שמחת יום טוב נו

לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא. עוד נ"ל ליישב דלכאורה יש לאסור למיכבשינהו דניידי דהא יש להבין באותו ואת בנו לכבשינהו ולהסר הנפרשים לשחטן דהא באמת שנים האחרונים אסורים. ואם ישחוט הא' א"כ למאי דאיתא בזבחים פ' התערובת בטבעת של ע"ו שנתערבה ונפל א' לים הותרו כולם. ופריך ממתני' דכל הזבחים שנתערבו ימותו כולם לימא דאיסורא מית. והקשה בס' בה"ז והא שם ממיתן בידים . ותירץ דכיון דברשות ב"ד הוא יש להתיר במת א' כמו במת ממילא. וא"כ קשה הא גם שם אם נתיר לשחוט הנפרשים א"כ אחר שנשחט א' יש להתיר הנותרים אפילו שנים האחרונים דנתלה בהך שנשחט. ואם לא ישחוט הנפרש יש לאסור שנים האחרונים. א"כ בודאי נעשה שלא כדין והוה כמו שני שבילין והלך בא' ועשה טהרות וכו'. דקיי"ל באדם א' שניהם טמאים משום דאי אפשר לטהר שניהם

אך נראה דהנה במג"א (סי' תצ"ז ס"ק י"ד) כתב בהך דזימן שנים ומצא שלשה דאם נפל א' לים האחרים מותרים כמו שהוא ביו"ד (סק"ו) דתלינן באיסור. ויש להבין הא שם מסיק דתרתי תרתי קאמינא שאין יכול לאכול רק שנים כאחד שיש ג"כ היתר וזה שייך באכילה. אבל כאן המוקצים אסורים בטלטול ולשחוט ולא שייך בשביל ששוחט גם השני יגרום היתר לראשון שכל א' איסור בפני עצמו. בשלמא לענין אכילה י"ל שאינו טועם האיסור רק ע"י תערובות חד בחד עכ"פ. משא"כ לענין טילטול ושחיטה אין צד היתר ממה ששוחט גם השני שכל שחיטה הוא ענין בפני עצמו. מיהו התם לענין יו"ט שפיר י"ל כיון דיכול לאכול שניהם כאחת א"כ ממילא מותר לטלטלן ולשחוט דהוה שחיטה לצורך אוכל נפש. ולפ"ז י"ל לענין אותו ואת בנו לא שייך לתלות דשחט האיסור כיון דאין היתר רק במה שאינו אוכל האיסור בעין ואוכלו עם ההיתר. א"כ כל שחיטה מיחשב בפני עצמו ואין כאן תערובות שאין ההיתר מצטרף עם האיסור שיקל האיסור בשביל כך. וא"כ לא שייך הך דינא התם כלל. ולהכי שפיר שרינן לכבשינהו דניידי. וא"כ כאן בזימן שנים ומצא שלשה לא שייך דנכבשינהו משא"כ אחר שישחוט הא' ע"כ יותרו בו הנשארים דנתלה בנשחט וא"כ הוה תרתי דסתרי ולכן כולם אסורים. וא"ש. ועוד נ"ל להך סברא י"ל בלא"ה דמתני' מיירי בגוזלות דשייך בהו צידה והיינו כמו שכתבתי דבלילה הוה ככפותין וניצודין ועומדין. ולהכי נקט והשכים ומצא והיינו שאחר אור היום שדרכן לפרוח הוה צידה. וא"כ אם נכבשינהו ונפרשו שייך בהו צידה

שם פשיטא. לכאורה קשה דילמא הכי פירושו זימן שחורים ומצא כו'. היינו שהזמין השחורים ובסוף מצא לבינים היינו שלא היו השחורים שם כי אם הלבינים וכבר יצאו מן השובך בעיו"ט דפשיטא לן אילו ידע שאין השחורים שם דעתו על הלבינים וס"ד דהוה מוכנים קמ"ל דלא. ואפשר דבאמת מועיל בכה"ג כיון דאילו ידע היה מזמינם. מיהו י"ל דתליא ביאוש שלא מדעת דאי הוה יאוש לא אמרינן מסתמא ניחא ליה אילו ידע גם בזו י"ל דהוה הכנה. משא"כ אי יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש לא הוה הכנה בכה"ג דמ"מ לא ידע עיין ב"מ (דף כ"א) כמה דמיונות איכא בכה"ג וא"כ שינויא דהכא רבא * לשיטתיה דס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ( * ברי"ף הגי' רבא - פני אריה ) וא"כ מיושב קושיית התוס' ישינים אמאי לא אמר אביי על הרישא דמיירי בדף. ולפמ"ש י"ל אביי לשיטתיה ס"ל יאוש שלא מדעת לא הוה יאוש. א"כ י"ל דמתניתין קמ"ל בכה"ג דודאי היה מכין הלבינים אילו ידע שפרחו השחורים. וא"צ לאוקמה בזימן שחורים ולבינים. ולהכי אמר אביי דבריו על הסיפא. אבל רישא יש לאוקמה כדפרישית. וליכא סייעתא לרב חנינא כלל

עוד נ"ל ליישב קושיא הנ"ל ויתיישבו דברי הרמב"ם בפ"ב דתלה הטעם דכל ספק מוכן אף דקיימ"ל כר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר רוב. ולכן אפשר לומר דבלא"ה תמה מהרש"א על הא דמייתי לקמן בשלשה ומצא שנים דאתיא דלא כרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין ותמה מהרש"א לפמ"ש התוס' דלא אמרינן שאני אומר בדאורייתא וא"כ הא גופא קשיא אמאי הכל חולין וע"כ משום שאין דרך להניח אצל מעות מעשר וא"כ מאי קשיא ליה אמתניתין. ונראה לי ליישב דודאי דחוק לומר דפליגי בסברא זו . אך נראה דעיקר הטעם דפליגי היינו משום דודאי י"ל כיון שנשארה המנה אין לנו לומר שנטלה מנה ראשונה וזו אחרת דהא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי"ל כאן נמצא וכאן היה וזהו חזקה אלימתא כמבואר בפוסקים. אלא נראה דרבנן ס"ל דכיון שלא מצאו בשלימות שהניח מאתים. א"כ ע"כ מנה אחת ניטלה ממקומה. ולכן כבר איתרע חזקה דכאן נמצא. וכיון דליתא לחזקה סמכינן שפיר על סברא שאין דרך להפרידן. ורבי ס"ל דלא איתרע חזקה דכאן נמצא. וממילא אין סומכין על סברא קלישתא. דמ"מ למנה שהונח לא איתרע החזקה . והנה גם בשובך ודאי אפילו זימן שלשה ומצא שלשה מ"מ אפשר שהלכו להם. אלא דכיון דלא איתרע י"ל כאן נמצא וכאן היה משא"כ בחסר מהם כבר איתרע לחזקה. והשתא אע"ג דליתה לסברא שאין דרך להפרידן מ"מ עכ"פ ספק מוכן דאסור ג"כ כיון דס"ל דבחסר א' ליכא סברא דכאן נמצא

ועפ"ז י"ל דודאי בזימן שחורים ולבינים מ"מ שייך סברא דכאן נמצא בשובך ואתהפוכי אתהפוך משנאמר דאזלו לעלמא ואחריני נינהו נמצא לפ"ז כיון דאיכא קורבא דמוכח וגם כאן נמצא היה לנו להקל וכהא בתרתי לריעותא גבי מקוה והוה כמו ודאי אלא אם רוב וקרוב הלך אחר רוב א"כ קרוב כמאן דליתה ואף דאיכא נמי כאן נמצא מ"מ ספק מוכן מיהת הוה משא"כ אי כהדדי נינהו כיון דאיכא נמי למימר כאן נמצא ה"ל למימר דהוה רובא להתירא וא"ש. וא"כ דברי הרמב"ם נכונים דאינו אסור אלא בשביל ספק מוכן. עוד י"ל דבכה"ג לא שייך לומר דאי כהדדי נינהו כיון דג"כ י"ל דודאי בעלמא כשיש ספק שמא מן הרוב או מן הקרוב ומה שהוא מן הקרוב אינו בכלל הרוב אבל כאן כשתמצא לומר לילך אחר הרוב ע"כ אתה צריך לומר שהם הלכו להם אותם שנים וא"כ סמוך מיעוטא שהם עצמם חזרו לקינן. אלא דיש לומר כל דפריש מרובא פריש. וזה אינו ודאי גמור אלא שכך דין התורה למיזל בתר רוב וא"כ סמוך מיעוטא שהם עצמם חזרו ואי קרוב ורוב פלגא ופלגא נינהו בכה"ג מיקרי הקרוב רובא כיון דאפילו הלכו להם שמא חזרו אותן עצמן. ועוד אפשר דלא שייך כל דפריש מרובא פריש רק כשמקצת נשארו אבל אם נתפזרו כולם א"כ על איזה תדין דין פירש. ובהכי ניחא מה שקשה לפי מ"ש הפוסקים בדשיל"מ לא גזרינן שיקח מן הקבוע וא"כ בגוזלות נכבשינהו ותהא אחת מותרת. וי"ל דבשלמה בבהמה שנתערבה יש להכיר איזה שפירשה ראשונה אבל אבל אם כולם נדים ממקומם וא"כ איזה מהם תדין שנשארה במקום קביעות להתיר הנפרש. ועיין בסימן ק"ו ברמ"א. וכיון שכל הגוזלות ניידי לא שייך לומר עליהם כל דפריש שהרי תדין את כל הגוזלות שהם מן המיעוט. וא"כ לא נדע איזה מהם שנים האחרונים ולכן אי אמרינן רוב וקרוב הלך אחר רוב הו"ל הקרוב מיעוט לגבי רובא ומיעוטא כמאן דליתא דמי משא"כ אי כהדדי נינהו הו"ל ספק ספיקא שמא לא הלכו ואת"ל הלכו שמא חזרו וא"ש. ועפ"ז ניחא מ"ש הרמב"ם דספק מוכן אסור

וליישב דברי הטור סתמה ב"י אמאי לא הביא הך דגוזלות מקושרין. נראה דקשיא ליה להטור הא גופא קשיא כיון דהך מ"ד ס"ל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה מוטל א"כ מנ"ל לאוקמה במקושרים נימא באינו מקושרים. ולכן ס"ל דלא אמר הך מ"ד גוזלות עשויין לדדות. אלא דהמקשה דפריך משלשה ומצא ב' אכיסין הוה ס"ד דפליגי