שמחת יום טוב מה

עשה ול"ת הוא. וא"כ אין לחלק בטעם זה בין יו"ט לשבת. והוצרך לומר שמא יעבירנו. ורבא הכא דמשני תירץ אחר לאו משום הך קושיא רק דרבא בלא"ה לא סגי ליה בשינויה דרבה. דהא קשה למה נגזור דילמא עביד כתישה אפילו אי עביד כתישה דהוה תולדה דטוחן מ"מ אין כאן איסור דאורייתא. דהא י"ל מתוך שהותרה כתישה לצורך כמו בכתישת תבלין הותרה נמי שלא לצורך ואפילו אי הוה איסורא דרבנן מ"מ לא שייך למיגזר כ"כ. מיהו שינויא דש"ס לרבה לשיטתיה דלא ס"ל לקמן (דף י"ב) דפליגי במתוך. וא"כ הכא דס"ל כפי האמת דקיי"ל מתוך. בלא"ה ליכא למימר כשינוי' דרבה. ולכן הוצרך תירץ אחר. ולק"מ. ודו"ק. ועוד יש ליישב ואין להאריך

עוד י"ל ויסתייע מזה דעת הרמב"ם שפוסק דחייב על מלאכה שאין צריך לגופה. והוא תמוה דרבא דהוא בתרא ס"ל פ' נוטל (דף קמ"א) דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. לכן י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מסתמא דגמרא דבעי למימר אתי עשה ודחי ל"ת. וקשה אפילו ספק נמי ידחה ממנ"פ אם חיה הוא דחי עשה ל"ת ואם בהמה הוא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא א"צ כלל לכסות ופטור עליה. וא"כ י"ל דרבא לשיטתיה דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ גם בספק היה לו לדחות כמו בודאי. לכן צריך לשינויה אחרינא. והשתא הש"ס דמקשי מאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו משום דסתמא דגמרא ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה. א"כ לא קשיא ספק נמי דספק לא דחי דשמא בהמה היא ואיכא איסור כתישה. ואין לומר ממנ"פ אם בהמה לא צריך לכתישה והוה מלאכה שא"צ לגופה דמלאכה שא"צ לגופה נמי חייב עלה. לכן לא מצי לאקשויי רק מעשה ולא תעשה. לכן פסק הרמב"ם במלאכה שא"צ לגופה דחייב . וא"ש ודו"ק. מיהו בלא"ה י"ל בפשיטות דמלבדו נמי יליף דלא דחי בשום מקום. ועיקר קושיית התוס' על לשון הש"ס

עוד י"ל דודאי רבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא. דאל"כ קשה איך נילף בעלמא שלא ידחה ל"ת דיו"ט דילמא דוקא במילה גלי קרא דלא דחי דאפשר לעשותה למחר משא"כ בשופר דנדחה המצוה לגמרי לא מוכח שלא ידחה. וכן בכיסוי אם יתייבש הדם ויבלע בארץ הרי מתבטל המצוה לגמרי. לכן י"ל דרבא נמי ס"ל יו"ט עשה ול"ת. אלא דמ"מ משמע כיון דקיי"ל כב"ה דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. וכן בכל מלאכות. וא"כ היה לו לדחות מטעם מתוך שהותרה כתישת תבלין הותר נמי שלא לצורך. וא"כ קשה אמאי לא שרי כתישה מטעם מתוך שהותרה כתישת תבלין לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ולק' (דף י"ב) כתבו התוס' דצורך מצוה נמי מקרי צורך קצת. וצ"ל דלקמן המצוה צורך היום כגון בקטן למולו שהיום זמנו לימול. וכן בס"ת. אבל מילה שלא בזמנה כיון דהיום אינה בזמנה לא מקרי מצוה של צורך היום. מיהו מסברא הו"ל לחשוב צורך מצוה עכ"פ צורך קצת אע"ג שאינה בזמנה. ולהכי יליף רבא מקרא במילה שלא בזמנה לא דחי. אלא דבכה"ג לא חשיב מתוך שהותרה חבלה לצורך שחיטה הותרה נמי לצורך מצות מילה דגלי קרא דלבדו דמצוה שאין זמנה ביו"ט לא שייך בה מתוך. והשתא לפ"ז לא קשיא איך שמעינן ממילא שלא בזמנה שיש לקיימה למחר לשופר שהמצוה בטילה לגמרי. וכן בכיסוי דכיון דגלי קרא דלא שייך ביה מתוך ממילא לא נדחה משום דיו"ט עשה ולא תעשה. ורב אשי ס"ל מסברא נמי לא נשרי מטעם מתוך במצוה שאינה צורך היום. א"כ לכ"ע צריך טעמא דיו"ט עשה ולא תעשה היא ולא דחי. כיון דעכ"פ מלבדו מוכח דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יליף עכ"פ דלא שייך מתוך במצוה שאינה בזמנה. וכיון דלא שייך מתוך ממילא אינה דוחה משום דיו"ט הוה עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ולכ"ע צריך האי טעמא. ודו"ק היטב

דף ט' ע"א גמרא אמר רב חנן מחלוקת בר"ה דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך כו'. ויש לדקדק ל"ל להמציא פלוגתא חדשה נימא לכ"ע לא חשדי ליה להטיח גגו הוא צריך שיעשה מלאכה ביו"ט רק דלא אסיק אדעתיה שמטלטלו לצורך אוכל נפש וחיישינן שמא לעלות לעליה הוא צריך וכה"ג. והשתא ב"ש דלית להו מתוך שהותרה הוצאה לצורך אסור וב"ה לשיטתיה דס"ל מתוך (לקמן דף יב) דס"ל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך . א"כ אין איסור במה שמוליכו בר"ה אבל לב"ש איכא איסור הוצאה אם אינו צורך אוכל נפש ממש. ואפשר לומר דרב חנן ס"ל דאמרינן הואיל וכרבה (לקמן דף כ"א) ואי אמרינן הואיל. א"כ אין לחייבו על הולכת סולם בר"ה הואיל וחזי לצורך אוכל נפש כדאמרינן בפסחים (דף מ"ו) גבי חרישה לא חייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור. וכיון דליכא חשד מלאכה דאורייתא לא הוה אסרי ב"ש. וא"ש

ובהכי ניחא נמי לאידך לישנא דרב חנן תיקשי כיון דלר"א ור"ש דס"ל כל מקים שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ע"כ צ"ל דב"ה שרי אפילו בר"ה. וא"כ תיקשי מנ"ל דת"ק פליג בהא סברא דילמא כ"ע מודו דלב"ה שרי אפילו בר"ה. ולפמ"ש א"ש די"ל דלא ס"ל כלל הך סברא דשובכו מוכיח עליו דלא מסיק אדעתיה שמוליכו לשובך. וגם ר"א ור"ש לא ס"ל הך סברא. אלא דר"א ור"ש ס"ל דלא אמרינן הואיל דתנאי פליגי בהך מלתא בפסחים. וא"כ י"ל דבין ב"ש ובין ב"ה ס"ל דלא חיישינן שיאמרו להטיח גגו צריך ולא חשדי ליה רק שעושה שלא לצורך אוכל נפש. וב"ש וב"ה לשיטתייהו דפליגי במתוך כדפרישית. וא"כ לדידן דקיימ"ל כתנאי דהואיל. א"כ ע"כ לב"ש טעמא משום דחשדינן ליה להטיח גגו צריך. וא"כ י"ל גם ב"ה לא פליגי בהך חששא. רק דס"ל דברה"י לא אסרינן כיון שאין רואה. וכדפרישית. ודוק. ועמ"ש לקמן

שם הרואה אומר להטיח גגו צריך. לכאורה קשה מהיכי תיתי לחשוד שלא נטלו בשביל צורך הגוזלות. ואפשר דב"ש לשיטתיה אזיל דס"ל לא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום א"כ היה אתמול אצל השובך ומסתמא היה הסולם שם בשעה שנענע לכן חשדיה ליה שמשום הגוזלות הרי מסתמא היה הסולם אצל השובך ולמה לקחו מן השובך כיון שע"כ אתמול עלה בו לנענע מבעוד יום משא"כ לב"ה שאין צריך לעלות דסגי בלא סולם לומר זה וזה אני נוטל לכן לא חשדי ליה. ועיין (לקמן ע"ב)

שם איני והא אמר רב יהודה אמר רב כל מקום כו' מכאן הקשו על הרמב"ם שנתן טעם דלכך מותר כאן ברשות יחיד משום שמחת יום טוב וא"כ לא פריך הש"ס מידי דילמא הכא שרי טפי משום שמחת יו"ט. וזהו השגת הראב"ד עליו. ועמ"ש בספ"י. וכבר כוונתי לדבריו בהשקפה ראשונה. ונראה דהרמב"ם מפרש דסוגיין לס"ד דלא אסיק אדעתיה הך דמוחלפת השיטה. ואפשר דהכי ס"ל לרב חנן באמת. ולהכי הוכרח לומר דב"ה לית להו דר"י אמר רב דל"ל טעמייהו משום שמחת יו"ט דא"כ תיקשו ב"ה אב"ה דגבי דקר נעוץ לא שרו משום שמחת יו"ט ורב חנן ס"ל ככל הני דחוי דלקמן. משא"כ הרמב"ם י"ל דפסק כר' יוחנן דמחליף השיטה ולא ס"ל שינויא דלקמן דשינויא דחיקא נינהו. וא"כ שפיר י"ל טעמא דב"ה משום שמחת יו"ט. ואע"ג דדעת המ"מ וב"י דהרמב"ם פסק בהדיא בדקר נעוץ כב"ה דמתניתין . צ"ל דמפרש כפירוש הרא"ש דהחליפו שיטתן. וכיון שבלא"ה צ"ל שהחליפו שיטתן. שפיר י"ל טעמא דב"ה משום שמחת יום טוב. ובהכי ניחא שפסק כהך לישנא לחומרא משום דקשיא ליה לפי האמת דכולהו מתניתין דחי לקמן. וא"כ אמאי הוצרך ר' יוחנן להחליף השיטה. אלא ע"כ ר' יוחנן ס"ל דבר"ה ליכא מאן דשרי ולא פליגי רק ברה"י . וא"כ ע"כ טעמא