שמחת יום טוב מד

הו"ל להש"ס לאקשויי ביו"ט נמי נימא לנקר חצרו וע"כ ביו"ט לא שרי לנקר חצרו. והדבר ברור כדפרישית. ושרי לי' מארי' לבעל קרבן נתנאל בזה. ואפשר ליישב הגירסא דאלא וכדברי מהרש"ל שט"ס הוא ברש"י וגרס אלא. וי"ל דבלא"ה רש"י פירש לקמן במשנה דסולם קס"ד סולם המיוחד לשובך עיי"ש. ומשמע דס"ל לפי האמת לישנא בתרא עיקר ופליגי ברשות היחיד. וקשה מנ"ל לרש"י זה. לכן י"ל דרש"י גרם כאן אלא וכדברי מהרש"ל. וכן נראה מלשון רש"י דאין קושיא על בא לימלך. לכן י"ל דס"ל כלישנא דפליגי ברשות היחיד ולב"ה לא חיישינן ברשות יחיד לטעות הרואים וא"כ ליכא למימר טעמא משום הרואה דא"כ בחול נמי. וצ"ל לנקר חצרו בא. וא"כ ע"כ בחצרו איירי והוי רשות היחיד. והרי ב"ה ס"ל דמה שנאסר מפני הרואים לא נאסר ברשות יחיד. לכן מסיק אלא דלרואים לא חיישינן ברשות היחיד רק טעמא משום הבא לימלך. לכן שביק רש"י אשפה דע"כ עיקר טעמא משום הבא לימלך יחיד וכיון דהש"ס מסיק אלא. ע"כ ס"ל דלא חיישינן ברה"י לרואים וא"כ עיקר טעמא משום הך דבא לימלך. וא"כ שפיר פירש רש"י לקמן דס"ד דע"כ תיפס הש"ס הסברא לפי האמת דבר"ה לכ"ע אסור דאי ס"ל לב"ה אפילו בר"ה שרי. א"כ למה חזר הש"ס מחששא דהרואה יתיר חלבו שייך ג"כ אלא. א"ו דלא חיישינן לרואה כלל לפי האמת ברה"י דהכי ס"ל לב"ה במשנה אבל אי איכא סברא להתיר בסולם אפילו בר"ה. י"ל גם ב"ה ס"ל כל מה שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. וא"כ יוכל לישאר סברת חששת הרואה ג"כ כיון דברשות הרבים הוה אסור גם ברה"י אסור. אלא ודאי הש"ס תופס הסברא דלב"ה ס"ל דמותר ברשות היחיד. וכאידך לישנא דרב חנן בר אמי לקמן לכן לא מהני כלל טעמא דהרואה יתיר חלבו רק עיקר משום טעות המכסה בעצמו. לכן קאמר אלא. שאין הטעם בשביל הרואה רק בשביל השוחט הבא לימלך. ועמ"ש לקמן בשמעתא דסולם. ודו"ק היטב

ודע דהפוסקים תפסו להך תירוצא דמשום התרת חלבו לכן לא חילקו אפילו הכין בפירוש עפר משום הכיסוי של כוי ג"כ אין שוחטין אותו ביו"ט. לאפוקי לתירוצא דאינו מוכן לספק א"כ בהכין בפירוש לכיסוי הכוי היה לנו להתיר לשוחטו ביו"ט. וכבר נתעורר בצל"ח למה פסקו לטעם זה להחמיר. ונראה לומר דקשיא ליה להרמב"ם דלעיל פריך סתמא דגמרא ולכסייה בדקר נעוץ. וקשה מנ"ל דהתירו דקר נעוץ ואיסור גומא משום מצות כיסוי דילמא דוקא בודאי התירו ב"ה דקר נעוץ אבל בספיקא לא התירו. וצ"ל דהש"ס ס"ל דלענין איסור דרבנן אין לחלק בין ספק לודאי כיון דאיכא מצות כיסוי מספק כמו שמותר בודאי לכסות ולא חיישינן לאיסור גומא דרבנן הה"ד בספק. ולהכי מתיר הירושלמי משום מצות כיסוי אפי' אפר שהוסק ביו"ט. וא"כ לפ"ז קשה מאי משני דאינו מוכן לספק הא משום מצות כיסוי ל"ח לאינו מוכן דהא אפי' באפר שהוסק ביו"ט מכסין אלמא שאין איסור שאינו מוכן עומד בשביל מצות כיסוי וכיון דודאי לא חיישינן הה"ד בספיקא דמצוה. וצ"ל דהנך אמוראי ס"ל לחלק בין ספק לודאי. והשתא למאי דמסיק לעיל סתמא דש"ס דפריך לכסייה בדקר נעוץ. א"כ סבירא ליה שלא לחלק בין ספק לודאי א"כ ממילא דבעפר שאינו מוכן הו"ל להתיר כיסוי ג"כ משום ספק מצוה. א"כ מוכרח טעמא דמשום התרת חלבו לסתמא דגמ' לעיל ולהכי פסק כוותיה. ודו"ק

עוד נ"ל ליישב דהתוס' לעיל הקשו מאי קמ"ל ר"י הא כבר נשמע מברייתא דהכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכן י"ל קושיית התוס' דמן הברייתא לא מוכח רק דמותר לכסות בו ודאי. וקמ"ל ר' יהודה דעושה בו כל צרכו דאפילו ספק נמי מותר לכסות בו צואה וכדומה שהוא ספק. וא"כ כל התירוצים נסתרים ולא נשאר רק הך משום התרת חלבו והשתא מר זוטרא דהוא בתרא מפרש דברי רב יהודה אלמא כרב יהודה ס"ל. ומר זוטרא היה בימי רב אשי והוא בתרא כדמוכח בפ' אלו מציאות (דף כ"ב). וא"כ ע"כ מוכן נמי לספק ורבא דמשני דאינו מוכן לספק לא משני רק ולטעמיך דלעיל. אבל אדרב יהודה לא משני מידי דאל"כ הו"ל למימר אפר דר"י אינו מוכן לספק כקושיית מהרש"א לעיל. וא"כ רבא לא ס"ל כרב יהודה לענין כל צרכו ולא בא רק לתרץ ולטעמיך דלעיל לכסייה באפר כירה. וא"כ אנן דקיי"ל כרב יהודה דעושה בו כל צרכו אפילו לספיקא צריך לתרץ בכוי טעמא אחרינא משום התרת חלבו. ודו"ק היטיב

בתוס' בד"ה סוף סוף ותימא דהכא משמע דאית ליה ביו"ט עשה ול"ת הוא וכו'. והתוס' נדחקו בזה. וכבר כתבנו בחידושים ישינים בזה. ונראה ליישב עוד דבלא"ה איכא לאקשויה לרבא מתני' דר"ה דשופר של ר"ה אין מעבירין כו' ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ומפרש סתמא דגמרא טעמא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וא"כ תיקשי לרבא דלא ס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא. ואף די"ל לזה כמ"ש הר"ן דלא הוה בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה. מ"מ במג"א (סי' תמ"ו) כתב דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא, וא"כ תיקשי אמאי לא דחי עשה דשופר שהוא עשה דרבים לא תעשה דיו"ט. לכן נראה דבלא"ה הקשה הר"ר יוסף בקדושין (דף ל"ד ע"א) ניהו דיו"ט עשה ול"ת הוא והיה מותר להדליק שמן שריפה ביו"ט ע"י נשים דיו"ט הו"ל מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות. ותירץ דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים טפי וא"כ י"ל דרבא מודה דיום טוב עשה ול"ת הוא רק דס"ל דהיה לו להיות מותר על ידי נשים לכן הוכרח לשנויה דלבדו לא מילה ושלא בזמנה. ועפ"ז י"ל דודאי כאן צריך להבין מאי משני בהדי דכתיש מכסה הא מ"מ איכא למגזר דילמא עביד כתישה וכיון דמשכחת שידחה ל"ת לא גזרו בשבות דרבנן אפילו לא הוה בעידנא וא"כ אכתי צריך להבין גם כאן הא יש מציאות שיודחה ל"ת ע"י נשים דפטורות מן העשה דיו"ט דה"ל מצות עשה שהזמן גרמא אך קיימ"ל דמי ששפך יכסה ואין יכול ליתן לאחר רק מדין שליחות כמ"ש בתשובת וא"כ אם איש שוחט צריך הוא לכסות . ואיתא בב"מ (דף י') דפליגי אי יש שלד"ע. ופריך מגניבה ומשני לחד תירוצא דאמרינן אשלד"ע רק היכא דשליח בר חיובא משא"כ חצר לאו בר חיוב הוא ולאידך תירוצא כי אמרינן אשלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד, ונ"מ היכא דאמר לישראל קדש לי גרושה או אמר לאשה אקפי לי קטן אי אמרי' היכא דשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו וא"כ להך תירוצא מחייב שולחו, וא"כ א"א לדחות העשה שיצוה לאשה שתכסה דכיון דאשה לאו בר חיובא א"כ מחייב שולחו אלא שאפשר שתשחוט האשה ג"כ. וי"ל לסייע הלכות א"י הובא בתוס' ריש חולין דנשים לא ישחטו וא"כ שפיר נשאר העשה ול"ת. וא"כ מיושב משופר דמודה רבא דעשה ול"ת הוא ול"ל שיהי' נדחה ע"י נשים דהא נשים פטורות ממצות שופר וא"כ אין עשה אצלם ושפיר קאמר דיו"ט עשה ול"ת הוא אליבא דכ"ע. מיהו י"ל לא פלוג רבנן בין דאיש אינו שוחט, מיהו בעיקרא דמילתא י"ל דאסור גם לרבא כמו מילה שלא בזמנה ואין קושי' משופר

עוד נראה ליישב קושיית התוס' דקושיית הש"ס לרבה לשיטתיה מוכח דס"ל יו"ט עשה ולא תעשה הוא. והוא דרבא אמר טעמא דשופר לא דחי שבח משום דגזרינן שמא יעבירנו. והובאו במג"א דברי מהרמ"פ אמאי לא קאמר שמא יתקן כלי שיר. ותירץ דמשום הכי לא יכלו להעמיד דבריהם. דא"כ לעולם לא יתקעו אף ביו"ט. ואי לא ס"ל לרבה הך דיו"ט עשה ול"ת הוא. א"כ ביו"ט אפילו לתקן שרי אם צריך לצורך שופר דעשה דחי לא תעשה. וא"כ הדק"ל לימא משום שמא יתקן כלי שיר דשייך ביו"ט משא"כ בשבת הוה ל"ת שיש בה סקילה ולא דחי. אלא ודאי ס"ל דיו"ט