שמחת יום טוב נב

הלשון שהפסיק במילי דחמץ דטעמא דביצה לאו טעמא דדקר נעוץ . וא"כ אפילו אין לו ביצה אם יש עפר שהוסק ביו"ט שרי לכסות. ודו"ק. ובלא"ה לא הבנתי הא ב"ש מתירין הביצה אפילו בשבת לכל הדיעות. וא"כ ס"ד שיהיה ההיתר משום שמחת יו"ט. עיין בסמוך

בא"ד דגבי ביצה לא שייך שמחת יו"ט עכ"ל. צ"ע למה הוצרכו לזה דהא בלא"ה א"ש אי פליגי בהכנה או בשאר אוקימתות וב"ש לית להו הכנה כלל או פירות הנושרין וכדומה. ואפילו בלא שמחת יו"ט נמי שרי ולמה הוצרכו לזה כלל דבביצה לא שייך שמחת יו"ט. ואפשר דמשמע להתוס' דמ"מ הו"ל לאקשויה מביצה ולתרוצי נמי דבהכנה או בשאר אוקימתות פליגי אלא ע"כ ביצה לא שייכא גבי שמחת יו"ט כלל

בא"ד דבביצה לא שייך שמחת יו"ט ע"כ. וקשה לרב נחמן דפליגי במוקצה א"כ אפילו התרנגולת שרי ובתרנגולת שייך שמחת יו"ט. וצ"ל דאי טעמא משום דלית להו מוקצה לא תליא בשמחת יו"ט רק משום דלית להו מוקצה. א"כ מכ"ש דלא קשה למ"ד משום פירות הנושרין או משקין שזבו דאפילו בשבת שרי. ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה אמר ר' יוחנן כו' ועוד א"כ רבה ורב יוסף שקלו וטרו לב"ש עכ"ל עיין מ"ש בכתבים ישינים וליישב קושיא וו נראה דודאי אי מיירי ביש עפר למטה. א"כ לב"ש שוחט אפילו לכתחילה ובדקר נעוץ דשפיר הוה הכנה לב"ש. ובכה"ג שרו ב"ה כיון דמוכן הוא לב"ש גם לב"ה מהני בדיעבד. דלב"ה אע"ג דהוה הכנה יש בו א סור גומא. ובדיעבד שרינן משום מצות כיסוי דלא הוה רק חד איסורא ושרי משום מצות כיסוי. וא"כ באין עפר למטה לא אהני הכנה דדקר נעוץ. ולא מקרי מוכן כיון דאינו מועיל לו הדקר נעוץ לשחוט מחמת שאין עפר למטה. א"כ י"ל אפילו אם שחט אסור לכסות בדקר נעוץ לב"ש כיון דלא מהני לכתחילה לאו מוכן הוא לב"ש. וגם ב"ה לא התירו בדיעבד רק מה דשרי לב"ש לכתחילה. דכיון דהוה הכנה לב"ס סמכו ב"ה בדיעבד משום מצות כיסוי. והיכא דלא שרי לב"ש לכתחילה גם לב"ה לא שרי בדיעבד. משא"כ אי ב"ש מיירי אפילו אין לו עפר למטה. א"כ לב"ה בדיעבד שרי דב"ה בדיעבד שרו מה דשרו ב"ש לכתחילה. וא"כ איכא נ"מ מובא בהך פלוגתא די"ל באין לו עפר למטה אפילו דיעבד לא כיון דב"ש לא איירי בהך קולא. י"ל דלא אהני ליה הדקר נעוץ אפילו אם שחט בדיעבד כיון דלא הועיל לו לשחוט לכתחילה. א"כ י"ל אף לב"ה לא מהני דיעבד וא"כ נ"מ טובי לב"ה. ודו"ק

דף יו"ד ע"א במשנה ב"ש אומרים לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום. בצל"ח דייק למה בדברי ב"ש מזכיר מבעוד יום ובב"ה לא נזכר מבעו"י. ואין זה דיוק דב"ה אדברי ב"ש קאי דאמרי מבעו"י. מיהו הא גופיה איכא למידק למה נקט מבעו"י פשיטא דכל הכנה צריכה להיות מבעוד יום. ואפשר דקמ"ל דבין השמשות שהוא ספק לא מהני תו הזמנה. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא לב"ש דבעינן נענע א"כ בין השמשות אסורים בטלטול לכן צריך הזמנה מבעוד יום אבל לב"ה דסגי בדיבור בעלמא אפשר דמהני הכנה בין השמשות. מיהו הא ליתא כיון דההזמנה לשחוט א"כ איך יטלטלם אח"כ ולשוחטן הא מספיקא שמא לא היה הזימון מבע"י אסורים בטלטול ג"כ. ובזה ניחא מה שדייק בצל"ח דלמה חשיב לעיל הקולא לב"ה משום שמחת יו"ט הא בעיו"ט יכול לנענע. ולמ"ש לא קשיא די"ל דאי מצריכים נענע פעמים שנזכר סמוך לבין השמשות וקודם שיעלה לנענע יהיה בין השמשות משא"כ אי בדיבור בעלמא סגי א"צ זמן רק ברגע ידבר

אלא דקשה לי דהוה מצי למימר דב"ש וב"ה לשיטתיהו אזלי דלהכי מצרכי ב"ש נענע. דאי תסגי באמירה א"כ לפעמים שאינו נזכר להעמיד סולם לשובך. וב"ש ס"ל דאין מוליכין הסולם לשובך א"כ ממנע משמחת יום טוב אבל השתא דבעי נענע ע"כ עולה לשובך משא"כ לב"ה דס"ל מוליכין הסולם אף אם ישכח יוכל להוליך ממקום אחר הסולם לכן סגי באמירה בעלמא. וצ"ל הקושיא אי בר"ה לכ"ע אסור א"כ ב"ה ע"כ ס"ל דסגי באומר זה וזה אני נוטל אף בר"ה וע"כ לא חיישינן להכי. ובהכי ניחא מה שפסקו הפוסקים כלישנא דבר"ה אסור אמאי לא פסקו להקל להתיר אפילו בר"ה. ולפ"ז י"ל דדייקו מסתמא דש"ס הכא דלא מוקי פלוגתייהו משום דפליגי בהולכת סולם. אע"כ קאי ללישנא דבר"ה אסור גם לב"ה. א"כ לא אהני טעמא משום סולם. דהא בר"ה ב"ה מודו שאסור לטלטל ואפ"ה מתיר באמירה וא"כ ע"כ לא הוה טעמא משום הכי. וא"כ הך דאמר רב חנן בר אמי גופיה מחלוקת בבריכה ראשונה. ע"כ הוא כלישנא בתרא דברה"י פליגי. ובר"ה ב"ה מודו דאסור. לכן לא מצי למתלי טעמא דפלוגתייהו שייכא בהולכת סולם. ודו"ק

שם וב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. ויש לדייק אי נחית למנינא ליתני אילו אני נוטלן ואי לא נחית למנינא ליתני זה אני נוטל. וי"ל דרבותא נקט דאפילו בריכה ראשונה שדרך להניח צוות לאמה כמו שפירש"י בגמ' מ"מ לב"ה לא חיישינן לאמלוכי ונקט זה וזה לשון זכר לומר דאפילו מיחד הזכרים ומניח הנקיבות א"כ מפסיד הפירות שאין דרך יונה להזדקק רק לבן זוגה קמ"ל אפילו שני זכרים יכול ליקח וישארו הנקיבות לא חיישינן לאימלוכי. או זה וזה רומז אפי' בריכה ראשונה יכול ליחד בדיבור בעלמא. ובהכי ניחא מה שמדייקין בפני יהושע וצל"ח למה העמיד הש"ס הקושיא וב"ה ל"ל למימר כו' מכאן אני נוטל סגי אמאי לא דייק אמתניתין בפשיטות לימא מכאן אני נוטל ולפמ"ש י"ל דאמתניתין י"ל דלא קשיא דניהו דאית להו לב"ה ברירה מ"מ הא כתבו המפרשים על דברי הרמב"ם בהלכות זכיה פ"ג ובראב"ד דס"ל דדבר שאינו מסויים אינו קונה. והקשו מחצי שדה מכורה לך דמשמנין ביניהן ולוקח נוטל כחוש הא הו"ל דבר שאינו מסויים. ותירצו דכיון דנוטל כחוש הוה מסוים. ולפ"ז י"ל דמכאן אני נוטל מסתמא ותכוין לבריכה שניה דבסתמא אין הראשונה בכלל והוה כבירר מבריכה שניה ואילך. אבל סיום לישנא דרב חנן דבריכה שניה ד"ה בזה וזה אני נוטל סגי פריך שפיר לב"ה הא אית ליה ברירה ובבריכה שניה לימא ודאי בסתמא עלייהו קאי או שיש הרבה מבריכה שניה ואילך ובהא ליכא סתמא א"כ סגי באומר מכאן אני נוטל. ובהכי ניחא דדייק הש"ס בלישנא וב"ה ל"ל למימר ולא פריך בסתמא ולימא מכאן אני נוטל. דהא בדברי ב"ש לא נזכר זה וזה אני נוטל. ופשיטא דאדברי ב"ה קאי. וזה הדיוק הוא יותר מהך שדייקו ליפרוך אמתניתין בפשיטות דאין זה דיוק כ"כ דהא פשיטא דצריך לפרושי במאי קאי עיקר פלוגתייהו אבל מדחזר הש"ס וב"ה מורה באצבע שצריך ליחד הקושיא אב"ה. ולפמ"ש ניחא דאמתניתין לא קשיא ליה די"ל דלא קאמר ב"ה זה וזה אני נוטל רק משום בריכה ראשונה דבסתמא אין בכלל רק מבריכה שניה ואילך אבל רב חנן דקאמר בבריכה שניה דברי הכל. משמע דגם לבית הלל אפילו בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל פריך שפיר ונכון

בפירש"י בד"ה בבריכה כו' ומשנענע ומשמש בהם כו' תו לא חיישינן דחייס עכ"ל. ויל"ד לפ"ז אמאי ס"ל לרבה לעיל (דף ז' ע"ב) דלב"ש אמרינן שחוט חפור וכסי אבל לא יחפור לצורך עפר שלמטה משום דילמא אתי לאימלוכי הא מתניתין נקט חיה ועוף ובעוף צריך לנענע מבעוד יום וא"כ לא חיישינן לאמלוכי אליבא דב"ש א"כ ע"כ מתניתין איירי אפילו באין לו עפר למטה ואיך נחלק בין חיה לעוף דבעוף לא שייך אימלוכי כיון דצריך לנענע. ודוחק לחלק בין