שמחת יום טוב סא

על לא תעשה. לכן דייק רש"י משום לא תעשה כל מלאכה

עוד נראה ליישב פירש"י דלקמן (דף כ' ע"ב) אמאי דקאמרי ב"ה ומה במקום שאסור להדיוט כו' אמרי ב"ש נדרים ונדבות יוכיחו אמרי ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן אמרי ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג יו"ט ראשון חוגג והולך כל שבעה. וא"כ טעמא דב"ש משום שאין קבוע לה זמן. והנה בשביעי של פסח אין זמן אחר. היה להם לב"ש להתיר אלא די"ל דמ"מ היה לו להביא קודם לכן. לכן לא מקרי קבוע זמן. והשתא י"ל דאיתא בחגיגה (דף ט') ר' יוחנן אמר תשלומי דראשון ור' אושעיא אמר תשלומין זה לזה מאי בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ר' יוחנן אמר תשלומין דראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ור' אושעי' ס"ל תשלומין זה לזה מ"מ חייב בשני. והשתא י"ל דס"ל לרש"י הא דפליגי ר' יוחנן ור' אושעי' היינו לב"ה י"ל תשלומין דראשון דהא כ"א חזי בראשון אבל לב"ש דאין מביאין עולת ראיה בי"ט ע"כ לאו תשלומין דראשון דכ"ע לא חזי בראשון והחיוב ודאי הוא בראשון שהרי הוא מימות הרגל רק שאין יכול להביא מחמת איסור יו"ט (ואף דכתבו התוס' בחגיגה (דף י"ז) בחל בשבת לא שייך דלא חזי בראשון י"ל דדוקא לב"ה כיון דכל ראשון שייך ביה חיוב וצריך להביא ויוכל להביא ובשביל מקרה שחל בשבת לא גרע אבל לב"ש דלעולם אין מציאות ביו"ט שפיר י"ל דתשלומין זה לזה). וא"כ י"ל בס"ד כתב רש"י בפשיטות דעולת חובה רחמנא שריה. ולמסקנא דאתיא כב"ש איכא למימר דודאי. עולת נדבה אפילו בי"ט אחרון אין ניצול ממלקות שאסור להביאה ביו"ט אבל עולת חובה משכחת לה דמטי זמן חיובא ביום אחרון של יו"ט שלא היה חייב בה לפניה כגון חיגר בימים ראשונים ונתפשט באחרון של יו"ט דנקבע זמנה י"ל דב"ש מודה בה. ודו"ק היטב

בתוס' בד"ה השוחט והה"ד דמ"ל ר"מ היא כו' עכ"ל. עמ"ש בחדושים ישינים. וי"ל עוד דלר"ע לשיטתיה אפשר דלא לקי משום דר"ע חייש למעוטא במכות (דף ז') וא"כ הוה התראת ספק שמא תמצא הבהמה טריפה ואף דע"כ לא חיישינן דילמא במקום נקב שחיט דא"כ לא משכחת שום קרבן מ"מ אפשר דצריך בדיקה מה שאפשר א"כ הוה התראת ספק שמא תמצא טריפה ואפילו תימא גם לר"ע אין צריך בדיקה לח"י טריפות כיון דלא אפשר משום דילמא במקום נקב שחיט לא צריך שום בדיקה מ"מ בדיקת הריאה אפשר דצריך מדינא דאורייתא למאן דחייש למעוטא ואם תמצא טריפה אם נימא פודין הקדשים להאכילן לכלבים א"כ ר"ע דס"ל אפילו נפש בהמה במשמע א"כ אין כאן לאו דמלאכה אם תמצא טריפה והוה התראת ספק למלקות שאם תמצא טריפה ויפדנה להשליכה לכלבים הוה לר"ע התירא דדריש אפילו נפש בהמה במשמע וא"כ הוה התראת ספק, וא"ש, מיהו נראה דהא ליתא דהא כתבו התוס' דלר"ע משכחת לה שיהיה חייב מיתה כשיהיה קרום של מוח מגולה ונקבו. ואי ס"ל התראת ספק לא שמה התראה. א"כ אכתי התראת ספק הוא קודם שנבדק. גם לקמן ס"ל לר"ע אפילו מבית טביחתה. משמע שיכול לאכול כזית קודם שנבדקה הריאה ע"כ לא חייש נמי למעוטא דטריפות. וצ"ל דוקא לענין נפשות מחמיר לחוש למיעוט. א"כ י"ל שפיר גם למלקות חייש מיהת למיעוטא דשכיח. וא"ש כמ"ש. ודו"ק

עוד נ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין איך דייק רבא דר"ע לא ס"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה כו' דילמא שפיר ס"ל מתוך אלא דכיון דאפשר לפ' תשביתו מערב יו"ט ואם משביתו מעי"ט א"צ להבערה בי"ט א"כ מהיכי תיתי לפרש תשביתו ביום טוב ולהתיר מכח מתוך כיון דיש נפרש תשביתו מעיו"ט אם כן אין צורך היום כלל להבערה ולא שייך מתוך כיון שאין צורך היום אבל לעולם שפיר ס"ל לר"ע ג"כ מתוך. וי"ל לזה דודאי אין קושיא כלל אי תשביתו איירי בי"ט דכיון דביום הראשון מפרשין בי"ט א"כ שפיר י"ל דאתי עשה דתשביתו ודחי לא תעשה די"ט ואיך דייק ר"ע דאיירי דוקא מערב יום טוב דאפילו נפרש תשביתו ביום טוב הרי דינא הכי דעשה דחי לא תפשה. ולא שייך לעשות הוכחה מזה כלל. אלא די"ל הוכחתו של ר' עקיבא אם נימא דהשבתת חמץ בי"ט איך כתוב בקרא דאיירי בפסח אך אשר יאכל לכל נפש. משמע שמלאכה אחרת אינה מותרת ביו"ט הרי חובת היום הוא ביעור חמץ וזה אינו אוכל נפש. א"כ יש סתירה בקרא שאינו מתיר רק אוכל נפש. לכן אי אפשר לפרש תשביתו ביום טוב. והשתא דייק שפיר דלא סבירא ליה מתוך. אם כן ע"כ קרא דאמר אשר יאכל לכל נפש. אין הכוונה לאוכל נפש ממש. רק כיון דאמרינן מתוך. א"כ ע"כ הפירוש אשר יאכל לכל נפש. אותו מלאכה שראויה לאוכל נפש. מותרת אפילו שלא לצורך אוכל נפש. א"כ שכיר יש לפרש תשביתו ביו"ט. אלא ודאי לא ס"ל מתוך. ומוכיח רבא שפיר. מיהו י"ל דוקא רבא לשיטתיה דס"ל דיו"ט לא הוה עשה ולא תעשה. רק דייק מלבדו ולא מילה שלא בזמנה. א"כ מסתברא אי תשביתו איירי בי"ט שהוא חובת היום. אין זה נגד הסברא דמסברא עשה דוחה לא תעשה עד שנוכרח להוציא קרא מפשוטו דתשביתו הוא מעיו"ט דאי הוה ביו"ט נמי דינא הוא דעשה דוחה לא תעשה שהרי חובת היום הוא וצריך לדון מכח הסתירה דבקרא אינו מתיר רק אוכל נפש. שפיר מוכח דלר"ע לא ס"ל מתוך. אבל לדידן דקיימ"ל כרב אשי דיו"ט עשה ולא תעשה הוא. א"כ מסברא נמי לא נאמר דתשביתו איירי ביו"ט דאין סברא שתדחה עשה דתשביתו לא תעשה ועשה דיו"ט. י"ל אפילו ר"ע ס"ל מתוך ניחא לן לאוקמה טפי קרא דתשביתו מעיו"ט דלא נצטרך לדחות עשה ולא תעשה דיו"ט ואצ"ל דר"ע לא ס"ל מתוך. וא"כ תו לא קשיא דמוקי כב"ש משום די"ל דס"ל יו"ט עשה ולא תעשה. א"כ אפילו ס"ל מתוך לר"ע נמי א"ש דמוקי מעיו"ט דלא נצטרך לדחות עשה ול"ת דיו"ט. ודוק היטב

בא"ד וא"ת והא אפילו ב"ה מודו כו' עכ"ל. התוס' נדחקו בזה. ואפשר לומר לפמ"ש התוס' דבשלמי נדבה מודו ב"ש דלא לקי כיון דיש בהם אכילת הדיוט. וי"ל לפ"ז עפ"י מ"ש לקמן (דף כ"א) דבהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. ופריך מה בין זה לנדרים ונדבות. ומשני משולחן גבוה זכה. וכתבו התוס' ה"ה ישראל משולחן גבוה זכה. והנה ב"ש דמפלגי דמתירין להביא חגיגה ולא עולת ראיה. ע"כ הוא בשביל חלק הדיוט . דהא בעולת ראיה חזינן דאסור. אלמא דעיקר ההיתר בשביל אכילת הדיוט. א"כ לב"ש גם שלמי נדבה יש להתיר, דהא אית בהו חלק הדיוט. ולא אסירי שלמי נדבה רק משום שמקטיר האימורין אחר שחיטה, שאז נחלק חלק הדיוט מחלק גבוה. לכן אין יכול לשחוט לכתחילה כיון דאין יכול להקטיר האימורין בנדבה. אף שיכול להקטירן לערב. אסרה התורה לכתחילה. כיון שאין האמורין ראויים להקטרה. אבל לב"ה דמתיר מה שהוא חובת היום. א"כ שפיר י"ל בנדבה אפילו שלמים נמי איכא מלקות דמשולחן גבוה זכה ההדיוט. אבל לב"ש דוקא עולת נדבה אבל בשלמי נדבה אין מלקות כיון דיש בהן חלק הדיוט דלאו משולחן גבוה זכו דהא חגיגה מותרת ועולה אסורה. והשתא י"ל לב"ש אפילו שלמי נדבה ליכא איסור גמור, רק לכתחילה אסור לשחוט אבל לא שייך מלקות דאהני השחיטה לחלק הדיוט ג"כ. ועפי"ז י"ל דלא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה להדיוט הותרה לגבוה. דלא אמרינן מתוך רק בחד מילתא. רק לב"ש בגבוה עצמו איכא היתר שחיטה משום צורך הדיוט . ומתוך שהותרה שחיטה בגבוה לצורך הדיוט הותרה נמי שלא