שמחת יום טוב לט

ספק לודאי היכא דיש חשש איסור כגון בדקר נעוץ או באפר כירה רק הקושיא כיון דעפר דר"י שכיח טובא מאי פסקא דנקט אין מכסין בו דמו כיון דאפילו ודאי אין מכסין בו רק בעפר מוכן ולא ניחא ליה למימר דאירי שאין לו עפר דר"י ויש לו אפר שהוסק ביו"ט או דקר נעוץ כיון דאפר דר"י שכיח טפי לא הול"ל אין מכסין את דמו בסתם אלא ודאי אפר דר"י לא מהני לכסויה כלל ושפיר נקט אין מכסין דמו אף שיש לו דקר נעוץ מ"מ כיון דאיכא איסורא דגומא לא ניתן לדחות מספק וגרסינן לכסייה באפר כירה כמ"ש התוס' לעיל בסמוך דזהו שרי אפי' לכתחילה אבל לענין דיעבד שפיר יש לחלק בין ספק לודאי אלא דלא ניחא דאיירי דוקא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט ודקר נעוץ שאינן שכיחין כ"כ כמו עפר דר"י כן נ"ל. ודוק

ועוד נראה דבל"ז לא קשיא די"ל דקאי אמתני' דבמתני' תנן לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן וס"ל דעפר מוכן לכיסוי בפירוש וא"כ במתני' דאיירי שהכין בפירוש בשביל חיה ועיף וא"כ י"ל כיון דבעי הכנה בפירוש לשם חיה ממילא זה שהכין לודאי אינו מוכן לספק אבל השתא דרב יהודה קאמר דאפילו הכניס עפר סתם עושה בה כל צרכו א"כ ממילא מתני' דקתני עפר מוכן מבעוד יום אפילו הכינו סתם דכיון דלא בעי הכנה בפירוש לשם כיסוי לאו בשופטני עסקינן שידקדק להכין דוקא לכיסוי חיה ועוף. וגם י"ל דלא יזיק מה שהכינו בפירוש כיון דלא צריך ויתר כנטול דמי א"כ פריך שפיר מכוי שג"כ מוכן הך עפר לכסות בו דם כוי ופריך לכסייה בדקר נעוץ היינו בדיעבד משום מצות כיסוי או באפר כירה משמע דנקט דמוכן הוא בסתם בלא הכנה אלא דלית ליה אם כן אפילו ודאי נמי

עוד י"ל בדרך שכתבו התוס' דודאי עפר דר"י שכיח טפי מאפר כירה וא"כ בל"ז י"ל דיש לו עפר דר"י אלא שלספק לא מהני עפר דר"י רק לודאי וא"כ לא קשיא אפי' ודאי דודאי מכסה בעפר דר"י אבל השתא דרב יהודה מתיר לעשות בו כל צרכו א"כ אפילו בהמה מכסה בו והך עפר שכיח טפי מאפר שהוסק מעיו"ט א"כ ליכא למימר דלית ליה עפר דר"י א"כ כיון דאין לו מה ששכיח כ"ש דלית ליה מה שאינו שכיח א"כ כשאין לו עפר דר"י כ"ש שאין לו אפר כירה א"כ אפילו ודאי נמי במה יכסה דאפר כירה נמי י"ל דאינו מוכן לספק אבל ר"י דקאמר כל צרכו היינו אפילו לספק א"כ אם אין לו עפר דר"י כ"ש שאין לו אפר כירה א"כ אפילו ודאי נמי והתרצן משני ליה דאפר כירה נמי אינו מוכן לספק וס"ל הה"ד עפר דר"י כפירש"י לקמן. מיהו לפ"ז כ"ש דקשיא קושית מהרש"א אמאי לא קאמר דר"י ולכן י"ל דס"ד דאפר כירה מוכן לכל מילי לכן פריך ולטעמיך לכסייה באפר כירה אלא ע"כ אתה צריך לומר דלית ליה מה שאינו שכיח הכא נמי דלית ליה עפר דר"י אעפ"י ששכיח יותר. ופריך שפיר מאי איריא ספק אפילו ודאי נמי כיון שאין אתה מוצא מה שמוכן לודאי ואינו מוכן לספק ומשני דאפי' אפר כירה אינו מוכן לספק

ומה שהקשה מהרש"א על התוספות אמאי נאיד מסברת המקשה דאפר כירה מוכן נמי לספק רק עפר דר"י אינו מוכן לספק. נראה ליישב בפשיטות דלס"ד דניחא לי' שיש לו עפר דר"י ואין לו אפר כירה א"כ ע"כ לומר דברייתא דכוי לאו מתניתין קאי דהא במתניתין תנן ואפר כירה מוכן הוא א"כ בדאית ליה אפר כירה כוי נמי שוחטין. וצ"ל בס"ד דלא קאי רק ארישא דלא ישחוט אא"כ יש לו עפר מוכן והיינו עפר דר"י וקאמר דכוי אין שוחטין על עפר זה דר"י ובודאי דחוק דלא קאי אכולה מתניתין והתרצן משמע ליה דקאי אכולה מתניתין דהיכא דיש לו אפר כירה מ"מ אין שוחטין כוי דברייתא אמתני' קאי לכן לא ניחא ליה לדחוק דבאפר כירה שוחטין נמי לכוי ובס"ד דחיק ומוקי נפשיה ורבא ס"ל דא"צ נדחוק כלל. וקאי שפיר אכולה מתני' דאפר מוכן דמתניתין נמי אינו מוכן לכוי. והדברים ברורים

וארווח לן בזה דברי רש"י לקמן ע"ב. שפירש אמאי אין מכסין אי כדר"י אי באפר כירה. ולכאורה תמוה אפר כירה מאן דכר שמיה הא מאפר קשה אפילו בלא דר"י. לכן י"ל דרש"י ס"ל דעיקר קושיא אר"י מרישא דקתני אין שוחטין ובלא דר"י ס"ד דיש לו עפר דר"י ואין לו אפר כירה וכמ"ש התוס' דודאי שוחטין וכוי אין שוחטין ולא דחיקא לי' רק שמציאות בעלמא יש. אבל לר"י צ"ל דלית ליה כלום פריך אפילו ודאי. ואף שהתוס' כתבו דמפירש"י משמע דאדיעבד פריך. אינו מוכרח כמובן. אבל מסיפא דבדאית ליה עסקינן. לא מסתבר לומר אפילו בלא דר"י שיש לו עפר דר"י ואין ו אפר כירה. וא"כ מסיפא הקושיא אפילו בלא דר"י. ומוכח לה מקושיית מהרש"א מדמשני אפר כירה ש"מ דהקושיא נמי מאפר כירה. ודו"ק היטב

ע"ב גמרא לספק מ"ט לא דקעביד גומא. כאן משמע שגם באפר כירה שייך גומא. ולעיל מוכרח לשיטת התוס' דבאפר שהוסק ביו"ט שרי לכסות בכבר שחט ע"כ הטעם משום דלא הוה גומא וליכא רק חד איסורא כמ"ש המפורשים. וכן מוכח מגופא דמתני' דאפר כירה הוה מוכן אפילו לכתחילה. וכבר הרגיש גם הפר"ח בזה. וגם בס' פ"י. והנכון לפענ"ד בזה דודאי שייך גם באפר כירה. והיינו כשהכין עפר הרבה וכשנוטל ממנו נשאר חלל באמצע. וכן משמע בר"ן דגם בקמח שייך גומא. ואי הוה הך דעביד גומא מלאכה מצד עצמה גם באפר כירה הוה אסור דמעשה הגומא נחשב למלאכה. אבל כיון דרבי אבא אמר בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. ש"מ דהגומא בפני עצמה אינה מלאכה רק מטעם שמייפה הקרקע והוה בונה. וא"כ אין לאסור אלא בעפר קרקע עולם דדמי לבנין אע"ג דאין צריך אלא לעפרה יש לאסור מדרבנן. אבל אפר כירה שאינה מקרקע עולם שרי אפילו לכתחילה שאינה דומה לבנין בשום צד וליכא איסורא בהך עשיית גומא כלל. וכן נראה לי מפירש"י לעיל שפירש בהא דרב יהודה דקמ"ל דלא אמרינן דבטלה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא. וקשה הא ע"כ איירי בעפר תיחוח שאין בו משום גומא כיון דלרב יהודה עביד ביה כל צרכו. משמע דלית ביה משום איסור וכיון שאין בו משום גומא. וגם הכינו מהיכא תיתי יתבטל לגבי קרקע הבית הא חזינן דדקר נעוץ מהני אפילו בקרקע עולם ודקר נעוץ משום הכנה. וגם ב"ה לא אסרי אלא משום גומא אבל הזמנה הוה. אלא ודאי דרב יהודה איירי אפילו אי עביד גומא באמצע כמו ששכיח בעפר צבור על מקום אחד כשנוטלין מאמצעו נשאר גומא באמצעו, ואי הוה בטיל לגבי קרקע עולם הוה שייך בו איסור גומא אבל כיון דלא בטיל לגבי קרקע לא שייך ביה איסור גומא כלל. ואף דמדברי התוס' לעיל נראה דבתיחוח לגמרי לא שייך גומא היינו אם הוא באופן כשנוטל ממנו קצת נופל לגמרי ומתמלא הגומא. אבל ודאי משכחת לה בעפר דק הרבה כמו קמח שנוטה אל הלחות קצת דכשנוטלין ממנו ישאר הגומא. והיכא דלא עפר קרקע עולם הוא שרי בכל גווני. כן נלענ"ד ברור. (ולכן דברי הר"ן שהוצרך להביא מן הירושלמי שאין איסור גומא בקמחאות. צ"ע דלפענ"ד גדולה מזו מוכח דאפילו באפר דלא קרקע עולם אין בו איסור גומא. והרי אפילו באפר כירה מוכח בהדיא דלא שייך גומא כיון דנקט במתני' דמוכן הוא). וכמו שכתבתי נ"ל ג"כ מדברי הרב"י (בסי' תצ"ח) שחילק ג"כ בין עפר קרקע עולם. אלא שדבריו מגומגמים בקושייתו על רש"י דהקשה על פירש"י שפירש בדר"י דאיירי בעפר תיחוח שאינו מחוסר חפירה. והקשה דלעיל משמע דהיכא דליכא דקר נעוץ גם בעפר תיחוח שייך חפירה. וזה אינו לפי דברי התוס' דדקר נעוץ משום הכנה. וכן השיג עליו במג"א אלא דמ"מ קושייתו דאפילו ביש דקר נעוץ אסרי ב"ה לשחוט