שמחת יום טוב נג

הא לדלעיל דלענין חפירה חיישינן טפי. וי"ל דכיון דבחיה לא שייך נענע וסתמא בעומדת לאכילה הוה מוכן וכיון דבחיה ע"כ בעינן עפר למטה מבעוד יום לא פלוג בין חיה לעוף וגם עוף אסור באין לו עפר למטה משא"כ לענין נענע לא שייך בחיה. לכן גם בעוף לא התירו אא"כ יש לו עפר למטה ובהכי ניחא דנקט חיה ועוף ול"ל תרווייהו דבכה"ג פריך ר"פ כל שעה . ולפ"ז ניחא דודאי בעוף היה ראוי להתיר לב"ש שכבר נענע רק כיון דבחיה אינו מותר גם בעוף לא התירו בלא עפר למטה. ולרב יוסף איכא למימר איפכא דלהכי נקט חיה ועוף כיון דבעוף לא שייך אימלוכי גם בחיה התירו אע"ג דלא שייך נענוע. מיהו לרב חנן דאמר דבבריכה שניה גם ב"ש מודו י"ל דבעוף גופיה כיון דלא שייך רק בבריכה ראשונה ובשאר לא בעי נענוע א"כ ממילא לענין הכנת עפר למטה אין לחלק בין בריכה ראשונה לשניה להתיר בבריכה ראשונה לחפור דבהא ודאי שייך לא פלוג בין בריכה ראשונה לשניה מיהו אכתי איכא למידק מנ"ל דבבריכה שניה מודה ב"ש דילמא טעמא דב"ש משום הא גופא כדי שיוכל לשחוט אפילו אין לו עפר למטה לחפור בדקר כיון דבנענע לא שייך אימלוכי לכן אפילו בבריכה שניה צריך נענע. מיהו י"ל כיון דבחיה לא שייך להתיר מש"ה לא שייך לתלות הטעם בהכי להתיר עוף וחיה יהיה ההיתר משום לא פלוג. ודו"ק. וע' בסמוך

בגמרא וב"ה כו' לימא מכאן אני נוטל. ויש לדקדק מאי קשיא ליה הא ע"כ ב"ש דס"ל דצריך לנענע ע"כ הטעם דבלא נענע חיישינן דשקיל להו למחר ואתי לאימלוכי אחר הטלטול וא"כ מאי קשיא ליה אב"ה הא י"ל דניהו דלא חיישי ב"ה לאימלוכי היינו באמר זה וזה אני נוטל אבל בלא אמר גם לב"ה חיישינן לאימלוכי דהא כבר נשמע טעמא דאימלוכי מב"ש. ולכאורה דאימלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן רק אמלוכי לשחוט אחרים וא"כ לב"ה דס"ל ברירה סגי במכאן אני נוטל א"כ לאמלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן ובהכי מסתייעא למ"ש המפרשים דאמתני' י"ל משום אימלוכי אם בבריכה ראשונה אבל לאימלוכי שלא ישחוט לגמרי לא חיישינן. וא"כ סגי במכאן אני נוטל דלאימלוכי שלא ישחוט כלל לא חיישינן. אלא שהוספנו בזה נופך

אלא דקשה הא לעיל משמע דבלא עפר למטה חיישינן לאימלוכי והכא משמע דאפילו במכאן אני נוטל לא חיישינן לאימלוכי. וצ"ל דאם כבר נטלן תו לא חיישינן לאימלוכי אבל התם לחפור בדקר קודם שיטלם חיישינן לאימלוכי ולתקוני שלא יחפור עד שיזמינם בידו אין דרך שיזמינם ויטלם בידו קודם שישחטם רק סמוך לשחיטה וכשיפסיק בין החפירה יש לחוש לאימלוכי משא"כ הכא דכשמשמש ודאי ישחוט מיד שהרי יש לו עפר מזומן

שם נפתח א' הוא טמא וכולן טהורין. ויש לדקדק למה לא נקט לישנא דסיפא מצלת על כל הפתחים כולם כדקתני בסיפא. ונראה דלקמן קבע התנא פלוגתא דב"ש וב"ה לב"ש איירי עד שלא ימות המת דוקא ובהא שייך לישנא דמצלת שלא תרד הטומאה אבל לאחר שימות המת לא מהני לב"ש אפילו על כלים דלהבא לכן נקט מצלת אבל בנפתח אפילו משימות המת מהני לב"ש עכ"פ בכלים דלהבא אף שכבר ירד להם תורת טומאה לכן לא שייך לשון מצלת דמצלת משמע שלא תרד להם תורת טומאה ואם מצלת מכאן ולהבא הרי כבר ירדה תורת טומאה. מיהו אי אמרינן ברירה א"כ הוברר הדבר למפרע שלא ירדה תורת טומאה כלל בפתחים אחרים שייך שפיר לשון מצלת מאחר שלא ירדה עליהם תורת טומאה כלל. ובהכי ניחא מה שהקשה מהרש"א על פירש"י שפירש גם בס"ד דברישא טהורים דקתני היינו מכאן ולהבא והקשה מהרש"א הא בס"ד י"ל דגם ב"ש ס"ל ברירה רק דמחשבה לא מהני אחר שירד לפתחים תורת טומאה אבל נפתח דהוה מעשה י"ל דמהני נמי למפרע. ולפמ"ש ניחא דכיון דאמרינן ברירה שייך לשון מצלת כל הפתחים כולם שהרי לא ירד להם תורת טומאה כלל דאגלאי מילתא למפרע שלא התחילה הטומאה לירד כי אם בפתח שמוציאין וא"כ ע"כ גם לס"ד דב"ה ס"ל יש ברירה א"כ קשה אמאי לא נקט לשון מצלת וע"כ משום דב"ש לית להו ברירה ואין מציל הפתחים רק מכאן ולהבא ולא שייך לשון מצלת שכבר חלה הטומאה. ושפיר מוכח דגם בס"ד ב"ש לית להו ברירה. ודו"ק

בפירש"י בד"ה כולם טמאים שגזרו חכמים טומאה כו' שסופו לצאת דרך שם עכ"ל. וכבר תמהו על פירש"י דלקמן (דף ל"ח) פירש"י שסוף טומאה לצאת הלכה למשה מסיני הוא ונדחקו בזה למאוד. ולכאורה עלה בדעתי דרש"י משמע ליה לישנא דש"ס דרבא אמר לעולם למפרע וקשה הא סוגיין בכל מקום דבאורייתא אין ברירה ועוד אפילו אי בטומאה איירי להבא לא מתיישבא מתני' דאכתי תיקשי כיון דבדרבנן יש ברירה וא"כ לענין מוקצה סגי במכאן אני נוטל לכן משמע ליה לרש"י דרבא ס"ל סוף טומאה לצאת רק מדרבנן ופליג בה א"ר אושעיא דס"ל דהוא הלכה למשה מסיני

עוד נראה דכאן לשון רש"י שגזרו חכמים על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה שסופו לצאת דרך שם וכו' ולקמן דף ל"ח כתב בדאורייתא כגון טומאת מת ודרך יציאה הלכה למשה מסיני ע"ש. לכן נראה דס"ל לרש"י דניהו דהלכה למשה מסיני בדרך יציאתה מ"מ לא שייך רק כפי מה שנמסר הלכה למשה מסיני שהרי מקום שסוף הטומאה לצאת והיינו בפתח אחד שייך שפיר הלכה למשה מסיני שהרי בזה הפתח תצא הטומאה אבל ביש כמה פתחים אי אמרינן אין ברירה לא שייך לומר על שום פתח סוף טומאה לצאת דהא אין ברירה ושום פתח לא מקרי סוף טומאה לצאת דרך שם וא"כ היה לנו לטהר כל הפתחים דאף שבפתח אחד יצא בודאי כיון דאין ברירה מדאורייתא נמצא שכל זמן שלא יצא י"ל שאין סוף טומאה לצאת בשום פתח מאחר שאינו מבורר ואפילו בפתח שיצא לא הוברר רק בשעת יציאת הטומאה. לזה פירש"י שגזרו חכמים דודאי הך פתח שיצאתה הטומאה יש לגזור בודאי שהרי נראה שסופה לצאת דרך שם וסופו מוכיח על תחילתו ומדרבנן ודאי יש לגזור לכן אפילו בלא נודע כולם טמאים. ומ"מ לקמן פירש"י כיון דעיקר סוף טומאה לצאת מן התורה והוה דאורייתא ולא אמרינן ברירה. לכן רבא לעולם למפרע אע"ג דסוגיין בכל מקום בדאורייתא אין ברירה ס"ל לרבא דהכא שאין מבורר לא שייך מן התורה סוף טומאה לצאת ויש לו דין דרבנן דהו"ל למימר יש ברירה ובהא פליג אר' אושעי'. ודו"ק היטב. ועיין בסמוך

בפרש"י בד"ה אף משימות המת וכו' וס"ד דברירה פליגי עכ"ל. כבר כתבתי קושיית מהרש"א דילמא גם ב"ש אית להו ברירה רק ס"ל דבעינן שיפתח א' שיהיה מעשה וטהורים אף למפרע וכתב דבברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב. והקשה לפ"ז על התוס' שכתבו דהוה רבותא לב"ה אף בחישב ומאי רבותא הא בברירה ליכא לפלוגי בין נפתח לחישב . ולפענ"ד נראה ליישב דודאי משמע דגם בס"ד ב"ש לית להו ברירה לטהר למפרע דאי ס"ל דמהני התיקון למפרע א"כ איך קאמרי ב"ש והוא שחישב עד שלא ימות המת משמע דמשימות המת כבר נטמאו הכלים הא בלא"ה הקשו התוס' איך משכחת לה כולם טמאים הא בסוף כשמוציאין אותו הוברר הדבר למפרע דסופו לצאת דרך שם ותירצו בפתח חדש או שנקבר במקומו. וזה י"ל לתרץ קושיית התוס' שיהיה כולם טמאים במציאות זה אבל ודאי סתמא דמלתא מוציאו באחד מהם וא"כ אי ב"ש ס"ל ברירה בנפתח אחד איך קאמרי ב"ש והוא שחישב להוציאו עד שלא ימות המת משמע דמשימות המת אין תיקון עוד לכלים שהיו בפתחים ואי ס"ל לב"ש ברירה בנפתח אפילו משימות המת יש תיקון לכלים כשיוציאנו בפתח שחשב ונטהרו הפתחים למפרע. ואין נ"מ כלל לכלים דסוף