שמחת יום טוב סב

לצורך הדיוט כלל כגון בעולה. אבל לב"ה דס"ל דעולת חובה נמי מותר א"כ מעולם לא הותרה שחיטה לגבוה לצורך הדיוט. רק לצורך גבוה אפילו שלמי נדבה נמי לוקה. דמתוך שהותר להדיוט יהיה מותר לגבוה לא אמרינן רק מתוך שהותר לגבוה לצורך הדיוט מותר נמי לגבוה לחוד וזה לא שייך לב"ה. דלעולם לא הותר לגבוה רק משום צורך גבוה דאפילו חגיגה נמי משולחן גבוה קזכו לא אמרינן מתוך שהותר לגבוה בחובה יותר גם בנדבה. דהא התורה מיעטה לכם ולא לגבוה. ואשר יאכל לכל נפש אי אמרינן מתוך לא אמרינן רק מה שמותר להדיוט לצורך מותר נמי שלא לצורך. דאשר יאכל לכל נפש גם אשל גבוה קאי. דהא התורה חילקה משום הכי בין עולה לחגיגה א"כ אשר יאכל לכל נפש גם אגבוה קאי ושייך שפיר מתוך. אבל לב"ש אשר יאכל לכל נפש לא קאי אגבוה כלל. לא אמרינן מתוך בגבוה כלל. דגבוה לא תליא באוכל, לא אמרינן מתוך בגבוה, דגבוה לא תליא באוכל נפש. וא"כ אפילו בשלמי נדבה לוקה. וניחא נמי דלא מוקי כר"ע דא"כ אפי' בשלמי נדבה נמי. ודו"ק היטב

בא"ד וא"ת והא אפילו ב"ה מודו כו' עכ"ל. לכאורה יש לומר בפשיטות דודאי אי אמרינן מתוך דליכא איסורא כלל רק מכח גזירת הכתוב לכם ולא לגבוה ליכא רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות. אבל לב"ש דלית להו מתוך א"כ א"צ קרא דלכם כלל דבלא"ה כן שאינו בכלל אוכל נפש הוה מלאכה. וכיון דבלא קרא דלכם אסור משום מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ממילא הלאו הוא כמו בכל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש. ואפשר להעמיד זה בכוונת התוס' בתירוצם. אלא דאין זה מספיק לכאורה דהא לקמן (דף כ' ע"ב) ילפי ב"ה מק"ו להתיר עולת ראיה מה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט כ"ש שמותר לגבוה. ואמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו מה לנדרים ונדבות שאינו קבוע להם זמן כו' אף זו קבוע לה זמן כו' עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריתו א"ל ב"ש הלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה כו'. הרי גם טעמא דב"ש מכח קרא דלכם אבל מכח סברא היה מותר. וא"כ קשה אמאי לב"ש לקי טפי . אלא די"ל דלא צריכי ב"ש לקרא דלכם ולא לגבוה רק על עולת חובה דהוה קבוע לה זמן. אבל עולת נדבה פשיטא ליה דאין ללמוד כלל מק"ו אפילו בלא קרא דלכם. כיון דאינו קבוע לה שום זמן. ובלא קרא דלכם אסור שאין זה לצורך אוכל נפש כלל. לכן בעולת ראיה שצריך קרא דלכם לא לקי גם לב"ש רק בעולת נדבה. וגם לא בשלמי נדבה כיון דמסברא היו מותרים דאוכל נפש הוא שיש להדיוט חלק רק בעולת נדבה שאסורה בלא שום קרא בהא לקי לב"ש. אבל לב"ה גם עולת נדבה בעי קרא לאיסור דמסברא היתה מותרת מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך וכיון דקרא בעי ולכם לא אתיא רק לאו הבא מכלל עשה דלא לקי עליה ולפ"ז נראה דלמסקנת התוס' תו לא קשיא דליתני עולת חובה. די"ל דבעולת חובה לב"ש דבלא קראי דלכם היתה מותרת מתוך ק"ו. וא"כ צריך קרא דלכם ולא הוה רק לאו הבא מכלל עשה. מיהו פשט לשון התוס' משמע דלא חזרו מתירוץ הנ"ל דנקט לאפוקי שלמי נדבה. לכן י"ל דהתוס' ס"ל דע"כ גם לב"ה לאו ק"ו. והוא דלקמן (דף י"ט) מפרש טעמא דב"ה דמרבי נמי עולת ראיה משום דכתיב וחגותם אותו חג לה' כל דלה'. וקשה הא ב"ה ס"ל הק"ו אלא נראה דודאי ליום ראשון לא שייך ק"ו כלל דפשיטא כיון שיכול להקריב למחר מהיכי תיתי לדחות יו"ט לכן צריך קרא דלה' כל דלה' שאפילו ביום ראשון שאפשר להקריב למחר מ"מ מותר בעולת ראיה אבל ביום ראשון לא שייך הק"ו כלל. וא"כ י"ל דקשיא להתוס' שפיר לימא עולת חובה וביום ראשון דלב"ש ליכא שום ק"ו וגם לאו אוכל נפש הוא דלא ס"ל מתוך. א"כ בלא קרא דלכם יש איסור לב"ש ולא צריך קרא דלכם רק ליום השביעי שעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וקרי ליה קביעת זמן. אבל ביום ראשון פשיטא דבלא קרא דלכם נמי אסור לב"ש כיון דלא ס"ל מתוך. ולב"ה צריך קרא דלה' דלא נמעיט מלכם אע"ג דס"ל מתוך. עכ"פ קושיית התוס' לעיל שרירא וקיימא דנוקמה ביו"ט ראשון. ואי ליכא ק"ו ודאי לב"ש לקי דלא צריך קרא דלכם לכך. שוב ראיתי במהר"מ שי"ף שתמה על התוס' שלא כתבו דלב"ש לא לקי בעולת חובה. ונראה כוונת התוס' ברור כמ"ש. ודו"ק היטב

עוד אפשר לומר לפי שיטת רש"י דאי אמרינן מתוך אפי' שלא לצורך לגמרי מותר א"כ י"ל לכ"ע לכם ולא לגבוה אינו רק פשה. אלא דאי אמרינן כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. א"כ אפילו בדיעבד השחיטה פסולה וממילא הוה שחיטה שלא לצורך. אלא דהך מילתא תליא לפי מאי דאיתא בתמורה (דף ו' ע"ב) דאביי ורבא פליגי בשינוי קונה דאביי ס"ל אי עביד מהני שינוי קונה . ורבא ס"ל לא מהני שינוי אינו קונה. וא"כ י"ל דב"ה וב"ש פליגי אלא דאי אמרי' מתוך אפי' שלא לצורך כלל שרי הכי קאמר דלא ס"ל מתוך. ושפיר י"ל אי עביד לא מהני. ומוכח כפירש"י דשלא לצורך לגמרי נמי אמרינן מתוך א"כ ע"כ כב"ש אתיא דס"ל אי עביד לא מהני גם לא ס"ל מתוך. ומיושב נמי קושיית התוס' דלא מוקי כר' עקיבא. דר' עקיבא ס"ל שינוי קונה דלא חשיב ליה בפ' הגוזל בין תנאי דס"ל שינוי במקומו עומד א"כ אי עביד מהני וליכא רק לאו הבא מכלל עשה ולא לקי עליה אף דכתיב לכם ולא לגבוה. כן י"ל בדרך פלפול. מיהו כבר בררנו במקום אחר דלא שייך אי עביד לא מהני בכה"ג. עיין בספרי גט מקושר. גם לקמן (דף כ' ע"ב) מבואר בעבר ושחט הקרבן כשר. ולפמ"ש צ"ל דס"ל אי עביד מהני

עוד אמרתי ליישב קושיית התוס' למה נקט עולת נדבה וי"ל דבלא"ה קשה אמאי לוקה הא איתא לקמן בבהמה חציה של עכומ"ז וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ תקשי אמאי לא יוכל לשחוט העולה דהא איתא בע"ז (דף ל') בקיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה א"כ יהיה מותר לשחוט שהרי יוכל לאכול הקיבה ואי אפשר בלא שחיטה. מיהו בנדבה י"ל שהתנדב העולה עם הקיבה וגם הקיבה עכ"פ חל עליה קדשי בדק הבית. ולהכי נקט נדבה אפי' לב"ש. ודו"ק

גם י"ל דהא דשרינן בהמה חציה של עכומ"ז וחציה של ישראל משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה היינו משום דקיי"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ומשום הכזית מקרי צורך קצת. אבל אי ל"א מתוך לא מהני לשחוט בשביל כזית דלא מקרי רק צורך קצת. וא"כ שפיר י"ל דמשום קיבה לא שרי לשחוט רק אי אמרינן מתוך לכן אמר ב"ש הוא דלית ליה מתוך

עוד נ"ל ליישב קושיית התוס' שהקשה לב"ה נמי הא כתיב לכם ולא לגבוה. ונראה ליישב דהרמב"ם פסק (פ' ד' מהלכות יו"ט דין ב') בכיבה ביו"ט לוקה. והקשה הפר"ח דלקמן (דף כ"ב ע"ב) גבי מהו לעשן אמר רב יהודה ע"ג גחלת אסור ע"ג חרס מותר רבא אמר ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי. ופירש"י דהוה מכבה ומבעיר וכו'. וא"כ קשה אמאי כתב הרמב"ם אם כיבה לוקה נימא מתוך שהותר כיבוי לצורך אוכל נפש בבישרא אגומרי הותר נמי שלא לצורך. ותירץ הפר"ח דבישרא אגומרי הכיבוי אינו לצורך אוכל נפש דאין מועיל הכיבוי לאוכל נפש. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דבלא"ה הקשו התוס' לקמן (דף י"ט) לב"ה ל"ל למימר לה' כל דלה' הא ב"ה ס"ל מתוך. עמ"ש לקמן ליישב קושיית מהרש"א. ולפ"ז י"ל דודאי מתוך לא שייך בהקטרת אימורין דהוה בישרא אגומרי דהוה מכבה ובכיבוי לא שייך מתוך. לכן ס"ד דאסור משום כיבוי דלא