שמחת יום טוב נא

משום מראית עין ליכא מאן דשרי. ונראה דבלא"ה כתבתי לעיל (דף ח') שהקשה בספ"י לפמ"ש התוס' דב"ש לא שרו איסור גומא רק משום שמחת יו"ט והכא מסקינן דלא שרי ב"ש רק היכא דאיכא דקר נעוץ. ועמ"ש שם. ולכן נ"ל דודאי עיקר קושיין לב"ש דאסרו הכא משום מראית עין אעפ"י שימנע ע"י כך משמחת יו"ט. ובס"ד הוה ס"ל דב"ש שרו אפילו בלא דקר נעוץ אע"ג דאיכא חופר מ"מ שרו ב"ש כיון דהוה מלאכה שאין צריכה לגופה שרו איסורא דרבנן משום שמחת יו"ט. ע"ז ודאי קשיא ליה שפיר כיון דמתיר איסור גמור וגם התם יש חשש מראית עין דהרואה חופר יסבור שצריך לחפירה וקעביד מלאכה דאורייתא ואפ"ה לא גזרו ב"ש משום שמחת יו"ט. ודאי כ"ש דהו"ל למשרי גם הכא. ומשני ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ וא"כ ליכא מראית עין דהרואה יודע שזה עפר שהכין לו וליכא חששא כלל. משא"כ הכא דאיכא חשדא די"ל להטיח גגו צריך לא שרו ב"ש. אע"ג דהתם נמי איכא קצת איסורא דחופר גומא מ"מ האי חששא דחשדא אלימא ליה טפי. וגם המקשה לא קשיא ליה רק משום דגם התם שייך חשש מראית עין אי איירי בחפירה בלי דקר נעוץ. וא"ש ולק"מ. ודו"ק

בפירש"י בד"ה אא"כ נענע וכו' וממליך ע"כ. לכאורה דאי ס"ד דטעמא דב"ש משום אימלוכי א"כ י"ל דפליגי בסברא אחריתא אי חיישינן לאמלוכי. משא"כ בדקר נעוץ לא פליגי רק אי שרינן גוף האיסור משום שמחת יו"ט. אבל התם דכ"ע מודו דלא שרינן המוקצה לצורך יו"ט. וכיון דב"ש חיישי לאמלוכי צריך נענוע

בתוס' בד"ה ולא היא כו' וא"ת הא כ"מ דתניא במה לחלוק עכ"ל. ואפ"ל דבלא"ה יש להבין בש"ס דקאמר ממאי מדקתני וכו'. ול"ל הוכחה ע"ז הא בפשיטות יש לפרש לפרושי לכן י"ל דחדא בחבריה מיתרצא דודאי במה לחלוק. מיהו הכא דאיכא הוכחה אמרינן לפרש לכן צריך ההוכחה ממאי כו' מדלא קתני לשובך. ועיין מ"ש בחדושים ישינים

בתוס' בד"ה מאי ותימא ר' דוסא דאמר כמאן כו' עכ"ל לכאורה י"ל לפמ"ש לעיל לרשב"א פליגי בר"ה בחזרה. א"כ י"ל דר' דוסא מוקי פלוגתייהו דמתניתין ברשות היחיד דוקא. ופליגי אי אמרינן כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. והכא איירי ברשות הרבים אסור אפילו הטיה דהרואה יחשוד אותו שמטלטלו להטיח גגו אף שאינו נוטלו ממקומו מ"מ אסרוהו בטלטול דהרואה סובר שמטלטלו ליטול ממקומו. ועיין בסמוך

בא"ד משמע דקיי"ל כר' דוסא ותימא כו'. מהמשך לשון התוס' נראה דאי לא קיי"ל כר' דוסא לא קשיא להו כלל דפשיטא דכיון דרבנן שרו אפילו של שובך. אע"ג דגם בשובך איכא למימר להטיח גגו צריך. ולא אסור רק סולם המיוחד לעליה ממילא שאר סולמות שרי. ואע"ג דבסולם של שובך מפרשינן טעמא משום דשובכו מוכיח עליו. וזה לא שייך בשאר סולמות, י"ל דס"ל להתוס' דכל שאינו מיוחד לעלי' שהוא גדול ביותר. י"ל שמוכיח עליו שאינו עשוי להטיח גגו שאינו מיוחד לכך, אבל למאי דמשמע דקיימ"ל כר' דוסא, קשי' להו שפיר דאפילו של שובך נמי אסור, וע"ז תירצו דהיינו בקטנים דלא חזי כלל להטיח גגו אבל בגדולים דחזו להטיח גגו אפילו אינם כשל עלי' מ"מ אסור, ולפ"ז צ"ע על הרא"ש שלא הביא דר' דוסא ואעפ"כ הביא קושיית התוס' ותירוצם, וצ"ל דהרא"ש משמע דגם לרבנן ליכא רק ב' חלוקות דדוקא של שובך די"ל שובכו מוכיח עליו אבל שאר סולמות אסירי, וא"כ קשי' ליה שפיר מההיא דפ' חלון. ולפ"ז י"ל דמתרץ ר"ת בסולמות של בית שדרך לטלטלם שפיר דמיין לשל שובך, ולפי שינוי' דהר"א מבורגיל ביו"ט לא שרי רק של שובך די"ל שובכו מוכיח עליו אבל שאר סולמות אסירי, ובזה א"ש לשון (הרא"ש) (הר"א) על נכון, אלא דהטור סימן ש"ח פסק בשבת אפילו של עלי' שרי ואעפ"כ התיר ביו"ט שאר סולמות קטנים כשל שובך רק גדול כשל עליה אסור. ולפמ"ש ליתא דביו"ט לא שרי רק של שובך. וכבר תמה ג"כ הב"י על הטור. ולכן נראה דהטור משמע ליה ודאי בפשיטות כל סולם שאינו גדול כשל עליה דמי לשל שובך דאמרי' שובכו מוכיח עליו. והיינו בעבור היותו קטן ואינו גדול כשל עליה שמיוחד להטיח גגו כמו שהוכחתי ג"כ מלשון התוס' שהקשה להם לר' דוסא. וקשיא ליה להטור כיון דהרא"ש לא פסק כר' דוסא מאי קשיא ליה ולזה ס"ל דמשמע ליה להרא"ש מדאמרינן התם בעירובין כובדו קובעו. משמע דגדול כשל עליה ואפ"ה שרי וע"ז מחלק ר"ת דאיירי בסולמות של בית אף שגדולים כשל עליה כיון שדרך לטלטלם שפיר דמי לשובך שמיוחד לתשמיש אחר. ולזה לא הביא הרא"ש דברי ר"ת בלשון שהביאו התוס' בקטנים כו' עיי"ש. והר"א מבורגיל לא ס"ל כלל לחלק רק כל שהוא גדול כשל עליה אסור אף שדרך לטלטלו מזויות לזויות לא שרי רק קטן כשל שובך וא"ש הכל. וסולם שלנו שכתב הרא"ש היינו גדול כשל עליה אסור אף שדרך לטלטלו מזוית לזוית לא מהני לשיטת הר"א מבורגיל. והן הן דברי הטור דבשבת פסק להקל אפילו בשל עליה. וביו"ט ס"ל בכל קטן שייך שובכו מוכיח עליו דדרך סולמות של עליה שיהיו גדולים ביותר ועיין בט"ז (סי' תקי"ז). והנלענ"ד כתבתי

בא"ד והר"א מבורגיל פי' דהתם מיירי בשבת דמ"ט כו' משום דמחזי להטיח גגו צריך עכ"ל. והקשה בספ"י לפ"ז כיון דר' דוסא אסר להוליך סולם משובך לשובך ולא ס"ל שובכו מוכיח עליו ואפ"ה שרי הטיה מחלון לחלון. וא"כ מ"ש בשל עליה דאסר כיון דע"כ מחלון לחלון לא שייך להטיח גגו. י"ל דודאי בשל שובך מחלון לחלון מסקי דעתייהו שמטהו ליטול גוזלות רק במוליכו בר"ה לא מסקי דעתייהו שלא העמיד מעיו"ט סולם לשובך שצריך ליטול ממנו ביו"ט משא"כ מחלון לחלון י"ל שהכין הגוזלות שבשני החלונות. משא"כ בשל עליה שאין דרך להשתמש בו לשובך בכל גווני גזרינן. כנ"ל פשוט

בתוס' בד"ה אלמא וא"ת אמאי לא פריך מביצה כו' עכ"ל. ואפשר לומר דתליא בהך פלוגתא דאי אמרינן ב"ה לא בעי עפר מוכן א"כ י"ל דב"ש בעי עפר מוכן וצריך להתיר הביצה משום שמחת יו"ט. שאל"כ לא ישחוט עוף או חיה אם אין לו עפר מוכן אלא שיכול לכסות באפר שהוסק ביו"ט כדלעיל. ובהא בעינן שיהיה ראוי לצלות בו ביצה. וא"כ אם אין לו ביצה רק אותה שנולדה ביו"ט אם תהיה אסורה לא יוכל לשחוט לכן התירו הביצה. אבל ב"ה לא בעו עפר מוכן א"כ אין להתיר בשביל שחיטת עוף דבלא"ה לא בעי הכנה משום שמחת יו"ט סגי בלא זה וא"כ שפיר מייתי הסיפא דב"ש אע"ג דלא בעו עפר מוכן וקשיא ליה הא גופא וא"כ עיקר הקושיא מסיפא. מיהו אכתי לא א"ש למאי דמשני ע"כ לא קאמרי ב"ש משום דאיכא דקר נעוץ דתיקשי מביצה גם לפי האמת נראה דבראוי לצלות בו ביצה אפי' אין לו ביצה מותר דאכתי תורת עליה. וא"כ אין ההיתר לב"ש משום שיכול לשחוט ולכסות

ועפ"ז אפשר ליישב במתניתין הא דתני שאור בכזית והפסיק בין עניני יו"ט. ועמ"ש במשנה. ולפ"ז י"ל דלהורות בא התנא דניהו דב"ש מתיר לחפור בדקר היינו משום שמחת יו"ט. ואי תני להו בהדדי ה"א בתרוויהו טעמא משום שמחת יו"ט דע"י שמתירין ב"ש הביצה יכול לסחוט אפילו אין לו עפר מוכן דב"ש אין מתירין ג"כ רק בדקר נעוץ. וא"כ י"ל דטעמא דביצה נמי כדי שיכול לשחוט העוף ע"י אפר שראוי לצלות בו ביצה וס"ד דדוקא באית ליה ביצה שרי. לכן מתיר הביצה כדי שיכול לשחוט עוף ובלית ליה ביצה אסור. וא"כ ס"ד דתרווייהו חד טעמא אית להו. לזה הפסיק התנא במידי אחרינא למימר דלאו חד טעמא נינהו. א"כ ודאי בראוי לצלות בו ביצה אפילו אין לו ביצה כלל. וזה הודיעני התנא מסדור