסור הוצאה ליום טוב. ומזה נראה שגם לרש"י יש מציאות מלאכה שלא לצורך. וי"ל דטעמא דשלא לצורך לגמרי נמי מותר לפי שהוא גריעות במלאכה דלא מיקרי מלאכת מחשבת כ"כ אבל אם עושה מלאכה חשובה לצורך חול כמו באופה מיו"ט לחול שלא נגרע חשיבות המלאכה ועושה אותה לצורך חול גם לרש"י הוה איסור מלקות אי לא שייך הואיל . וא"ש בזה דמוגמר מקרי הבערה שלא לצורך שאינו שוה לכל נפש. ותמה הרא"ש מי גרע משלא לצורך כלל ולפמ"ש