שמחת יום טוב מג

ועם מ"ש נסתלק תלונת הט"ז מעליהם

שם אמר רבה שחט ציפור מעי"ט אין מכסין דמו בי"ט . ופירש"י דהיה לו לכסות מבעוד יום. וקשיא לי כיון דחזינן במתניתין אפילו היכא דלא ישחוט לכתחילה כגון בדקר נעוץ. מ"מ בשחט מודו דיחפור בדקר ויכסה. וע"כ הטעם משום מצות כיסוי. ולכן כתבו הפוסקים דאפילו באפר שהוסק ביו"ט שרי משום מצות כיסוי בדיעבד וא"כ בעיו"ט נמי לשתרי ואי משום שהיה יכול לכסות מעיו"ט גם במתניתין נימא דלא היה לו לשחוט כלל ואע"ג דשחט שלא כדין שרי משום מצות כיסוי. וא"כ כ"ש בשחט מעיו"ט שלא עשה שלא כדין כלל בשחיטה שהיה לנו להתיר משום מצות כיסוי. ומתוך זה נ"ל דחששו חכמים טפי לטרחא ביו"ט מלאיסור מוקצה או גומא בדקר נעוץ אלא דבשחט ביו"ט הוצרכו להתיר איסור הטורח משום שמחת יו"ט שיוכל לשחוט ולאכול וכיון דהך איסורא דטרחא כבר אשתרי משום שמחת יו"ט התירו משום מצות כיסוי גם איסור גומא או אפר שהוסק ביו"ט ועשו לענין מצות כיסוי אפר אינו מוכן כמוכן משא"כ בשחט מעיו"ט שלא הותר כלל הטרחא ביו"ט גם משום מצות כיסוי לא התירו הטרחא

ובהכי ניחא מה שסתמו הפוסקים ומשמע דאפילו בעפר מוכן אין מכסין. וכ"כ המג"א בהדיא. ובס' פ"י כתב שלא ידע למצוא טעם לזה למה אסור בעפר מוכן. ולפמ"ש הדברים מוכרחים דאין לפרש כאן באיסור שאינו מוכן דוקא דא"כ אין לחלק בין שחט מעיו"ט לשחט ביו"ט כיון שהתירו משום מצות כיסוי אפילו בשחט ביו"ט במקום שלא היה לו לשחוט. אע"כ הטעם משום טרחא ודוקא בשחט ביו"ט שהותר הטרחא משום שמחת יו"ט עשו לענין מצות כיסוי עפר הבלתי מוכן כמוכן. משא"כ בשחט מעיו"ט שלא הותר כלל הטרחא. וכדפרישית. כנ"ל ברור

וארווח לן בזה דברי רש"י שכתבתי לעיל שנראה מדבריו בכוי איכא איסורא משום טרחא. והוא נגד סוגיא דלעיל דל"ל טעמא דהתרת חלבו ולמאי דפרישית א"ש טובא דאי לאו גזירה דהתרת חלבו לא שייך לאסור בכוי טפי מודאי דהא בודאי אפילו עבר ושחט שרי לטרוח והיינו ע"כ כיון דאילו היה לו עפר מוכן. לא העמידו חכמים דבריהם לאסור הטרחא משום שמחת יו"ט כדי שלא יצטרך לאכול בשר שנשחט מאתמול. וא"כ מה"ט גם בכוי היה להם להתיר הטרחא כיון דאי לא שרית ליה ממנע משמחת יו"ט אין לחלק בין ספק לודאי. רק לפי האמת דבכוי אין שוחטין לכתחילה בלא"ה משום גזירה דהתרת חלבו וא"כ לא אשתרי הטרחא בכוי כלל. וא"כ י"ל דמשום גזירה דהתרת חלבו אפשר שלא היו מעמידין דבריהם בשחט כבר לעקור הכיסוי משום ספק רק כיון דליכא היתירא בשום אופן לשחוט לכתחילה ממילא אסור גם בשחט משום טרחא דבמקום טרחא העמידו חכמים דבריהם וא"כ אדרבה פירש"י בכוי אליבא דהלכתא דקיימ"ל כרמי ברי' דרב ייבא כמ"ש הפוסקים וכדמוכח נמי ממימרא דרבה דהכא דשחט ציפור מעיו"ט ולרבא לעיל לא תיקשי הברייתא דלרבא י"ל בלא"ה דמפרש הברייתא ולא כוי בלבד היינו משום דאינו מוכן דספק ואיירי בעפר שאינו מוכן דלרבא ל"ל הטעם משום טרחא כיון דמהני הכנה בפירש לכוי ממילא אין איסור הטורח חל כלל בכוי משא"כ לרב ייבא שאין היתר לשחוט כוי לכתחילה ממילא שייך איסור טרחא ביו"ט דחששו לו טפי מלאיסור מוקצה כדפרישית דאפילו בשחט חיה ועוף ובהמה העמידו דבריהם. ומתוך זה מוכרח דבנתערבו חיה ובהמה אפילו בעפר מוכן אין לכסות. וכדעת רש"י ורמב"ם. ודלא כהטור דמכאן מוכח דחששו טפי לטרחא מלאיסור מוקצה. והכל נכון וברור בס"ד. ודוק היטיב

בפירש"י בד"ה נהרבלאי אמרי בסנהד' מפרש דהוא רמי בר ברוכי עכ"ל. לכאורה שפת יתר הוא ומאי נ"מ בזה ולא היה בו מהקפידא כ"כ אם רש"י נתכוון בדיוק זה. אך ממ"ש בסמוך אמרי במערבא ולא פירש רש"י בו כלום אף דאיתא בסנהדרין ג"כ שם דהוא ר' ירמיה. א"כ נראה כי לא דבר ריק הוא. ונראה מחכמת לשונו של רש"י וסידורו שאחר שפירש הדין שאמרו נהרבלאי. חזר ורשם על נהרבלאי. נראה שרש"י בא ליישב פירושו בעצמו שפירש דטעמא דצואה נמי קרובה לודאי הוא. והנה היה אפשר לפרש דס"ל אפילו מה שמוכן לודאי מהני נמי לספק. אלא דרש"י הוכרח לפרש כן דא"כ תיקשי איך יתרץ ברייתא דכוי אין שוחטין אותו ביו"ט. ע"כ צדק מה שמוכן לודאי אינו מוכן לספק וא"כ ע"כ הא דמותר לכסות בו צואה משום דחשיב נמי ודאי אלא שלא תאמר לעולם מוכן לודאי הוה מוכן לספק ובכוי טעמא משום התרת חלבו אבל כיון דלקמן נזכר תירוץ זה בשם רמי בר ייבא ואם איתא דנהרבלאי ס"ל משום התרת חלבו הו"ל להזכיר רמי בר ברוכי דע"כ ס"ל משום התרת חלבו. ולזה נתחכם רש"י לפרש דנהרבלאי היה בגרסתו סנהדרין רמי בר ברוכי. ואינו המוזכר לקמן. א"כ משמע דנהרבלאי דהוא רמי בר ברוכי לא סמכו על תירץ התרת חלבו אלא דס"ל בלא התרת חלבו אינו מוכן לספק. וא"כ ע"כ דס"ל דלהכי כוי אין שוחטין אותו משום דאינו מוכן לספק א"כ ע"כ צואה נמי ודאי חשיב

בפירש"י בד"ה אלא לא גרסינן כו'. המהרש"ל מחק זה. וכוונתו דודאי למאי דמסיק משום דלא אמרי' טרח וכסי א"צ תו לטעמא דבחול לנקר חצרו עביד וביו"ט לא שייך לנקר חצרו דטעמא משום דטעי משום דאמרינן ליה ביו"ט טרח וכסי וא"כ שייך לומר אלא. אין הטעם בחול משום שלא יטעה הרואה שיאמר לנקר חצרו רק בלא"ה מספיקא י"ל טרח וכסי. מיהו מלשון רש"י בסמוך שכתב כלומר בחול זה שהורוהו לכסות לו מחזיק ליה בחיה ודאית כו'. משמע דעיקר התירוץ על בא לימלך. אבל על הרואה שפיר י"ל לנקר חצרו. מיהו על שחט באשפה ע"כ הטעם ג"כ משום דגם הרואה מסיק אדעתיה דמספיקא נמי מכסה. רק לפי לשון הגמרא מי אמרי ליה רבנן טרח וכסי. משמע ליה לרש"י דקאי אבא לימלך. ומזה משמע ליה לרש"י דנשאר הטעם הראשון דבחול אומר הרואה לנקר חצרו. וא"צ לסבר' דמספיקא נמי אמרינן ליה טרח וכסי. דהא עדיף דאפילו מי שאינו יודע להפלות בין ספק שיאמרו לו בחול לכסות הטעם לנקר חצרו פשוט טפי ומהיכי תיתי לדחותו דאפילו מי שיעלה על דעתו שלא יטרח גם בחול מספק אין מקום לטעות היכא דשייך לנקר חצרו אבל ביו"ט ודאי לא שייך לנקר חצרו והא טעמא דניחא טפי. לכן לא נקט הש"ס רק לתרוצי היכא דלא שייך הטעם בחול לנקר חצרו כגון שבא לימלך אבל על הרואה האי טעמא תריצא אפילו למי שאין יודע לחלק ולומר דמספק יטרח לכסות. וזהו ברור בכוונת רש"י ודבריו מזוקקים בלשון הש"ס. עכ"פ פשיטא דביו"ט לא שייך לנקר חצרו עביד

וראיתי בש"ס דפוס קאפוסט שנדפס ספר קרבן נתנאל סביב הרא"ש באות נ"ד שכתב הלכך אין מכסי דמו ביו"ט כלל אפי' באמצע החצר דאיכא למימר לנקר חצרו דס"ל להרי"ף דהדר מהך שינויא דלנקר חצרו. אבל רש"י מוחק תיבת אלא דבי"ט היכא דעביד לנקר חצרו שרי לכסות כוי וכ"פ רמ"א ע"כ. ובמחכ"ת דבריו משובשים וכד ניים ושכיב רב אמר להא מילתא דהא הא דקאמר לנקר חצרו הוא טעם דוקא לבחול אבל ביו"ט אסור לכסות. א"כ ע"כ לא שייך טעמא דניקור חצרו ביו"ט. וא"כ כי לא גרים רש"י אלא משמע שנשאר הטעם דביו"ט לא שייך ניקור חצרו ואי גרס אלא. היה אפשר לומר שחוזר מן הטעם לנקר חצרו דהיכא דשייך ניקור חצר גם ביו"ט שרי, א"כ בעל קרבן נתנאל לא ירצה קרבנו. דאזיל בתר איפכא. מיהו לקושטא דמילתא נראה דמהא לא הדר כלל דביו"ט לא שייך לנקר חצרו דא"כ