שמחת יום טוב מ

משום דקעביד גומא. ובמג"א ביקש לומר דאיירי בתיחוח לגמרי שאין שייך בו גומא. וכתב שכן כתבו התוס' והר"ן . וליתא דאדרבה מדברי רש"י ותוס' שכתבו דקמ"ל דלא אמרינן דבטלה אגב קרקע. מוכח כמ"ש דאי איירי בתיחות לגמרי אפילו בקרקע עולם נמי לא שייך ביה חפירה כמ"ש התוס' והר"ן לעיל וא"כ בהך עפר שהכניס שאין בו משום מוקצה וגם חפירה אין בו דלא עביד גומא כלל אפילו אי בטלה מאי איסור יהיה בזה הא אפילו בקרקע עולם מהני הזמנה בדקר נעוץ . ולכן נראה כמ"ש דהיכא דלאו קרקע עולם הוא ליכא איסור גומא כלל. וכמו שהוכחתי גם כאן מאפר כירה דאפילו אי עביד גומא ליכא איסורא. וכן הסברא נותנת דלא דמי לבנין כלל. ואפילו בקרקע עולם הוה מקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה. וא"כ אין איסור כלל במה שתוחבין נר של שעוה בחול כיון שהוא תלוש מן הקרקע ומוכן לכך אף דשייך גומא אין בו איסור וכן משמע מפשטא דלישנא דרב יהודה דקאמר ועושה בה כל צרכו ולא חילק כלל בין עביד גומא כשנוטל מאמצעו כיון שהוא דבר השכיח אפילו בעפר התיחוח שישאר גומא באמצעו. א"ה לית בזה איסורא כלל. ואף שיש לדחות מ"ש להוכיח מלשון רש"י ותוס' די"ל אי בטלה לגבי קרקע הבית יש בו איסור מוקצה אבל לעולם איירי בתיחוח לגמרי שכשנוטלין ממנו נופלת הגומא. מ"מ מ"ש נ"ל עיקר, ובשל דבריהם שומעין להקל

שם ודאי נמי עביד גומא כו'. וא"ת דילמא גם באפר כירה איכא איסורא קצת ולא שרי רק בודאי אבל לא בספק. וי"ל דכיון דאפר כירה שרי לכתחילה בודאי משום שמחת יו"ט אין לחלק בין ספק לודאי. ולהך ס"ד דאיכא איסורא בהאי דעביד גומא. צ"ל מתניתין דאפר כירה מוכן הוא היינו לכיסוי דוקא. ודו"ק

שם ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי לא תעשה וקשיא לי דהתינח בהך כיסוי שאחר שחיטה. אבל אכתי אמאי שרי ליתן עפר קודם שחיטה הא איכא למגזר דילמא עביד כתישה. וקודם שחיטה לא שייך אתי עשה ודחי ל"ת דלא לשחוט ולא לכסי. ועוד קשה לפמ"ש הרא"ש דלרבי אין שוחט לתוך הכלי משום דאין שוחטין לתוך הכלים. וא"כ אמאי ידחה הלא תעשה הא אפשר לשחוט לתוך הכלי. וכן הרגיש ג"כ בזה דודי זקני הגאון בס' כרתי ופלתי. ולכאורה היה רל בזה דהכא לרבה לשיטתיה קיימינן דס"ל הואיל. ומבואר בפסחים דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוייה דם צפור. הרי אפילו בלית ליה דם צפור כלל ליכא איסורא דאורייתא דאיכא למימר הואיל וחזי אי מקלעי ליה דם צפור . וא"כ גם בכיסוי של קודם שחיטה א"ש דמ"מ שייך הואיל וחזי אי הוה ליה דם צפור. וכמו כן לא קשיא דישחוט לתוך הכלי דמ"מ ליכא איסורא הואיל וחזי לכיסוי כשאין לו כלי דשפיר דחי הלא תעשה וא"ש אלא דבאמת קשיא לי איפכא כיון דרבה ס"ל הואיל וא"כ בספק נמי ליכא איסורא דאורייתא אי עביד כתישה הואיל וחזי לודאי. וצ"ל דמ"מ החמירו טפי בספק כיון שלא ניתן לא תעשה לדחות מצד עצם הכיסוי אע"ג דאיכא למימר הואיל גבי הכיסוי. משא"כ בודאי לא החמירו כיון שניתן לא תעשה לדחות בגופו. ובהכי ניחא מאי דקאמר הש"ס הא לא קשיא בהדי דכתיש מכסי. והוא תמוה דהא אכתי איכא למגזר דילמא כתיש קודם הכיסוי . ולמאי דפרישית א"ש דכיון דיש מציאות שתדחה הלא תעשה שרי בכל גווני משום הואיל גבי ודאי. ובזה יש ליישב קושיית התוס' על רבא דהקשו דכאן משמע דגם רבא אית ליה שיו"ט עשה ולא תעשה הוא וכו'. ולפמ"ש א"ש דרבא לא הדר ביה מהך טעמא דיו"ט עשה ול"ת הוא רק משום או דרבא לא ס"ל הואיל. וקשיא ליה מ"ש ספק מודאי אי חיישינן דילמא עביד כתישה אפילו ודאי נמי אמאי שרי לטלטל האפר ליתן למטה קודם שחיטה. או דאדרבה כיון דס"ל הואיל ס"ל דגם בספק ליכא למגזר כיון דלעולם אין בכפישה איסור דאורייתא. ולהכי לא ס"ל שינויה דרבה אלא דסתמא דש"ס לדידן דקיי"ל באמת דיום טוב עשה ול"ת הוא. ולק"מ. ודו"ק

מיהו לדעת הגאונים שהביא הרמ"א ביו"ד דבהולך במדבר יכול לשחוט לתוך כסותו ולברך על הכיסוי וכשיבא לישוב יכבסנו. א"כ קשה הא משכחת לה ולמה ידחה הלא תעשה. ואין לומר דבכה"ג נמי אסרינן אי לא היה לו כסות וסנדל. דהא התוס' בפסחים הקשו צרכי שבת לישתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה. ותירצו דחולה שיש בו סכנה לא שכיח. א"כ כ"ש בכה"ג דלא משכחת לה אלא בגברא ערטלאי בלא בגד ובלא סנדל והא לא שכיח כלל. גם קשה מתני' למה לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ישחוט על כסותו ויכבסנו אח"כ דמתני' ודאי לאו בגברא ערטלאי מיירי. ודוחק לומר דההיא כשאינו רוצה לטנף כסות וסנדל. ואפשר דאיכא איסורא משום צובע כמ"ש בא"ח (סי' שכ"ח). מיהו קשה דהא מקלקל. וצ"ל דמ"מ לכתחילה דפטור אבל אסור. וא"כ ב"ש דמתיר לכתחילה איסור גומא משום שמחת יו"ט. א"כ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט לתוך כסותו דאיסורא דמקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה התירו חכמים לב"ש

תו קשיא לי לכ"ע אמאי לא ישחוט ביו"ט הא א"צ לכסות כל הדם ודם שעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות. וא"כ יוכל לשחוט ביו"ט בלא שום הכנת עפר ויצנע הסכין עם דמו שעליו עד הלילה ובלילה יגררנו ויכסנו . וגם למה נדחה שבות דדקר נעוץ כיון שיכול להצניע הסכין עם דמו עד הלילה ואז יגררנו ויכסנו. ואפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' בפ' כיסוי דם (דף פ"ד) בד"ה יצא זה שמחוסר גרירה ושפיכה לא דמי לדם הניתז ושעל הסכין דהתם אם לא היה ניתז א"צ גרירה אבל כאן אי אפשר בלא גרירה. וא"כ י"ל כאן נמי כיון דגזרו חכמים שלא יכסה ביו"ט אף שהוא גזירה מדרבנן סוף סוף צריך גרירה. ובלא ניתז לא היה יכול לכסות. א"כ לא מהני ע"י שיגררנו. ואעפ"י שאינו אלא מדרבנן. מ"מ סוף סוף מחוסר גרירה וא"א בכיסוי בלא"ה. כעין שמצינו לענין ביטול חמץ כיון דמדרבנן אסור לאו ברשותו קאי לבטלו שסוף סוף אין יכול להנות. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה הרא"ש שיקבל דמו בכלי ויכסנו בלילה. ולפ"ז ניחא כיון שגזרו חכמים שלא יכסה ביו"ט וצריך אח"כ מעשה להריק הדם מן הכלי בלילה לא הוה ושפך וכיסה כיון שצריך מעשה אחר בנתים ובל"ז לא יכול לכסות ובזה היו מיושבין כל הקושיות. ועיין ב"ק (דף. ע"ב) גבי חולין שנשחטו בעזרה. וצ"ע הדמיון

שם הא לא קשיא דבהדי דכתיש קא מכסה. וקשה אכתי בעפר שלמטה איכא למגזר דילמא עביד כתישה. ואפשר דקאי לרבה ולרבה לשיטתיה י"ל כדלעיל דלא צריך עפר דלמטה לכן אמר שחוט חפור וכסי. לכן רבא אע"ג דלא ס"ל יו"ט עשה ולא תעשה הוא. מ"מ הוצרך לתירוץ אחר דס"ל דבעינן עפר למטה ולא הוה בעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה. ומיושב קושיית התוספת וע' בחידושי

שם אלא אמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק כו'. כבר עמדנו בזה בחידושינו שאין זה מובן כלל שהרי מ"מ צריך כיסוי ואם דעתו לשוחטו איך שייך שאין דעתו לספק. ומתוך זה עמדתי על עומק פירש"י דכל הסוגיא מוקשה. א' קושית התוס' לעיל דפריך אי הכי מאי בל"ז י"ל. ב' גירסת הש"ס מכלל דרישא בדאית ליה ולא פריך מסיפא. ג' למה לא פריך לעיל מרישא דאין שוחטין אותו ביו"ט. ד' פירש"י לעיל אעילו הוא בהמה לכסוייה. ה' מה שהיפך רש"י להקדים דקר נעוץ לאפר כירה למאי שגרס הש"ס להיפך . לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' מאי קמ"ל ר' יהודה הא כבר מוכח מהברייתא דמכניס עפר לגינתו ולחורבתו. לכן אפשר לומר דר' יהודה דקאמר כל צרכו משמע ליה אפילו