שמחת יום טוב מז

היינו דלרב פריך. ומשמע דאוקימתא זו נשארת דברשות הרבים לכ"ע אסור ואין היתר רק ברשות היחיד ורב פליג אמתניתין וס"ל כתנא דאסר נמי ברשות היחיד. ולכאורה יש להוכיח כהנך יש מפרשים דאילו ללישנא קמא דפירש"י דרב מוקי מתניתין בר"ה אכתי קשה איך פליג רב חנן ארב בהך מילתא דס"ל דפליגי אפילו בר"ה וס"ל שובכו מוכיח עליו דאע"ג דס"ל לרב חנן כתנא דשוטחן בחמה ולא כנגד העם. מ"מ אפשר דכ"ע מודו דבסולם שרי ב"ה אפילו בר"ה משום שובכו מוכיח עליו. ובהך לית ליה שום תנא דמסייע שיסבור דבר"ה לכ"ע אסור אבל להנך יש מפרשים ס"ל להש"ס בפשיטות דבר"ה ליכא שום סברא להתיר. או לאיזה הכרח ממתניתין. ולכן משמע לן דליכא מאן דפליג בהא

ועפ"ז ראה ליישב מה שפסק הרמב"ם לחומרא דבלא"ה יש להבין במאי פליגי הנך לישנא. ולכן אפשר לומר דהא בלא"ה רש"י פירש קס"ד סולם המיוחד וניכר שהוא של שובך. ועיין במהרש"א מה שדקדק על זה. ולכן אפשר לומר דיש להבין בתוס' שהקשו אהך דאין מוליכין תימא אפילו הכין אותם כו' אית בהו משום צידה. ויש להבין למה הקשו התוס' קושיא זו כאן דאין קושיא כ"כ די"ל דמיירי שהם כפותין וכדומה באופן שאין מחוסרין צידה. ולא הקשו אמתניתין דזימן שחורים. וכן אהך דלא יטול אא"כ נענע מבעוד יום. דשם יש יותר יסוד לקושיא זו. לכן הרא"ש הקשה באמת אהך דזימן שחורים. ולכן אפשר לומר דבלא"ה קושיא זו דאית בהו משום צידה אינו קשה כ"כ די"ל דהא דאית בהו משום צידה משום דדרכן לפרוח ולהשתמט. א"כ אפשר דבלילה שחוזרין לקיניהן שאין דרכן לפרוח אין בהם משום צידה. ולכן דייק בש"ס (דף י' ע"ב) השכים ומצא שחורים היינו שצריך להשכים בעודן בקינן ואין דרכן לפרוח. אלא דכאן י"ל דלישנא קמא ס"ל דברה"י לכ"ע שרי אפשר דדייק ממתניתין דמיירי בר"ה. דהא יש לדייק דנקט ברישא אין מוליכין לשון רבים ומסיים אבל מטהו לחלון מחלון. ולא למגן שינה רבינו הקדוש לשונו מלשון רבים ללשון יחיד. וכן באינך נקט זימן שחורים. וכן לא יטול הכל לשון יחיד. ולכן אפשר לומר דלמאי שאמר בגמרא בר"ה פליגי והיינו משום חשדא. ואיתא בסוף פ"ב דיבמות מיאנה או שחלצה בפניו מפני שהוא ב"ד ופריך טעמא דב"ד הא תרי חיישינן הא תניא עדים החתומים על שדה מקח לא חשו חכמים לדבר זה והיינו משום דתרי חשידי. וא"כ י"ל דלרבותא תני אין מוליכין לשון רבים דאפילו תרי דלא חשידי מ"מ אין מוליכין אבל מטהו לרבותא דאפילו יחיד מותר להטות. וא"כ לפ"ז מתני' דוקא בר"ה שייך הך רבותא דרבים לא חשידי משא"כ ברשות היחיד בלא"ה ליכא חשד. ולכן ס"ל דמיירי בר"ה. אלא דקשה למה נקט מטהו מחלון לחלון לאשמעינן רבותא טפי דברשות היחיד מותר אפילו הולכה. ולכן צ"ל דקמ"ל דלא נימא כיון דעומד בר"ה איכא תורת מוקצה עליו ואסור אפילו בטלטול קמ"ל דשרי. אלא דקשה הא לא שייך מוקצה כלל לפמ"ש להך לישנא דברה"י מותר א"כ בלילה נמי מותר דלילה נמי הוה צנעא א"כ שרי ג"כ להך לישנא. ובזה ניחא שהעמידו התוס' קושייתם כאן דאלקמן י"ל בלילה לא שייך צידה דאין דרכן להשמט בלילה ולפרוח ונוח לתופסן אבל הכא דאמרינן דברה"י לכ"ע שרי א"כ ע"כ בלילה נמי שרי וע"כ מיירי בר"ה ביום וקשיא להו שפיר דהוה צידה וא"ש. ולפ"ז קשה מאי דתני מטהו מאי קמ"ל. ואין לומר דקמ"ל דלא הוה מוקצה הא פשיטא כיון דחזי הסולם בלילה דבלילה לא שייך צידה ואפילו במוקצה גמור מבעיא לן אם יש מוקצה לחצי שבת בפ' א"צ (דף כ"ו ע"ב) ואם אמרינן אין מוקצה לחצי שבת א"כ ליכא רבותא כלל במה דמטהו מחלון לחלון. וצ"ל להך לישנא ס"ל יש מוקצה לחצי שבת א"כ לא קשיא דליתני דברשות היחיד שרי די"ל דקמ"ל דמטהו מחלון לחלון אפי' בר"ה שרי ולא הוה מוקצה אף שאסור בהולכה ואידך לישנא ס"ל אין מוקצה לחצי שבת א"כ ליכא למימר דקמ"ל דשרי בהטיה דאי אין מוקצה לחצי שבת א"כ ע"כ אי נימא ברשות היחיד שרי גם בלילה שרי א"כ אין רבותא בהטיה דלא שייך מוקצה כלל לחצי שבת וא"ש. וא"כ י"ל דפליגי לישני אם יש מוקצה לחצי שבת

ובזה אפשר ליישב מה שהקשיתי על פירש"י מנ"ל לאפלוגי ארב בהך דס"ל דשרי ב"ה אפילו בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו. ולפמ"ש י"ל דס"ל כסתמא דברייתא (לקמן דף כ"ו ע"ב) דמשמע ליה מהך דשוין שאם נולד ומומו עמו שהוא מן המוכן שאין מוקצה לחצי שבת א"כ ע"כ מיירי ברה"י. ולכן לא ס"ל כרב בהא דלא ס"ל שינויה דש"ס דיתבי דייני התם. ולאידך לישנא י"ל דנקט מוליכין להורות אפילו בסולם גדול שצריך רבים להוליכו שרי והיינו של עליה להך לישנא. וא"כ למסקנא דאסור סולם של עליה להרמב"ם כמ"ש (בפ' כ"ו) מהלכות שבת ממילא ע"כ קיי"ל כלישנא קמא. וקשה על הרמב"ם שפסק כלישנא בתרא. ועוד קשה על מה שנתן הרמב"ם טעם דלכך מותר כאן ברה"י משום שמחת יו"ט ותמוה דא"כ מאי פריך לימא רב דאמר כב"ש. ומאי קושיא דילמא דוקא משום שמחת יו"ט מקיל. ובמ"מ דחק, ובמהרי"ק (סי' קס"ה) תירץ דלא מצי למימר משום שמחת יו"ט דא"כ מיחלפא שיטתייהו דב"ש לקולא גבי שוחט חיה ועוף דס"ל יחפור בדקר ויכסה. ודברי הרמב"ם למסקנא דאמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה וב"ש לחומרא בשמחת יו"ט. ותמוהים דבריו דהא הרמב"ם גופיה פסק לחומרא בשוחט חיה ועוף ביו"ט. וכמ"ש בפ"ג מהלכות יו"ט. ולא ס"ל הך דמוחלפת. וכמ"ש הרמב"ן במלחמות הטעם דלא ס"ל להחליף השיטה. עוד קשה לי דניחא ללישנא בתרא דלא ס"ל משום שמחת יו"ט דמחלפא שיטתייהו. ואכתי קשה ללישנא קמא דברה"י מותר לכ"ע ופריך מרב. ומאי קושיא הא י"ל לכ"ע שרי כאן משום שמחת יו"ט. וב"ש וב"ה שווין בדבר

ולכן נראה דבלא"ה קשה האיך מוקי דפליגי בר"ה וקשה איך מותר להוליך הסולם בר"ה. הא ב"ש ס"ל דאין מוציאין את הקטן ולולב לר"ה. הרי דלא ס"ל מתוך וא"כ האיך יתיר ההוצאה לר"ה שיוליך הסולם ויעבירנו ד' אמות בר"ה וב"ש לא ס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך כו'. ואין לומר דהותרה בשביל אוכל נפש. דהא מ"מ אין זה אלא מכשירי אוכל נפש. ובפ' א"צ (דף כ"ח) פליגי ר' יהודה ורבנן במכשירין אי דחי יו"ט ואפילו לר' יהודה מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אין דוחין יו"ט ואסור לעשותן ביו"ט. וא"כ קשה האיך מתירין ב"ש להוציא הסולם לר"ה כיון דלא הוה אלא מכשירי אוכל נפש ואפילו אי ס"ל כר' יהודה במכשירין הא אפשר לעשותן מעיו"ט להעמיד הסולם שם. הן אמת דגם לב"ה קשה למה נתיר ההוצאה אף דס"ל מתוך מ"מ הא הו"ל מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול וצ"ל דמ"מ שרי מכח מתוך כיון דאיכא צורך קצת וא"כ קשה היכי מסקינן שם דיש חילוק בין מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול למכשירין שא"א לעשותן מאתמול אפילו אפשר לעשותן מאתמול לישתרי מתוך שהותרו מכשירין שא"א לעשותן מאתמול יותרו נמי אפשר לעשותן דהא עכ"פ צורך קצת איכא

וליישב זה אפשר לומר דלא אמרינן הכי רק במידי שלעולם אינו אוכל נפש רק מכשירין כמו סכין שנפגמה ושפוד שנרצף שלעולם לא שייך בו אוכל נפש רק מכשיר בעלמא. ובהך מלאכה לא שייך אוכל נפש כלל ולכן לא אמרינן מתיך במכשירין אבל הוצאה מקרי מלאכת אוכל נפש בעצמה כיון שהוא בגוף האוכל נפש להוציא מאכל עצמו ולכן שרי ג"כ מכח מתוך אבל במכשירין דלא שייכי באוכל נפש לא אמרינן מתוך. וכן בהבערה אמרינן מתוך דשייך ג"כ באוכל נפש עצמו שהרי הקדירה מתחממת והוה תיקון אוכל נפש עצמו כיון שהבערה מתקנת האוכל עצמו מקרי אוכל נפש אבל שאר מכשירין שאינם בגוף האוכל כמו סכין שנפגמה שתיקון