שמחת יום טוב מא

דבר ספק כגון צואה. ובזה נבא אל הענין כי רש"י פירש הקושיא מסיפא. וקשה מנ"ל הא. אלא נראה דקשיא ליה קושיית התוס' מאי פריך אי הכי הא בלא"ה נמי קשה מאי איריא ספק. לכן נראה דודאי י"ל דשחיטת חיה ג"כ ש בגדר ודאי שמא לא ישחוט חיה. וא"כ י"ל דמרישא ליכא למיפרך אמאי אין שוחטין די"ל מה שמותר לודאי אינו מוכן לספק. והיינו משום דשחיטת חיה ג"כ אינו ודאי רק דבודאי דאיכא מצות כיסוי התירו לשוחטו ולטלטל העפר כיון דאיכא מצות כיסוי הוה כמו ודאי. ושפיר הוה העפר מוכן אבל בספק שישחוט לכתחילה אין מתירין לו אף דלאחר שישחוט לא יגרע מניקור חצירו. וכמו צואה שמותר אף בספק מ"מ לא שרינן ליה לכתחילה להעשות החצר בלתי נקי שיצטרך לכסותו. לכן עיקר הקושיא מאם שחטו אין מכסין דמו. ואין הקושיא שיהיה היתר בשביל מצות כיסוי. די"ל דספיקא לא שרינן. לכן בלא דר"י לא קשיא לן. אבל השתא דאמר ר' יהודה עושה בה כל צרכו ס"ד דאפילו מידי דהוה ספיקא. א"כ עיקר הקושיא אם כבר סחט מי גרע מניקור חצירו ואם בא לו צואה במקום ההוא הכי נמי יכול לכסות. לכן דייק רש"י בלשונו הזהב אפילו הוא בהמה לכסייה. אבל בלא דר' יהודה י"ל דפשיטא ליה דאינו מוכן לדבר שהוא ספק. ואף שספק מצוה היא. ולכן אין הקושיא רק אדרבי יהודה ולזה פקח רש"י עיניו דודאי הקושיא מדקר נעוץ דאיכא איסור גומא יכול לדחותו דלא התירו בספק מצוה. לכן עיקר הקושיא מאפר כירה דתני בהדיא דמוכן הוא כפירש"י. וע"ז משני בלית ליה. ופריך מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי. ואף שיש לומר שיש לו דקר נעוץ שאינו מותר בספק. לא משמע ליה שיהיה לו דקר נעוץ ועפר דר"י ואפר כירה אין לו. דהא שכיח טפי מדקר נעוץ וכמו שמפורש הקושיא לקמן. ומשני על הרישא לא מבעיא קאמרי. ופריך מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין דמו מכלל דרישא בדאית ליה עסקינן. דודאי מסיפא אין קושיא אלימתא כנ"ל די"ל דמשכחת במציאות שודאי מכסין בדקר נעוץ ובספיקא לא שרינן אבל עיקר הקושיא מרישא שבא לאורויה דין הכוי משונה משאר חיות. שחיה ודאי שוחטין וזה אין שוחטין. וכיון דאפר כירה ועפר דר"י שכיח טפי מדקר נעוץ ולא שכיח כלל שיהיה לו דקר נעוץ ולא יהיה לו עפר דר"י ואפר כירה דהא באמת לכתחילה אין שוחטין על דקר נעוץ. א"כ ודאי לא שייך בו הכנה שאינו מועיל לו. א"כ בודאי יותר יתכן שיהיה לו אפר כירה ועפר דר"י משיהיה לו דקר נעוץ. ואיך פסיקא דכוי אין שוחטין. דאם אין לו מה דשכיח כגון אפר כירה ודר"י. כ"ש שלא יהיה לו דקר נעוץ ולא שייך לגזור על הכוי לבדו שאין שוחטין. ואע"ג דכבר שני הרישא דלא מבעיא קאמר ס"ל דמדקתני סיפא אין מכסין משמע ודאי דרישא נמי טעמא משום כיסוי הוא. ולא יתכן שיגזור עליו אין שוחטין מה שהוא בודאי ג"כ שאין שוחטין רק ביש לו אפר כירה או עפר דר"י. א"כ לא שייך לומר אין שוחטין. שהרי מ"מ לרוב הכוי נשחט ביש לו אפר כירה או דר"י כמו ודאי. לכן מסיק דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק. ופירש"י הה"ד עפר דר"י דכל שהכינו סתם אינו מוכן לספק. נמצא דהא דמותר לכסות באפר כירה. היינו אע"ג דשחיטת חיה ביו"ט נמי ספיקא הוא משום מצות כיסוי חשיב כודאי. משא"כ בספק כיון דשחיטת חיה גופיה ספיקא ולא קשיא אלא דאפילו בהמה לכסייה משום ניקור חצרו. וכיון שאינו מוכן לספק בשביל ניקור חצרו משום ספיקא דמצוה נמי לא שרינן. כנ"ל לפי פירש"י. מיהו אפשר לפרש דעפר דר"י שהכינו לכל צרכו י"ל גם ספק בכלל. אבל אפר כירה שמוכן מצד עצמו אינו מוכן לספק כיון דלאו הכנה בפירוש הוא. ודו"ק

שם אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק. דבר זה קשה להבין דבשלמא בספיקא דצואה דמייתי י"ל דהכנה דודאי לא מהני לספק ושמא לא יצטרך לכיסוי צואה כלל משא"כ בכוי כיון דטעון כיסוי מספיקא וחייב לכסות כמו ודאי למה לא יהיה מוכן לספק. ואפשר דהא דאפר כירה מוכן הוא היינו משום שדרך לכסות באפר כירה. ולכן הוה כאלו הזמינו בפירוש לכיסוי אין בכללו רק ודאי מדלא פירש לכיסוי ספק והכי נמי (עפר) אפר כירה (דר' יהודה)

שם רמי בריה דרב ייבא אמר כוי ה"ט דלא מכסינן גזירה משום התרת חלבו כו'. קשיא לי לפמ"ש קצת פוסקים דלהכי אין ישינין בשמיני בסוכה משום דבשלמא ביום אית ליה היכירא במה שאינו מברך משא"כ בשינה וא"כ הכי נמי אמאי נגזור משום התרת חלבו הא אית ליה היכירא במה שאינו מברך על הכיסוי כמ"ש הפוסקים. ואי משום הרואה שאין יודע אם בירך אם לאו מאי פריך בא לימלך מא"ל הא בבא לימלך ודאי איכא היכירא שמורין לו שיכסה בלא ברכה

וכתב הרא"ש והא דאין שוחט לתוך הכלי ומכסה בלילה לפי שאין שוחטין לתוך כלי. והקשה הדרישה יתן עפר בכלי ותירץ דמ"מ ממה שיראו שנותן עפר יאמרו שחי' הוא לכן צריך לשמור הדם לכסות. ויש לדקדק דהתינח בכוי שיש לגזור משום התרת חלבו מ"מ קשה בחיה גמורה אמאי לא ישחוט אם אין לו עפר מוכן הא לעיל משמע דפליגי ביש לו עפר למטה. וא"כ קשה יתן העפר שלמטה לתוך הכלי וישחוט לתוך הכלי ויצניעו הדם עד הלילה דבהא ליכא למגזר מידי כיון שחיה ודאית היא. וי"ל דהעפר שלמטה ג"כ אינו מוכן רק עפר תיחוח בקרקע עולם שאין יכול לטלטלו דהא אם אין לו עפר מוכן אסור לטלטל העפר לצורך כיסוי. ולפ"ז אם יש לו עפר מוכן למטה יוכל לשחוט לתוך הכלי ויתן העפר שלמטה בכלי וישמור הדם עד הלילה. מיהו כיון דא"צ לכסות כל הדם א"כ אפשר ליתן מקצתו למטה ומקצתו למעלה

ארא דקשה מאי קשיא ליה להרא"ש שישחוט לתוך הכלי הא הדם אסור בטלטולו קמבטל כלי מהיכנו. וראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. וכתב דמותר לבטל כלי מהיכנו לצורך אוכל נפש. כמ"ש התוספות לעיל דטלטול מותר לצורך אוכל נפש . וקשה לי דהא חזינן דאין מותר לשחוט אם אין לו עפר מוכן אלמא אפילו לצורך אוכל נפש אסור לשחוט . וצ"ל דמה שכתבו התוס' לעיל דמוקצה מותר לצורך אוכל נפש היינו כשאין יכול לעשותו מעיו"ט כמו שמסלקין אפר הכירה לאפות דהא לא אפשר מאתמול ומשום שאפשר שיסלקנו כשראוי לצלות בו ביצה לא חיישינן דא"צ לצמצם כ"כ ושרי בשביל אוכל נפש אבל באפר כיון שיכול להזמין מאתמול אסור באינו מוכן וא"כ גם איסור לבטל כלי מהיכנו לא שייך להתיר לצורך אוכל נפש כיון דלא היה צריך לזה ויכול לתקן מאתמול שלא יצטרך לבטל הכלי מהיכנו. וכעת אין ספר צל"ח בידי. ואפשר לומר דס"ל להרא"ש כיון דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ כשמצטרך לו הכלי לכסות בו איזו משקה מפני גילוי או מפני שרצים וכדומה מותר לטלטל הכלי כיון שצורך אוכל נפש הוא. וא"כ י"ל בשלמא בשבת הוה ביטול כלי מהיכנו ודומה לבונה שקובעו ואי אפשר לטלטלו כל היום אבל כאן שלצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכלי היינו אוכל נפש שמצטרך לו ביו"ט ולא שייך שהיה לו להכין מעיו"ט וכיון שיש מציאות לטלטלו לצורך אוכל נפש א"כ אין הכלי מחובר בהחלט ולא שייך ביה ביטול כלי מהיכנו

מיהו קשה לי יתן בכלי מים עכורים ואז מותר לשחוט לתוך הכלי ובלילה כיון שיש בו מראה דם חייב לכסות כדאיתא ביו"ד (סי' כ"ח). ואפילו תימא דבכה"ג נמי איכא למיגזר משום התרת חלבו מדטרח ליתן מים עכורים לתוך הכלי. מ"מ קשה בעוף וחיה גמורה ישחוט לתוך כלי אפילו אין לו עפר מוכן רק יש לו מים עכורים ליתן בכלי ושפיר יכול לשחוט לתוך הכלי ואפשר דבכה"ג שרי באמת. וצ"ע: