שמחת יום טוב סג

שייך מתוך קמ"ל כל דלה' דאפילו ההקטרה מותרת אף דאע"ג דאית בה משום כיבוי. וא"כ מיושב קושיית התוס' כאן דלא קשיא מלכם ולא לגבוה די"ל דמתוך שייך נמי בגבוה רק לכך אסרה התורה נדרים ונדבות משום כיבוי דבכיבוי ליכא מתוך א"כ הכא דאיירי בשחיטה ובשחיטה שפיר י"ל מתוך דאפילו נימא שיש איסור בשחיטה ג"כ כיון שאין יכול להקטיר האימורים ביום ואיכא איסורא דאורייתא מ"מ י"ל דלא התירא לשחוט לכתחילה כיון שאין יכול להקטיר האימורים מבעוד יום. אבל מלקות ודאי לא שייך בשחיטה כיון דשייך לומר מתוך בשחיטה. ודו"ק

וראיתי בשער המלך שהקשה מהא דכתובות (דף ו') דקאמר רב פפא משמיה דרבא בשבת אסור ביו"ט מותר. ופריך מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך. אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. ומאי קושיא הא במוגמר איכא מכבה כדאיתא לקמן (דף כ"ב) גבי מהו לעשן דקאמר תחילתו מכבה וסופו מבעיר ובכיבוי לא אמרינן מתוך לשיטת הרמב"ם. ונראה ליישב דודאי למ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור לא מחייב בכיבוי אלא כדי לעשות פחמין וכמו שפירש"י בפ' במה מדליקין (דף ל') וא"כ רבא לשיטתיה דס"ל כר"ש בפ' נוטל דמלאכה שאין צריך לגופה פטור עליה. א"כ בשביל כיבוי מוגמר ליכא איסורא מן התורה דהוה מלאכה שא"צ לגופה. ואי הבערה מותרת אין לחוש לכיבוי כיון שהותרה ההבערה משום שתחילת מכבה לא איכפת לן כיון דהכיבוי בהדי ההבערה. ועוד דמקשי דפן התורה יהיה מותר מוגמר ומשום כיבוי הרי כיבוי לרבא אינו אלא מדרבנן. והרמב"ם לשיטתיה דפוסק מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה כמ"ש (בפ"א משבת דין ז'). וא"כ לא הותרה כיבוי לכן פסק דכיבוי אסור ולוקה עליו אעפ"י שא"צ לגופה. ולסברתו אפשר לומר דמוגמר אסור משום כיבוי. וא"ש

ומה שהקשה הפר"ח עוד ממיתוק החרדל בגחלת דהוה לצורך אוכל נפש ויהיה מותר כיבוי מכח מתוך שהותר לחרדל. וכן קשה דכיבוי לצורך אפילו מותר כמו לגוף התנור וא"כ יהיה מותר כל כיבוי. ונדחקו בכל כיוצא בזה. וכן הקשו ממגבן דלשיטת הרמב"ם חייב בשבת משום בונה וא"כ קשה יהא בנין מותר לצורך אוכל נפש. והתוס' בפ' המצניע כתבו דמדרבנן אסור. אבל הרמב"ם כתב בהדיא בבנה או ארג חייב. ונדחקו בכל זה. והנלענ"ד ברור דלא אמרינן מתוך רק בדבר מלאכה שרובה נעשית לצורך אוכל נפש לכן אף המיעוט שאינו לצורך אוכל נפש ניתר מכח מתוך כמו שחיטה הבערה ובישול שמלאכות אלו רובן נעשין לצורך אוכל נפש ועיקר המלאכות הם לצורך אוכל נפש. לכן אם פעמים נעשין שלא לצורך אוכל נפש אין בהם איסור שעכ"פ המלאכה בעצם עיקר רוב תשמישה לאוכל נפש. משא"כ כיבוי אין עיקר נעשה לצורך אוכל נפש שרובה דרובה אוכל נפש שא"צ לכיבוי רק באפי' פעמים צריך לכיבוי ע"י גריפת תנור ואין הכיבוי מלאכת אוכל נפש רק לאכשורי בעלמא שלא יופסד האוכל נפש וכן בהמתקת החרדל בגחלת אין עיקר מלאכת כיבוי לאוכל נפש דסתם הוא כיבה דליקה ואש. אבל מיתוק חרדל אינו אלא במין פרטי. וכללות הכיבוי לא שייך באוכל נפש. א"כ אין להתיר שלא לצורך במלאכה שמיעוטה נעשה לצורך אוכל נפש ובמקרה בעלמא. וכן מגבן עיקר מלאכת בנין לא שייך באוכל נפש. ואם פעמים צריך לגבן לא נתיר בשביל מיעוט ואין עיקר מלאכת הבנין הוה באוכל נפש. אף שמגבן עצמו מותר ביו"ט. אם הוא לצורך אוכל נפש. אבל לא נתיר בנין שאין ענינו לאוכל נפש בשביל פרטיי ומקרה לגבן ביו"ט. שאין עיקר הבנין גיבון. אף שחייב בשבת משום בנין. מ"מ עיקר מלאכת בנין לא הותר לצורך אוכל נפש ולא שייך לומר בו מתוך. מכ"ש מגבן שאינו רק תולדה דבנין ולא מקרי עיקר מלאכת בנין עד שנתיר שלא לצורך בשביל שמותר דבר שאין עיקרו בנין רק תולדה ודמיון בעלמא. ובהכי ניחא דקשה למ"ד יש עיבוד באוכלין נימא להתיר עיבוד ביו"ט מכח מתוך שהותרה מליחה. אלא ודאי מ"מ מליחה אינה מעיקר העיבוד רק תולדה בעלמא הוא ולא שייך ביה מתוך. ויפלו בזה קושיות ומבוכות רבות שנבוכו רבותינו האחרונים בזה. ומקום הניחו לי להתגדר בזה

וארווח לן בזה מה שהקשו התוס' לפירש"י דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה אפילו שלא לצורך לגמרי וקשה מאופה מיו"ט לחול דל"א לוקה ולא אמרינן מתוך שאפי' שלא לצורך לגמרי מותר. ולפמ"ש ניחא דבלא"ה יש לדייק למה נקט האופה ולא נקט מבשל. ולפ"ז ניחא דנקט האופה שיש בו גריפת תמור דהוה מכבה ובמכבה לא לומר מתוך שאין מלאכת כיבוי באוכל נפש רק לאכשורי בעלמא. וכיון שהמלאכה עצמה אינה נפשית לצורך אוכל נפש לא הותרה שלא לצורך אוכל נפש רק מה שצריך לאוכל נפש. לכן לא שייך להתיר מכח מתוך דכיבוי אין עיקרה באוכל נפש כמו שחיטה. ובשביל שהם עצמם באוכל נפש ולא סגי לעשות רוב אוכל נפש בלא מלאכות אלו בטל המעוטא מרובא ולא שייך להתיר מכח מתוך כיון דאין עיקר המלאכה לאוכל נפש. ולק"מ

גם מה שקשה משריפת קדשים ביו"ט למה לא יהיה מותר מכח מתוך. הנה בלח"מ (בפ"ג מיו"ט דין ה') תירץ דשריפת קדשים רחמנא אחשביה שנאמר באש ישרף לכן הוה מלאכה. וראיתי בשער המלך שהקשה מהא דפסחים אמר רבא ש"מ מדר' עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מדאמר ביו"ט אי אפשר. ומאי קושיא דילמא שריפה חמץ ביו"ט כיון דמצוה להשביתו אחשביה והוה מלאכה. וא"כ קשה מאי ראיה דלא אמרינן מתוך דילמא טעמא משום דאחשביה. ונראה דלא קשיא דטעמא דאחשבה לא מהני אלא משום דאיכא מצוה בשריפה בטל צורך ההדיוט . ואף שיכול ליהנות מאורו בטל צורך ההדיוט כיון דחשיבת המצוה הוא העיקר והמצוה בעצמה אפשר לקיימה למחר א"כ לא נאמר מסברא שהמצוה ביו"ט לדחות עשה ול"ת דיו"ט אמרינן דאין המצוה זמנה ביו"ט רק לאחר יו"ט. ומשום צורך הדיוט אי אפשר לדחות יו"ט דצורך גבוה היא עיקר ובטל הנאת ההדיוט דודאי אי שריף נעשית המצוה. אלא שאינה לדחויי יו"ט דאפשר לעשותה אח"כ לכן הוה מלאכה שאינה צורך יו"ט. וכשתמצי לומר שהמצוה תוכל לעשות אחר הרי אין כאן צורך יו"ט כלל לכן לא נאמר מסברא שמצות התורה ביו"ט כדי שיהיה בו צורך היום. דמסברא לא אמרינן לדחות לא תעשה ועשה דיו"ט. אבל בהך דחמץ אי אמרינן מתוך שפיר י"ל דתשביתו שייך אפילו ביו"ט. דהא אפילו לפי האמת דתשביתו הוא מערב יו"ט אי אמרינן מתוך עכ"פ איתא לעשה דשריפת חמץ ביו"ט אפילו אם המצוה לבער בערב יו"ט משכחת לה שריפת חמץ שנתחמץ לו ביו"ט. וא"כ לעולם איתא לעשה דשריפת חמץ ביו"ט עצמו שאם נתחמץ לו חמץ ביו"ט הרי יומו גרם שאסור בבל יראה ומצוה להשביתו. א"כ לפי האמת נמי איתא למצוה דשריפת חמץ ביו"ט אי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך א"כ שפיר י"ל תשביתו ביו"ט. אלא ודאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה כו' א"כ אין לומר התירא ביו"ט הבערה. אבל בחלה די"ל שאין המצוה כלל ביו"ט אמרינן מסברא שהמצוה אחר יו"ט. ומשום תשמיש הדיוט להבערה לא נתיר ביו"ט דחשיבא הבערתן

ובהכי ניחא לפירש"י די"ל דאי אמרינן מתוך מותר אפילו שלא לצורך לגמרי א"כ למה יאסור שריפת קדשים מי גרע משלא לצורך לגמרי. ובשער המלך נדחק בזה