שמחת יום טוב ה

בתר הכי עביד איסורא דאורייתא ובכרמלית איסורא דרבנן ולהכי מחמרי ב"ש וחיישי לאמלוכי. וזה א"ש אפי' למ"ש התוס' דמפכינן במתניתין וב"ש ס"ל דלא ישחוט. ולפ"ז ניחא דמ"מ איסור הוצאה איכא לדידן דקיי"ל כרבנן בפ' המצניע אפי' בבעלי חיים לא אמרינן חי נושא את עצמו וא"ש כדפרישית ואין צורך לדחוק כמ"ש התוס' ודו"ק :

בא"ד דמוקצה דב"ח חמיר טפי. והקשו המפרשים דא"כ תיקשי מאי פריך לקמן לפלגי בתרנגולת הא י"ל גם ב"ש מודה במקצה דב"ח ונדחקו. ואפשר לומר לפי מה שנראה מלשון התוס' שהקשו כן לסברת המקשה ולא הקשו גם לפי האמת לרב נחמן דמסיק דלית להו מוקצה. ולכן אפשר דלמסקנא דרב נחמן לא קשה להך די"ל דס"ל טעמא דרבא לקמן (דף י') זימנין דמשתכחי כחושים שמנים וכו' ואתי לאמנועי משמחת יו"ט וכ"כ בס' פ"י. אלא דעיקר קושיית התוס' סתמא דש"ס אסתמא דש"ס. דמשמע דסתמא דש"ס לקמן לא מסיק האי סברא. והכא סתמא דש"ס משמע בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה. וע"ז תירצו דהאי מקשן משמע ליה שפיר לחלק בין מוקצה דבע"ח. ולכן קאמר בפשיטות די"ל דב"ש לית להו מוקצה וא"כ י"ל דלקמן ס"ל להש"ס דרב נחמן ע"כ לא מפליג בין בע"ח דהתוס' בדיבור הסמוך כתבו דבעירובין מוכח בפשיטות דנולד לכ"ע אסור. וא"כ רב נחמן דס"ל דנולד הכא מותר נראה דיש לחלק דבשלמא התם הו"ל נולד גמור דמיא בעיבא כ"ז שלא ירדו אינן ברשותו שפיר הו"ל נולד גמור משא"כ בתרנגולת כיון דלית ליה מוקצה אי בעי שחיט לה ואכיל מה שבגווה. רק דמ"מ מקרי נולד כיון דשם מוקצה עכ"פ על התרנגולת וכמ"ש מהרש"א. ובזה ס"ל לרב נחמן דמאן דלית ליה מוקצה ל"ל נולד. וא"כ שפיר הוכיח הש"ס דלר"נ גם מוקצה דבע"ח לית ליה דאם איתא דס"ל מוקצה דבע"ח והתרנגולת אסורה א"כ הוה הביצה נולד גמור ובנולד גמור פשיטא לן דליכא מאן דשרי. וע"כ לומר לרב נחמן גם התרנגולת מותר וס"ל טעמא דב"ש לקמן כטעמא דרבא לקמן וא"ש ולק"מ ודו"ק

גמרא אמר רב נחמן כו' דאית ליה מוקצה אית ליה נולד בס' פ"י הקשה לשיטת הפוסקים דס"ל לפי האמת נולד אסור א"כ למה נדחק רב נחמן וכולהו אמוראי לוקמה בפשיטות טעמא דמתני' משום נולד ולא קשי' כלל לפליגי בתרנגולת בשלמא להפוסקים שאין לחלק בין מוקצה לנולד י"ל דלא משמע להו שום סברא לחלק אבל להפוסקים דס"ל באמת כן קשה והאריך בדברי אריכות. ולדידי אין התחלה לקושי' זו לא הבדיל בנושאים דהרי כבר כתבו התוס' דמאן דשרי מוקצה שרי בנולד רק דס"ד דביצה הוה נולד גמור שלא הי' בעולם כלל עמ"ש לעיל בסמוך. ומבואר ברא"ש שלהי מכלתין בהדיא דלדידהו מקרי נולד גרעיני תמרי פרסייתא והאי נמי הוה נולד דפליגי ר' יהודה ור"ש בבמה מדליקין (דף כ"ט). וכן מבואר ברא"ש שלהי מכלתין דגם עצמות וקליפין מקרי נולד וא"כ אי אפשר דפליגי הכא בנולד דא"כ אכתי תיקשי מעצמות וקליפין דהוו נמי נולד. וגם לא שייך שינוי' דש"ס בשבת סתם לן תנא כר"ש מההיא דנבילה לא מקרי נולד. וגם לפי מ"ש בעל המאור דסמך אסתמא דסוף פרקין דאין משקין ושוחטין המדבריות. א"כ חזינן סתמא אפילו במוקצה לחוד נמי אסור ביו"ט. ולכן אי אפשר לומר דפליגי בנולד והאי סברא דביצה ה"ל נולד טפי כמ"ש התוס' זהו לא ס"ל לרב נחמן ולא לשום אמורא. ובאמת הדבר ברור שלדברי פוסקים הללו שמחלקין בין מוקצה לנולד ודאי מודו דתנאי לא פליגי בהא כלל. דהא בפ' במה מדליקין (דף כ"ט) ר' יהודא אוסר מוקצה ונולד ור"ש מתיר אפילו בנולד. רק דס"ל דהאמוראים הכריעו בזה כר"י ובמוקצה כר"ש ונולד אסור לדידהו אפילו בשבת ואין מקום להקשות כלל. ואמת שקשה לי על רמ"א שלא הגיה בסימן ש"ח סכ"ז דלי"א מדינא אסור בנולד כמבואר ברא"ש לקמן וכמו כן בעצמות וקליפין שנתפרקו בשבת נמי הוה ליה נולד ואסור לדברי רמ"א ועיין בסי' שי"ח סי"ו בהגהת רמ"א ועיין במ"א סימן תק"א סקי"ד ויפה כתב והיינו כדפרישית ומה שנדפס בגליון הג"א שם שהשיג על המ"א לאו בר סמכא הוא ואינו כדאי להשיג על המ"א במילי דכדי ודברי המג"א נכונים

רש"י בד"ה ומי אמר וכו' דב"ה כר"י עכ"ל. עיין בס' פ"י שכ' צ"ע כוונת רש"י דהול"ל דאתרווייהו מקשי. ועמ"ש בזה. וכן עלה בדעתי בהשקפה ראשונה. אבל בתר העיון נ"ל דבלא"ה פירש"י בעצמות וקליפין דלא חזו לכלב. והתוס' הקשו עליו מסיפא דנקט שהן מאכל בהמה. ועיין בס' פ"י שכ' ליישב פירש"י דברישא דמי לגרף של רעי ע"ש מ"ש לפי דרכו. ויותר נ"ל דרש"י דייק מלשון המשנה דברישא נקט מגביהין ובסיפא מעבירין וכן גירסת ברטנורה וכן נראה מפירש"י כאן וכן בפי' רש"י שברי"ף במס' שבת. ולכן ס"ל דברישא נקט מגביהין פירש עצמות קשין . משמע דלא איירי מעצמות שבאותה סעודה שכבר אכלו. רק מעצמות שמונחות מקודם עצמות קשין ואיירי שעתה צריך למקומן לאכול שם. וקיימ"ל במוקצה אפי' דבר שמלאכתו לאסור שרי לצורך מקומו. ולכן שרי ברישא אפילו אין ראוין לכלב כיון שצריך לאכול במקומו ואע"ג דמסיק בפ' כל הכלים (דף קכ"ד) דלא שרי דבר שמלאכתו לאסור לצורך מקומו היכא דליכא תורת כלי עליו. בהא דבר שמלאכתו לאיסור גרע טפי או כיון שהוא לצורך אכילה וסעודת שבת מקילינן טפי. ובזה מיושב קושיית התוס' ג"כ דהוה בסיס לדבר איסור. ולפ"ז לק"מ כיון דהוה לצורך אכילה וצריך לאכול במקומו מקלינן טפי. וכן מיושב ג"כ קושי' זו לפמ"ש בס' פ"י דהוה כגרף של רעי ע"ש. ולפמ"ש א"ש להכי נקט ברישא מגביהין דאיירי שלצורך אכילה מגביהין ובסיפא נקט מעבירין היינו לאחר אכילה דומיא דפרורין פחות מכזית שנשארו שלא נאכלו וכיון שא"צ למקום השולחן שכבר אכל רק להעבירן מן השולחן ולכן צריך דווקא שיהי' ראוי לבהמה עכ"פ וא"ש ולק"מ. עיין בס' פ"י דרכו והמעיין יבחר. ומעתה נראה שלכך פירש"י דעיקר קושי' מב"ה כר"י . דודאי ב"ש אב"ש לא קשי' דאפילו מאן דלית ליה מוקצה י"ל דהתם ודאי גרע טפי כיון דאין ראוי למאכל בהמה רק עיקר קוש' מב"ה כר"י דודאי מאן דס"ל מוקצה ואפילו בדבר שתורת כלי עליו נמי אסור כשאין מלאכתו להיתר א"כ כ"ש דיש לאסור בזה כן נ"ל ודו"ק . וכן מורה ג"כ לשון רש"י ב"ש כר"י ומחמירו . ומאי בעי רש"י בזה. ולפמ"ש א"ש דודאי יש מקום לומר דאפילו לר' שמעון אסור רק דראוי היה להקל מטעמא דפרישות רק לר"י לא מקלינן. ובזה א"ש נמי קושיית המקשה דילמא ב"ש ל"ל מוקצה. והקשה בס' פ"י ממנ"פ היכא ס"ד אי ס"ד דרב נחמן דב"ש כר"י א"כ הא אית ליה מוקצה. ואי ס"ל דב"ש ס"ל מגביהין א"כ הא בהדיא ס"ל לב"ש כר"ש. ולפ"ז ניחא דודאי גם בס"ד דמקשה ידע דב"ש ס"ל אין מגביהין ומ"מ מב"ש אין הכרע די"ל כיון דאין ראויין למאכל בהמה אסירי בטלטול אפילו למאן דלית ליה מוקצה אלא דרב נחמן ס"ל כיון דלא מצינו פלוגתא חדשה מוקמינן לב"ש כר"י. ומ"מ אינו הכרח. ולכן נקט דילמא

ומה שהקשה בס' פ"י מסוגיא דשבת (דף קכ"ד) דמשמע דלב"ש לא שני ליה בין יו"ט לשבת בההיא דאין סומכין הקדירה בבקעת דגזרו ב"ש יו"ט אטו שבת ואסרו טלטול גם ביו"ט. לא הבנתי דבריו דזהו בבקעת שאין תורת כלי עליו ואפי' לר"ש אסור בשבת כדמשמע רק דביו"ט הוה ליה למישרי בהא גזור יו"ט אטו שבת דטלטול דבר שאין תורת כלי עליו משום הוצאה נאסר ולב"ש הוצאה אסורה ביו"ט וכמו כן בההיא דמשילין פירות וע"ש

וגם נכונים הם דברי הרמב"ן במלחמות דודאי דב"ש וב"ה גופייהו לא מפלגי כלל בין שבת ליו"ט וגם ר"י ור"ש תרווייהו כב"ה דהלכתא כוותייהו. אלא שלר"י בין ביו"ט בין בשבת אסרי ב"ה מוקצה. ולר"ש שרו בין ביו"ט בין בשבת לב"ה מוקצה דכל חד מוקי לב"ה כוותיה. ולכן רבי שביקש לסתום ביו"ט כר"י ולר"י ע"כ ב"ה ס"ל מוקצה ולהכי מוקי לב"ה כר"ש וזה פשוט. ובספ"י לא עיין כל הצורך בדברי הרמב"ן בזה. ועיין במהרש"א לקמן: