שמחת יום טוב נט

בפירש"י בדים אין מוליכין וכו' אם היו רחוקים כו' משמע מפירש"י דודאי אי אפשר שיהיו ביחד ממש רק ברחוקים אבל במקום קרוב לא שייך וקשה מאי פריך מתברא גרמי. וי"ל דכאן אימלוכי מצד שחס עליה דומה להך אימלוכי כיון דחס עלה

בפירש"י בד"ה הא קמ"ל כו' כגון אדם המולח לצלי קרוב למליחת בשר שלצורך קדירה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש בפשיטות דלצלי כעין קדירה ממש היינו שישהנו במלחו כשיעור זמן מליחה לקדירה רק שלקדירה צריך להשהותו במלח שיעור. ומיושב הלשון כפשוטו דאפי' לצלי כעין קדירה אסור היינו שלא ישהנו כשיעור מליחת קדירה אף שהמליחה הוא רק לצלי מ"מ לא ישהנו במלחו כמו שמשהין לקדירה אף שהמליחה היא מועטת מ"מ השהיה מרובה

ע"ב בגמרא מה לי למשטחינהו מם לי לממלחינהו. ויש לדקדק דהוה גזירה לגזירה דמליחת אוכלין לא שייך בהם מעבד דאין עיבוד באוכלין כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"ב) ולא הוה רק מדרבנן א"כ הו"ל גזירה לגזירה וצ"ל דמ"מ גזרינן. וכן נראה לשון רש"י מליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עיבוד משמע בחלבים לא שייך עיבוד וקצת קשה כיון דלא שרו ליה רבנן החלבים למה התירו עור לפני דורסן משום דממנע ולא שחיט אכתי ימנע מפני החלבים. שוב ראיתי בר"ן משמע בחלבים דלאו אוכלין גמורים הם שייך בהו מעבד. וניחא בזה מה שהקשה המשנה למלך (פ"א משבת) דל"ל קרא תמלח אפילו בשבת הא ליכא במליחה דאין עיבוד באוכלין. ולפ"ז ניחא דהא מליחת אימורין שהם חלבים לא הוה אוכלין גמורים. ועיין מ"ש בספרי מגן אלף (סי' תנ"ה). ובמלמ"ל שם תירץ בשם הרב מהר"י אלפנדרי דמשכחת לה בפסולה שעלתה על המזבח דלא תרד וא"צ הפשט ומ"מ צריכה מלח ובכה"ג נמלח גם העור. וכמו כן בשעירי הרגלים אם צריכים מלח דמה שנאכל לכהנים צריך מליחה ג"כ. וקשה על זה דהא בפ' המוציא יין (דף ע"ט) איתא דבלחה לא שייך עיבוד. וכן הקשה בפני יהושע כאן כדמוקי בבישלה וא"כ שם העור עדיין לח ולא שייך עיבוד ומ"ש בפני יהושע לחלק דסתמא לא קיימא לעיבוד ומ"מ אם עיבדו חייב הוא דוחק. מיהו נראה דעיקר קושיית פני יהושע לא קשיא כלל דעיבוד עצמו י"ל דלא שייך בלחה מ"מ מליחה שפיר שייך בלחה שהרי חשיב במשנה כלל גדול המולחו והמעבד את עורו. הרי שמליחה אינה בכלל עיבוד אף שבוודאי חיוב מולח ג"כ משום מעבד. וכמ"ש הרמב"ם (פי"א משבת) שהמליחה מן עיבוד הוא. ובגמרא ודף ע"ה) רבה ב"ה ס"ל אפילו באוכלין שעיבוד היינו במולח לאורחא. ובגמרא דאמרי' היינו מולח היינו מעבד. היינו דלא חשבו בשתי אבות רבה בר הונא ס"ל במלח בישרא נמי חייב. אלא דרבא פליג עליה וסבירא ליה אין עיבוד באוכלין. אבל בעור ודאי שייך עיבוד שאין העור אוכל ומולח משום מעבד וכן משמע כאן שמולחין עליו בשר לצלי. אלמא שהלח דרכו במליחה. אף שאין דרכו בעיבוד ממש מ"מ מולח חייב נמי בלח משום מעבד אלא שאינו עיבוד ממש. וזה ברור. ובחנם תמה הפני יהושע בזה. וביקש לומר דמליחה בלחה דרבנן. וליתה

בתוס' בד"ה מערים כו' ומיהו הר"ר שמואל אומר דוקא קודם אכילה. עיין בקונטרס עשרים גרה פליאה על זה מלקמן (דף י"ח ע"ב)

בגמרא משום דחזי למיזגא עליה. וכן לעיל (דף י'). ואע"ג דר"ת בשבת (דף מ"ט) פירש דביבישין דחזי למיזגא עליה שרי לטלטל והכא בלחה. ואפשר ליישב עיקר קושיית התוס' דאף דהעור מותר בטלטול כדאיתא התם טומנין בשלחין מ"מ ליתנו לפני הדורסן הוי כמו עיבוד שמתקן בכך. שוב מצאתי ברמב"ם (פי"א משבת דין וי"ו) שכתב וכן הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה וכו' הרי זה תולדת מעבד. וכתב המ"מ דמההיא דנותנין העור לפני הדורסן משמע שהוא תולדה דמעבד. וא"כ אין מקום לקושיית התוס' בשבת ולפ"ז י"ל דלטלטלו ודאי שרי כדאיתא התם דמטלטלין העור וגם שייך ביה חזא למזגא ואפילו בלח ומשום להא דמעבד הוא האיסור, וברור

בפירש"י בד"ה ואפילו מעי"ט שהופשט מבעוד יום עכ"ל. משמע בהופשט בי"ט אפילו נשחט מעי"ט מותר לשוטחו. ואע"ג דרש"י פי' בסמוך הטעם משום דיכול לשוטחו מעי"ט. והאי טעמא שייך נמי בהפשטה שהרי יכול להפשיטו מעי"ט י"ל דהפשטה שצריך שהיה א"כ סמוך לי"ט כשלא יהיה לו פנאי להפשיט לא ישחוט אבל שטיחה א"צ שהיה כלל שמיד שיפשיטנו ישטחנו

בגמרא דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הוא. וקשה הא רש"י פירש בעירובין (דף ק"ב ע"ב) אם בתחילה כאן וכאן אסור דל"ל אין שבות במקדש דלאו צורך צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו וא"כ בלאו בר עבודה איך נתיר לו החזרה דאינו צורך גבוה. וצ"ל דבהא לא פלוג רבנן כיון דאין שבות במקדש כיון דעכ"פ בכהן בר עבודה מותר לא אחמור רבנן בכהן דלאו בר עבודה דפעמים שאינו ראוי לעבודה לפי שעה ובפעם אחר ראוי לעבודה לא הוה מפלגינן בין זמן לזמן כיון דבצורך גבוה מותר להחזיר גם בלאו בר עבודה מותר להחזיר. ובהכי ניחא קושית המהרש"א שהקשה א"כ לכתחילה נמי נתיר להניח. ולפ"ז ניחא דלכתחילה לעולם אינו צורך גבוה רק צורך עצמו ולא שייך אין שבות במקדש. אלא דקשה הא איתא שם בכהן שלקה באצבעו כורך עליו גמי במקדש ומסיק דאיירי שלא במקום עבודה דאל"כ הוי חציצה ומ"מ כורך גמי דלאו אורח ארעא שתראה מכתו. וא"כ גם חזרת רטיה נתיר משום דלאו אורח ארעא. וצ"ל דשם איירי שלא במקום עבודה דלא הוה חציצה אבל רטיה מיירי במקום עבודה שאי אפשר ליתן הרטיה דהוה חציצה וצריך לעבוד בלא רטיה לזה לא התירו לו החזרה. ואכתי קשה כמו שמותר גמי שמרפא כשהוא שלא במקום עבודה משום דלאו אורח ארעא נתיר נמי רטיה ליתן אפילו לכתחלה כיון דלאו אורח ארעא ולהכי מותר ליתן גמי אע"ג דמרפא נתיר נמי רטיה לכתחלה. ואפשר דשלא במקום עבודה באמת שרי אפילו לכתחלה רק במקום עבודה דלא סגי דיעבד בלא רטיה אין מתירין לו ההנחה לכתחלה כיון דע"כ צריך לעבוד עבודה ומכתו מגולה

ועפי"ז היה אפשר נפרש דברי הרמב"ם (פכ"א משבת) שכתב ומניחין רטיה ע"ג מכה במקדש והשיג עליו הראב"ד דדוקא מחזירין תנן אבל לא יניח לכתחלה. ולפ"ז אפשר לפרש דהיינו שלא במקום עבודה. אלא שאין זה מספיק שהרי היה לו להרמב"ם לבאר עוקר הדין היוצא מן המשנה. גם דוחק הוא לומר שרטיה מותרת שלא במקום עבודה כמו גמי. לכן נראה דבגמי הקילו טפי דברטיה יש גזירה דממרח הרטיה חייב חטאת. לכן לעולם אין מניחין אפילו שלא במקום עבורה. משא"כ גמי דליכא רק שבות דרפואה שגזרו משום שחיקת סממנין דגזירה רחוקה היא לכן רטיה לעולם אסור אף שלא במקום עבודה דיש לחוש למלאכה דאורייתא רק חזרה מותר משום תחילתן אבל גמי דליכא הך גזירה דשחיקת סממנין דחששא רחוקה היא לכן מותר אפילו לכתחלה

וארווח לן בזה דברי רש"י. דלעיל פירש וחזרת רטיה פרק כלל גדול אמרו הממרח רטיה בשבת חייב משום ממחק. וכאן ד"ה מהו דתימא כתב ולקשור רטיה ולכן כל דבר רפואה כו' גזירה משום שחיקת סממנים ע"כ. ובודאי לא לחנם שינה רש"י הכא את טעמו ממ"ש לעיל. אלא הדבר ברור דכוונת רש"י כיון דגמי מותר אפילו לכתחלה וא"כ למה תאסר רטיה דמשמע אפילו שלא במקום עבודה