שמחת יום טוב ס

אם כן כי היכי דשבות דגמי מותר למה יאסר ההנחה ברטיה ולזה הוכרח רש"י לפרש דהממרח חייב חטאת ויש לחוש למירוח לכן אפילו שלא במקום עבודה אסור ולא אמרינן בזה אין שבות במקדש דקרוב לבא לידי דאורייתא. אבל בהך ס"ד דגם ברטיה אמרינן אין שבות במקדש. ע"כ רטיה לא חמיר טפי משאר רפואה. וסגי בטעמא דרפואה אסורה משום שחיקת סממנים. כן נ"ל בפירש"י ודו"ק היטב

וליישב הגירסא שברמב"ם דמניחין רטיה. נראה דקשי' ליה להרמב"ם איך מסיק עולא סופן משום תחילתן הא בעירובין פליגי ברטיה שפרשה דת"ק סבירא ליה מחזירין אותה בשבת ור' יהודה ס"ל הוחלקה למטה דוחקה למעלה ולהחזיר אסור ואמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י ומסיק דבפירשה ע"ג קרקע דברי הכל מותר ופירש"י דכי פליג ר"י בנפלה ע"ג קרקע אבל אכלי הוה כהוחלקה בעלמא. וא"כ כיון דלא מיקרי פירשה היה לנו להתיר אפילו אם נטלה מדעת כיון דהוי כהוחלקה ועדיין לא מקרי פירשה. וא"כ קשה למה הוצרכו להתיר סופו משום תחלתו הא בלא"ה מותר בנותנה ע"ג כלי כיון דעדיין לא נקרא פירשה ומותר. וא"כ לא שייך להתיר סופן משום תחלתן דהא יוכל ליתנה ע"ג כלי ואפילו תימא דבמדינה אסור אפילו נתנה ע"ג כלי. מ"מ במקדש שעושה בו לצורך עבודת ומצוה קעביד אין סברא להחמיר טפי מבנפלה בהדיוט. לכן ס"ל להרמב"ם דהך דמייתי שם דרב אשי נפלה ליה רטיה אבי סדיא וקמהדר לה. וא"ל לא ס"ל מר דבכלי פליגי וא"ר יהודה א"ש הלכה כר"י אמר לי' לא. לא כפירש"י דלא ס"ל כרב חסדא רק לא ס"ל דהלכה כר' יהודה דהלכה כרבנן דע"ג כלי מותר וא"כ לרבנן א"צ להתיר סופן משום תחילתן דהא לא שייך להתיר משום תחילתן דיכול ליתנה ע"ג כלי. וא"כ כיון דלמ"ד סופן משום תחילתן אפילו ע"ג קרקע מותר אין סברא לומר דמאן דמתיר ע"ג כלי מחמיר אפילו בחזרת רטיה במקדש בנפלה על גבי קרקע דא"כ הוה סברות הפוכות לגמרי דנאמר לת"ק דשרי ע"ג כלי יהיה אסור במקדש חזרת רטיה ולהדיוט מותר ע"ג כלי ולר"י דמחמיר בהדיוט ע"ג כלי יהיה מותר חזרת רטיה במקדש אפילו ע"ג קרקע שהרי לר"י אין חילוק בין ע"ג כלי לע"ג קרקע דלא מסתבר כלל. אלא נראה דודאי לכ"ע מקדש קיל ממדינה. ולרבנן דמתירין ע"ג כלי אפילו להדיוט ולא שייך להתיר סופן משום תחלתן י"ל כמו שמקילין בהדיוט ס"ל החילוק דבמקדש מניחין אפילו לכתחלה דאין שבות במקדש וכמו שכתב הרמב"ם בהדיא. ולא קשיא ממתניתין דאוסר בתחילה. דמתניתין יחידאה ואתיא כר' יהודה. ולפום הך סברא אמר עולא שהתירו סופו משום תחילתו. דלר"י אין חילוק בין ע"ג קרקע לע"ג כלי. ע"כ התירו סופן משום תחילתן אפילו ע"ג קרקע. ולת"ק אפילו בתחילה מניחין . דלא מצינו שיחמיר ת"ק טפי מר' יהודה דמחמיר להדיוט והשתא צדקי דברי הרמב"ם דפוסק כרב אשי דבתראה הוא ומתניתין רב יהודה. אבל לת"ק במקדש ודאי הא דמחזירין, ע"כ לאו טעמא משום תחילתן דיכול להניחה ע"ג כלי, וע"כ ס"ל אין שבות במקדש. א"כ ההנחה ג"כ מותרת. והדברים ברורים לדעת הרמב"ם לפי הגירסא שפוסק דמניחין רטיה . ודו"ק היטב

שם ועולא מאי טעמא לא אמר הא. יש לדקדק דילמא ס"ל לעולא אע"ג דלא התחיל כדבעי הש"ס למימר ואי משום דאמר יגמור היינו לרבותא דרבנן דאפילו התחיל נמי לא לגמור. וצ"ל דהו"ל למימר כחא דהיתירא לר"י אפילו לא התחיל. אלא דקשה דלמא ס"ל דלרבותא דרבנן עדיפא דהלכתא דאפילו התחיל לא יגמור. וצ"ל הקושיא לרב נחמן לעיל ריש מכילתין דקשה ליפלגי במוקצה ומשני להודיעך כחו דב"ש כחא דהיתירא אף דהלכתא כב"ה. וא"כ מוכח שפיר דבלא התחיל אסור דאל"כ לאשמעינן כחא דהתירא. ואם כך י"ל מזה ראיה לרי"ף ורמב"ם שפסקו כאוקימתא דרב נחמן לעיל דלשאר אוקימתות י"ל דלא עדיף כחא דהיתרא היכא דהוה שלא כהלכתא. ודו"ק

דף י"ב ע"א במשנה בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו'. לכאורה טפי הו"ל למימר שופר דקדים בסדר הזמן. ואפשר דשופר דאורייתא מודה ב"ש דמותר להוציא מצוה דאורייתא דס"ל שופר ומכשיריו דוחין שבת. דהכי ס"ל לר"א בשבת פ' מילה (דף קל"א) ור"א שמותי הוא. ופירשו התוס' בנדה (דף ה' ע"ב) דהוא מתלמידי ב"ש א"כ שופר ומכשיריו דוחין שבת אבל לולב איירי ביום שני דהוא דרבנן. ובהכי ניחא דקשה הא לולב דאורייתא וס"ת דרבנן דכל קריאת התורה אינו אלא דרבנן בי"ט וא"כ הוה זו וא"צ לומר זו. ולפמ"ש ניחא דלולב בשאר ימים שהוא מצות זקינים איירי. אלא דצ"ע למאן דס"ל מכשירין דחי שבת. א"כ קשה אמאי אין נוטלין לולב ואין תוקעין בשופר בשבת משום שמא יעבירנו. הא בפסחים פ' אלו דברים (דף מ"ט) דבעי למימר לר"א דהזאה אינו דוחה שבת שמא יטלנה בידו ויעבירנו ד' אמות בר"ה ופריך ונעבריה דהא ר"א אמר מכשירי מצוה דוחין שבת ע"ש. משמע דמאן דס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת ליתא לטעמא דשמא יעבירנו א"כ תיקשי מ"ט דשופר ולולב. ואין לומר דגזירה שמא יעבירנו שלא לצורך מצוה כגון שיכול לקרות החכם לביתו. דא"כ גם בהזאה נימא האי טעמא. מיהו בלולב יש לומר לפי מה שפירש רש"י בפ' לולב וערבה דיוציאנו ללמוד נענוע וברכתו א"כ י"ל כיון דמדאגבהיה נפק ביה א"כ לא צריך ליה רק בשביל דרבנן והא לא דחי שבת. וכן בשופר י"ל דאיכא דס"ל שתים מה"ת וא' מד"ס ויש לחוש שיוציאנו בשביל דברי סופרים דלא דחי . ובהכי ניחא דנקט דאין מוציאין הלולב לנענועו או ברכתו דהוה דרבנן ואפילו ביום ראשון מצי איירי. אלא דקשה איך תוקעין ביו"ט הא יש לחוש לשמא יעבירנו ביו"ט כמו בשבת כיון דהוצאה אסורה גם ביו"ט. וצ"ל דבמקום לאו לא גזרו דא"כ תעקר המצוה לגמרי ולא גזרו רק בשבת דלא מעיקרא המצוה לגמרי. ובזה ניחא מה ששמעתי מקשין דהמג"א בא"ח הקשה ל"ל טעמא דשמא יעבירנו בשופר נימא משום שמא יתקן כלי שיר. ותירץ דא"כ ביו"ט נמי שייך האי חששא ומיעקרא המצוה לגמרי. ומקשין לפ"ז לב"ש דס"ל הוצאה אסורה גם ביו"ט א"כ גם ביו"ט איכא חששא שמא יעבירנו ואעפ"כ לא גזרו וא"כ מצי למימר הטעם משום שמא יתקן כלי שיר. ולפמ"ש ניחא דב"ש ס"ל מכשירי מצוה דוחין שבת. וא"כ בשלמא בהוצאה יש לחוש שמא אחר שתקע תקיעות של תורה יעבירנו בשביל תקיעות דרבנן. אבל לתקן כלי שיר כיון דמכשירין דוחין שבת ולחוש שיתקלקל השופר בין תקיעות דאורייתא לתקיעות דרבנן חששא רחוקה הוא. אבל לדידן ניחא טפי טעמא דשמא יעבירנו דלא שייך בי"ט כלל דהוצאה מותר ביום טוב. לכן לדידן נקטינן טעמא דשמא יעבירנו. ודו"ק היטב

בפרש"י בד"ה עולת נדבה דאילו עולת חובה רחמנא שרי' כו' עכ"ל. כבר תמהו על רש"י דהא מוקמינן כב"ש ולב"ש אפילו עולת חובה אין מביאין. ואף די"ל דרש"י פירש כן בס"ד מ"מ הא ע"כ למסקנא דמוקי כב"ש אין זה דקדוק דלב"ש אפילו עולת חובה אין מביאין. ואפשר לומר דרש"י ס"ל כדברי הריב"א שהביאו התוס' בחולין בפרק שלוח הקן (דף קמ"א) דאף דלא אתי עשה לחודה ודחי לאו ועשה מ"מ הלאו נדחה. וא"כ י"ל גם לפי האמת כיון דאיכא עשה דעולת חובה להביאה בי"ט אלא דכתיב וחגותם ודרשינן חגיגה אין עולת ראיה לא. היינו משום די"ט עשה ולא תעשה הוא לכן אי אפשר שתדחה עשה דעולת חובה עשה די"ט. לכן אסור להביא דנשאר העשה אבל הכא דלענין מלקות בעולת חובה לא לקי דעכ"פ מקיים העשה ודחי לא תעשה ואין מלקות רק