שמחת יום טוב נד

סוף נטהרו הכלים כשיוציאנו בפתח שחשב אלא ודאי משימות המת אין תיקון כלל. וא"כ ע"כ ב"ש לית להו ברירה ולא איירי אלא לטהר כלים שלהבא. וא"כ אותן כלים שהיו בין מיתה להוצאה נטמאו שאין ההוצאה מפתח מתקנת למפרע דלית ליה ברירה. אבל אי מהני ההוצאה במקום שחשב א"כ לא שייך להחליט והוא שחשב עד שלא ימות המת דאפילו משימות המת ע"כ טהורים כשיוציאנו. והו"ל למימר אבל משימות המת לא טהרו עד שיוציאנו בפתח שחשב. אלא ודאי לב"ש אין ברירה ולא מהני פתיחה רק מכאן ולהבא . וא"כ בחשב משימות המת כבר ירדה טומאה לכלים ולא נטהרו עוד ע"י הוצאת המת בפתח שחשב. וזה ברור ונכון ליישב קושיית מהרש"א

בא"ד ולמאי דס"ד השתא בנפתח א' מהם נמי הוו פליגי בכלים דמעיקרא עכ"ל. וקשה אמאי לא ערבינהו דבין בנפתח בין בחישב לב"ש מועיל להבא ולב"ה מועיל למפרע דהא מכאן ולהבא ב"ש מודו דאפי' חישב מהני. וא"כ ניתני נפתח א' מהם או שחישב על א' מהם ב"ש אומרים דוקא עד שלא ימות המת דהא מכאן ולהבא אפי' לב"ש מהני מחשבה דבהך ס"ד לא פליגי רק בברירה. ותו קשיא ל"ל נפתח כלל לא לב"ש ולא לב"ה דלב"ש מכאן ולהבא סגי במחשבה ולב"ה סגי אפילו למפרע. ואפשר דנפתח היינו שנפתח מעצמו אפילו לא חשב כלל להוציאו בפתח זה מ"מ כיון דנפתח מסתמא בהאי פתחא מפיק ליה. ואפשר שאפילו חשבו להוציא באחר מ"מ כיון דנפתח בטלה מחשבתו הראשונה והשתא גם לב"ה לא מהני רק לכלים דלהבא כיון דנפתח שלא מדעתו ולא נתכוין להוציאו בפתח זה לא שייך ביה ברירה. ועמ"ש בתוס' בסמוך. ודו"ק

בתוס' בד"ה ב"ש ותימא אדפליגי בחשב כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב דנפתח אפילו שלא מדעתו

בא"ד אבל תימא לב"ה כו' היכא משכחת דכולם טמאים כו' עכ"ל. בפשיטות י"ל דלפי שעה אסור להשתמש בכלים שיש ספק באיזה מהם יוציאנו וגם כהן אסור לילך במקום שסוף טומאה לצאת וכ"כ בפני יהושע. ואפשר דמשמע להו להתוס' דה"ל כולם תלויים שהרי כולם בספק ואין מציאות שיטמאו כולם וה"ל כולם תלויים. ועוד לב"ה לא הו"ל למימר רק דב"ש ס"ל כולם טמאים וב"ה אומרים אינה טמאה אלא הפתח שיצא בו. וממילא פשיטא כל זמן שלא יצא כולם בספק. א"כ הו"ל למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה בפשיטות דביש ס"ל כולם טמאים וב"ה ס"ל אינו טמא אלא שחשב להוציאו בו. וממילא כל שעדיין לא חשב כולם בספק

בא"ד וי"ל כגון שעשאו פתח חדש כו' דנשאר כו' עכ"ל . צ"ע אמאי לא נימא ברירה גם בכה"ג. דכיון דנעשה פתח חדש הוברר יוציאנו משם. וכן בנשאר במקומו נימא הוברר הדבר שאינו עתיד לצאת כלל דרך פתחים דכיון דאיכא למימר ברירה אגלאי מלתא שלא היו הפתחים נכנסין בספק כלל

ע"ב במשנה זימן שחורים ומצא לבנים. לכאורה משמע שבשעת הזמנה צריך להזכיר שחורים אני נוטל. אבל אם אומר סתם כל מה שיש בשובך אני נוטל ואינו יודע אם היו בשובך אלו שהזמין אין יכול ליקח מהם דשמא לא היו אלו שהזמין אתמול בשובך כלל. משא"כ אם אמר בפירוש שחורים אני נוטל הא מכיר הנך דהזמינן. אבל אם אמר סתם חיישינן שבאו ביו"ט כיון שאין יודע מה שהיה אתמול בשובך אם שחורים אם לבנים. ובעינן דוקא שידע ששחורים היו בשובך. מיהו לעיל דפריך לימא מכאן אני נוטל . וקשה דילמא אם אמר מכאן אני נוטל אפילו יש ברירה מ"מ נקט זה וזה אני נוטל דאז מסמן אותם במראיתם וידע שלא נתחלפו, משא"כ כשאומר מכאן אני נוטל יש לחוש שמא יטול אותן שלא היו אתמול בשובך . ויש לדחות. מ"מ נראה בודאי בסתמא לא חיישינן שאתמול היו אחרים דאמרינן כאן נמצא וכאן היו אי לא חזינן ריעותא שאינם אותן שהזמין. וא"כ אם אומר כל מה שבשובך יהיו מזומנים למחר לא חיישינן שמא הני אחריני נינהו ואפילו אין לו בהם סימן מותרים דהא חיורי וסומקי ג"כ אין סימן כשנמצא בהיפך מה שזימן א"כ ודאי לאו סימנא הוא רק דמוקמינן להו בחזקתייהו

שם שנים ומצא שלשה אסורים. עיין בצל"ח וכן בפלתי (סי' ק"י סק"ה). דקשה לפמ"ש המחבר (בס"ס מ"ז) באותו ואת בנו שנתערבו דאמרינן נכבשינהו דניידי ונישא כל דפריש מרובא פריש א"כ קשה גם הכא נכבשינהו דניידו ועכ"פ הנפרש יהיה מותר אחת מהנה. אלא דרש"ל תירץ באותו ואת בנו שהוא דבר שיש לו מתירין לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע שהרי למחר יהיה מותר. וא"כ קשה גם הכא נימא נכבשינהו דניידי ויהיה אחת הנפרש מותר. ובצל"ח נדחק בזה. ואפשר כיון שכבר נאסרו שעה אחת אתקצאו לכולהו יומא. ולא דמי לאין מוקצה לחצי שבת. דשם כבר היו ראוים בין השמשות ונדחה באמצע ושוב חזרו לראוייתן. אבל כאן שאסורין מחמת המעורב נעשו כולם מוקצה. מיהו זה אינו רק לשיטת הפוסקים דס"ל מוקצה. חבל למאן דלית ליה מוקצה י"ל דלא הוה מוקצה בכה"ג. לכן אפשר לומר דניהו דבאותו ואת בנו לא גזרינן שיקח מן הקבוע דאפילו קבוע עצמו אינו אלא קבוע דרבנן ואפילו נוטל מן הקבוע אין כאן חשש דאורייתא דבאין ניכר לא אמרינן קבוע כמ"ש הפוסקים. אבל כאן אם יקח מן הקבוע וישחוט ויבשלם. וכיון דעכ"פ אינו מותר לאכול אפילו שהאיסור מדרבנן היה שחיטה ובישול שלא לצורך יו"ט והוה מלאכה דאורייתא. ואפילו למ"ש התוס' לקמן דבישול גיד מקרי לצורך כיון שאוכלו. מ"מ שמא יודע לו האיסור אח"כ. וא"כ אסור באכילה ועביד מלאכה דאורייתא שלא לצורך אוכל נפש. לכן גזרינן טפי שמא יקח מן הקבוע דאתי לידי דאורייתא. אבל באותו ואת בנו אפילו יקח מן הקבוע אין כאן רק קבוע דרבנן ולא אתי לדאורייתא דשם לא איירי ביו"ט. ודו"ק

בגמרא פשיטא. ויל"ד דנוקמה מתניתין הכי זימן שחורים רק שאמר בלשון הזה שחורים אני מזמין ואם ילכו השחורים אקח הלבינים. וכגון שהיו לו שחורים ולבינים והשתא הלכו השחורים ומצא הלבינים מ"מ אסורים מטעם דכיון שהזמין השחורים אף שאמר אם לא אמצאם אקח הלבינים אמרינן אין ברירה והלבינים אסורים דלא מהני הזימון ע"י הברירה. וא"צ לדחוק שזימן שחורים ולבינים ומצא שחורים במקום לבינים. גם לא יהיה סייעתא לר' חנינא . וי"ל לגירסת הרי"ף דגרס רבא. ורבא משמע דס"ל יש ברירה דמתרץ לעולם למפרע רק חוששין דילמא שביק וכו'. וכיון דבעי לאוקמה מתניתין דיש ברירה א"כ בכה"ג באמת שרי . ולהכי הוצרך לתרץ כמבואר. ומיושב בזה קושיית התוס' לקמן אמאי לא אמר אביי הכא דאיירי בדף. ולפ"ז ניחא דאביי לא הוכרח לאוקמה הכא בדף די"ל דס"ל אין ברירה ושפיר יש לפרש כמ"ש דהלבנים הזמין ע"י ברירה ולק"מ ודו"ק

ועוד נ"ל ליישב ויתיישב מאי דקשיא בגמרא דקאמר לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר רוב וקשה מנ"ל דהלך אחר הרוב דילמא רוב וקרוב שוין וספק מוכן אסור ונדחקו בזה. לכן נ"ל לסייע לדעת הפוסקים ורמ"א בי"ד (סי' ק"י). וביחוד בספר פרי חדש שהביאה סברת הפוסקים דבדרבנן אמרי' ספק בגופו וספק בתערובות והפר"ח הקשה עליהם. וכבר כתבתי בחידושי ליורה דעה ליישב דלק"מ

ונראה דמכאן ראיה דקשיא דלמא הטעם משום ספק מוכן ורוב וקרוב כי הדדי נינהו. לכן י"ל דמשמע להש"ס כיון דנקט אסורים משמע מטעם ודאי. וכי היכא דבודאי אסרינהו גם התערובות אסור דחד ספיקא הוא . ה"נ