שמחת יום טוב ד

אפשר ליישב הירושלמי והרא"ש שם שכתבו ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה שאסרו הנגיעה מטעמא דפרישית. ובפרט למאי דקיי"ל הכנה דאורייתא שפיר איכא למגזר שלא יאכלו ומה שמביא המג"א שם ראי' מהתוס' לקמן (דף ו' ע"ב) ד"ה מוכן צ"ע די"ל דהיינו למאן דאית ליה מוקצה ע"ש

בא"ד דסתם ביצה לאכילה קיימא עכ"ל. עמ"ש בסמוך להסביר תירוץ זה. ואפשר לומר בפשיטות דלקמן (דף ג') אמרינן דלכך לא דמי ביצה למשקין שזבו דביצה אוכלא וא"כ י"ל שבא לאשמועינן בלישנא דלכך לא שייך גזירת משקין שזבו כיון דסתמא לאכילה קאי

בא"ד עיי"ל דנקט האי לישנא כו' עכ"ל. עיין מהרש"א שהקשה למה לא כתבו בפשיטות דנקט לא תאכל להודיעך כחו דב"ש כדאמרינן בגמרא לרב נחמן ונדחק דלרב נחמן דוקא ניחא ליה ולכאורה אין טעם לזה כיון דלרב נחמן לא דחיקא ליה לומר כן מנ"ל להתוס' דלא אמרינן הכי נמי לשאר אמוראי. ולי נראה דודאי לא מסתבר לאשמועינן טעמא דב"ש כיון דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וליכא נ"מ לדידן מיהו לרב נחמן דהרבותא דמוקצה ונולד שוין הוה שפיר רבותא אליבא דב"ש כיון דס"ל ביו"ט קיי"ל כר"י ובשבת כר"ש וא"כ נ"מ במאי דקמ"ל דנולד שרי לב"ש גם לדידן לב"ה בשבת בביצה שנולדה בשבת. משא"כ לאוקימתא דשאר אמוראי ליכא נ"מ כלל לב"ה בשבת. ולכן לא ניחא להו למימר הכי וא"ש ודוק

בתוס' ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי אנא מייתי כאן תלת מילי דביו"ט כו' עכ"ל. כבר מבואר כן בפירש"י. ואפשר דהתוס' באו ליישב למה נקט חמץ באמצע ליתנייהו לבסוף. לכן ס"ל להתוס' דאי תני השוחט חיה ועוף דתרווייהו ביו"ט היה אפשר לומר דביצה תליא ג"כ בהך דהשוחט. והוא דפריך בגמרא בתרנגולת העומדת לאכילה אוכלא דאפרת ופירשו התוס' דאי בעי שחיט לתרנגולת א"כ אפשר לומר דמיירי שאין לו עפר מוכן. וא"כ לב"ש לשיטתיה דס"ל דיחפור בדקר ויכסה. שפיר י"ל אוכלא דאפרת אבל לב"ה דס"ל לא ישחוט אא"כ הי' לו עפר מוכן וא"כ באין לו עפר מוכן אי אפשר לשחוט התרנגולת לכן הביצה אסורה וא"כ לא הוה הך דביצה והשוחט חי' ועוף רק חדא מלתא וליכא רק תרי עם שאור בכזית. להכי נקט שאור באמצע להורות דלאו הא בהא תליא. לכן כתבו התוס' לא שייך הכא מידי דאף דתלת הם מקולי ב"ש מ"מ תחילה ה"ל למתני מילי דיו"ט בהדי הדדי אלא משום דבעי להורות תלת מילי נקט לשאור באמצע. וזהו כוונת התוס' לא שייך הכא היינו באמצע רק להורות שהם תלת מילי ביו"ט ולא דתלי' ביצה בשוחט וא"ש וכדומה שראיתי זאת באיזה ספר קטן. ועוד י"ל דלכאורה איכא מזה חומרא לב"ש והוא ע"פ מ"ש בטא"ח סימן תמ"ו במוצא חמץ בביתו אם לא בטלו מותר לשרפו ביום טוב כדי שלא יעבור בבל יראה והשתא י"ל דלב"ש דמקיל בחמץ בככותבת אתי מיניה חומרא דהיינו דב"ה ס"ל בפחות מככותבת ג"כ עבר עליה א"כ מותר לשרפו ביום טוב ואם אין ביעור חמץ אלא שריפה הרי אפרו מותר ולקמן (דף ח') איתא באם הוסק ביו"ט וראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות בו. א"כ לב"ה דעבר עליו שמותר לשרפו ונשרפין אפרן מותר לכסות בי ואפי' בעפר עיר הנדחת מכסין. והשתא שפיר יכול לשחוט אפי' אין לו עפר מוכן שע"י שישרוף החמץ יהי' לו אפר משא"כ לב"ש דבפחות מככותבת לא עבר . א"כ אסור לשורפו ביו"ט. וא"כ אם אין לו עפר מוכן אסור לשחוט. אבל השתא דב"ש ס"ל שא"צ עפר מוכן ויחפור בדקר. א"כ גם מחמץ אינו מסתעף חומרא לענין שחיטת חיה ועוף ביום טוב כיון דיחפור בדקר ויכסה . א"כ אינו מסתעף חומרא מהך דמקיל בחמץ בככותבת וא"כ שייך שפיר באמצע להורות דהוה קולא גמורה וליכא חומרא כלל מהך דב"ש . והיינו דתלת מילי לקולא גבי יו"ט כן י"ל דרך פלפול . מיהו למאי דמסקינן דלב"ש בעינן דקר נעוץ אכתי באין לו מסתעף חומרא מיהו י"ל דלב"ש אפילו הכותבת אסור לשורפו דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. והטור אינו מתיר רק לדידן דקיימא לן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך. אבל ב"ש לשיטתיה לעולם אין מתירין אפילו איכא ככותבת כיון דלא אמרינן מתיך. כדאיתא בפסחים (דף ה') דדייקינן דר"ע לא ס"ל מתוך א"כ שפיר קמ"ל דלעולם לא מסתעף קולא לב"ש מכח הא דס"ל חמץ בככותבת כיון דלא ס"ל מתוך אי אפשר שישרפנו וליכא קולא רק ביש לו דקר נעוץ כמפורש בש"ס ודוק ולמ"ש התוס' לקמן דלב"ש אין מכסין באפר אוכלין. א"ש דלא שייך מזה חומרא דלעולם אין ראוי לכיסוי לב"ש. ואפשר לומר עוד דקמ"ל דשייך הפלוגתא ביום טוב דוקא. והיינו להורות נתן דבל יראה ליכא רק ביום טוב דומיא דביצה ושוחט חיה ועוף. לאפוקי מדעת האומרים דבערב יום טוב נמי שייך בל יראה

בתוס' ד"ה אוכלא דאפרת דאי בפי שחיט לה וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דלפי זה איך קאמר מאן דשרי במוקצה בנולד אסור דאם התרנגולת מותר עם הביצה אוכלא דאפרת הוא דאי בעי סחיט לה. ותירץ דאע"ג דהתרנגולת שרי מ"מ חשיב נולד כיון שנולדה מדבר המוקצה. ובס' פ"י ביאר סברתו דכיון שאין שוחט התרנגולת יש על הביצה שם מוקצה אבל בשוחט התרנגולת גם הביצה חוזרת להיתר ע"ש וקשה לי ע"ז דא"כ מאי פריך בש"ס לקמן לרב נחמן לפלגו בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה ב"ש תאכל וב"ה וכו' אי ליתני הכי לא נשמע דב"ש שרי בנולד די"ל דפליגי דוקא היא וביצתה שב"ש אומרים תאכל היא וביצתה. והיינו שישחוט התרנגולת ותרווייהו שרי. משא"כ באין שוחט התרנגולת י"ל דב"ש אסרי נולד. ולכן ניחא ליה לאשמועינן בביצה לחוד דנשמע דודאי דב"ש שרי נולד. ולכן צ"ל לדברי מהרש"א אף אם שחט האם אין הביצה ניתרת. כיון שנולדה מדבר המוקצה כבר נאסרה ולא שייך אוכלא דאפרת רק כשנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה ששם אוכל על התרנגולת אבל אם התרנגולת מוקצה אין שם אוכל על התרנגולת אף שאם רוצה יכול לשוחטה מ"מ הביצה אסורה אי אמרינן נולד ובהכי א"ש דפריך מ"ט דב"ש מוקצה הוא ומסיק הקושיא משום נולד וא"כ הל"ל נולד הוא. א"ו אי לא הוה מוקצה לא הוה שייך נולד ודו"ק. ולתרץ קושיית מהרש"א נראה לומר דדוקא אב"ה פריך שפיר מאי טעמא דאי בעי שחיט ואע"ג דלא צריך לתרנגולת. מ"מ ב"ה ס"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. משא"כ לב"ש דלא ס"ל מתוך א"כ לא שייך לומר אי בעי שחיט. כיון דלא צריך לתרנגולת אסור לשוחטה. ושפיר ה"ל נולד אפילו עומדת לאכילה והא דקאמר לעיל אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאפרת הוא. היינו לב"ה לשיטתיה דס"ל מתוך. גם לב"ש י"ל דעומדת לאכילה ביום טוב שצריך לה. אבל אם אין צריך לה לב"ש דלא ס"ל מתוך לא מקרי עומדת לאכילה וכ"ש בתרנגולת מוקצה לגמרי דהביצה מקרי נולד אפילו שתאמר אם צריך לתרנגולת יכול לשוחטה אי לית ליה לב"ש מוקצה. מ"מ השתא שא"צ לתרנגולת מקרי נולד ודו"ק

בתוס' ד"ה דילמא ב"ש תימא במתניתין קאמר כו' לא יטול כו' עכ"ל. ולפענ"ד אפשר ליישב דודאי קושיית התוס' לפי האמת אינה אלא לרב נחמן. דלאידך אמוראי שפיר י"ל דב"ש ס"ל מוקצה. ולס"ד השתא י"ל טעם אחר. והיינו אליבא דמ"ד לקמן (דף ח' ע"ב) בשוחט חיה ועוף לב"ש אמרינן חפור שחוט וכסה. וכיון דב"ש ס"ל להתיר לחפור תחילה בכל דוכתי ולכן חייש לאמלוכי וא"כ חפר ביו"ט שלא לצורך וכיון דחייס עלייהו ולכן צריך ליטול ולנענע מבעוד יום וא"ש ולק"מ. עוד אפשר לומר דב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך ועיין לקמן גבי מוליכין הסולם משובך לשובך דקאמר מחלוקת בר"ה . משמע שלפעמים השובך עומד ברשות הרבים. וגם שכיח טובא שיעמוד בכרמלית וב"ש לשיטתיה דלא ס"ל מתוך. א"כ כשיביא היונים משובך העומד ברשות הרבים לרה"י. אי ממליך