שמחת יום טוב ג

ביצה דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה ביצה וא"ת אמאי לא תני אוסרין ומתירין כו' עכ"ל. ואפשר ליישב לר"נ דמוקי מתני' משום מוקצה וב"ש לית להו מוקצה אי תני מתירין ה"א דיש היתר והיינו דמיירי בתרנגולת שלקחה סתם דאמרי' לקמן דף ד' תאכל אגב אמה נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת וה"א מתירין היינו ע"י שישחוט את אמה קמ"ל דתאכל מצד עצמה דלית להו מוקצה ולשאר אמוראי דמוקי בעומדת לאכילה א"כ י"ל בעומדת לגדל ודאי אסור לב"ש דב"ש אית להו מוקצה וכדאמר רב נחמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וס"ל מוקצה גם ביום טוב א"כ ע"כ בעומדת לאכילה איירי א"כ קמ"ל דתאכל היינו משום דעומדת לאכילה משא"כ בתרנגולת העומדת לגדל בצים לגדל אפרוחים בהא אסורה לב"ש דאפי' לא נפרש כדברי בעל המאור דתרנגולת איירי בלגדל אפרוחים מ"מ י"ל באם הבצים עומדים לגדל אפרוחים אפילו התרנגולת עומדת לאכילה מ"מ הו"ל הבצים מוקצים כיון שאין עומדין לאכילה לכן נקט תאכל להורות דרגילין לאכילה ודמי לפירות דאל"כ אין דמיון ביצה לפירות הנושרי דחיה אינה עומדת רק לגומעה ולהכי נקט מתניתין דראוי לאכילה ובכלל פירות הוא וכן לטעמא דהכנה היינו משום דבמעי אמה גמרה מאתמול וחזי לאכילה ע"י הכנת שבת

עוד אפשר לומר דאי נקט מתירין הוה ס"ד למאי דמסיק לקמן בעצים שנשרו מן הדקל מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן ופריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ומשני הנ"מ בדאוריי' אבל בדרבנן מבטלין וא"כ הוה ה"ד דב"ש לא התירו הביצה בעינא רק מתירין ע"י ביטול דבדרבנן מבטלין וב"ה ס"ל דדשיל"מ לא בטל לכן אוסרין. או דפליגי בביטול גופיה בדרבנן להכי נקט תאכל אפילו בעינא והיינו דוקא דנקט התירא דב"ש קודם אבל בהך דמותר השמן דנקט ר' יהודא אוסר ור"ש מתיר לא נטעי דר"ש מתיר רק לבטלו דא"כ איך פסיקא ליה לחלוק על ר' יהודא דילמא ר' יהודא בעינא הוא דאסר אבל כאן דנקט דברי המתיר תחילה י"ל דלא התירו, ו. ע"י ביטול ודו"ק

בא"ד וכ"ת אי תני אוסרין הוה משמע שאסור לעולם כו' ע"כ. ודייק בס' פ"י הא י"ל כאן בביצה דווקא הוה ס"ד דאסור לעולם משום הכנה כקושיית התוס' לקמן משא"כ בעלמא. ולי נראה דאם כוונת התוס' דלא תאכל משמע דווקא בו ביום בלא"ה לא הי' מקום לקושי' דודאי אף דלשון אוסרין שייך נמי היכא דאין איסור אלא ביומי' מ"מ עדיפא למנקט לישנא דלא תאכל כיון דלישנא דאוסרין משמע נמי לעולם אלא ודאי פשיטא דגם לישנא דלא תאכל אינו מורה בבירור שלמחר מותר רק כוונת התוס' דאין לומר דלשון אוסרין לא שייך כלל רק בדבר שאסור לעולם ולכך הוצרך למנקט לשון לא תאכל שצודק אף על מה שאינו איסור עולם ע"ז מייתי דלשון אוסרין נמי שייך בליכא איסור עולם. וא"כ ממילא טפי הו"ל למנקט אוסרין כיון דגם מלשון לא תאכל אינו משמט שמותר למחר

בא"ד וא"ת והא קיימ"ל דאף לטלטל אסור ע"כ. עיין בספר פ"י שהאריך להקשות על התוס' מנ"ל אסור הטלטול למ"ד שאסור משום משקין שזבו או פירות הנושרין ולכאורה היה נ"ל שהתוס' הוכיחו כן דלקמן מקשה מברייתא דף ו' ביצה שנולדה בשבת או ביו"ט אסורה וספיקא אסורה ופריך למ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין דספיקא דרבנן הוא וכתבו התוס' ישינים דלמ"ד משום מוקצה לא קשיא דמוקצה כעין דאורייתא וקשה לוקמה נמי כאידך מ"ד דאית לי' מוקצה דטובי תנאי איפליגי בהכי ולכן צ"ל דבשלמא לרב נחמן דליכא טעמא אחרינא רק משום מוקצה שפיר יש לומר דהברייתא לא איירי רק בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משא"כ לאינך מ"ד דמתניתין איירי אפילו בתרנגולת עומדת לאכילה א"כ ממיל משמע דקאי אמתניתין ואביצה דאיירי במתניתין שהוא אפילו עומדת לאכילה וע"ז קאי נמי וספיקא אסורה ומשמע נמי דאיירי אפילו עומדת לאכילה ופריך שפיר וא"ש מה"ט נמי מוכח (והא דאוקי אתאן לספק טריפה ולא נקט ספק מוקצה עיון דלאו בכל גווני איירי יתבאר לקמן) דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסורה בטלטול וא"ש מיהו מלשון התוס' כאן אין הכרע לומר דס"ל דלמ"ד משום משקין שזבו ופירות הנושרין יאסור בטלטול די"ל דמ"ש דקיימ"ל היינו משום דהתוס' ס"ל דנולד אסור וכמ"ש הרא"ש בשלהי מכילתין בשם ר"ת ור"י ובסוף פ' כירה כתבו התוס' דלמ"ד משום משקין שזבו ליכא איסור טלטול עיין מ"ש לקמן (דף ג' ע"ב). מיהו לקמן (דף ד') בעובדא דאשפזיכנא מבואר דאסור בטלטול אף דס"ל דנולד מותר כמ"ש בס' פ"י כאן ואפשר דביצה בקליפתה לא חזו לכלב וא"כ ממילא אסור דלא חזיא למידי וכמ"ש התוס' בפ' מפנין (דף קכ"ח) ד"ה רב. ועיין ברא"ש שילהי מכילתין כתב דר"י אסור ביצה משום משקין שזבו אפי' לטלטל כדמוכח מאושפזיכנא ובפ' כירה ה"מ לשנוי' הכי

אמנם כן לפענ"ד נראה בלא"ה טעמא אחרינא דכל היכא דאסור היום באכילה יש לאסור ג"כ בטלטול ומטעם שכתבו התוס' ריש פסחים דבחמץ החמירו להצריך בדיקה מטעם דילמא אתי למיכל מיני'. וכן מבואר בש"ס (שם דף י"א) דאיכא למגזר דילמא אתי למיכל מיני' ואפילו באיסורא כדמוכח מהא דאין נותנין כלי תחת הנר דמדמי שם לאיסור חדש דגזרינן דילמא אתי למיכל מיניה דלכך אין נאותין ממנו אע"ג דאף מסתפק ממנו ליכא רק איסורא דרבנן לדידן דקיימ"ל דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה מ"מ גזרינן כמו כן בחמץ אי לאו טעמא דמחזיר עליו לשורפו הוה גזרינן דילמא אתי למיפל מיני' ומה"ט ס"ל לר"י דא"צ בדיקה אפילו לאחר מועד אע"ג דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראיה א"כ בביטולו ליכא רק איסור דרבנן מ"מ חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה ע"ש בסוגיא. וא"כ מה"ט נראה לאסור כל איסורין שאסורין באכילה באותו יום בטלטול דילמא אתי למיכל מיניה והיינו באיסור הנוהג באותו יום לכל וכמ"ש התוס' בריש פסחים וכן מוכח שם דאפילו שאור שהוא חמץ דרבנן נמי צריך בדיקה מהאי טעמא וא"כ כ"ש שמהאי טעמא ראוי לאסור לטלטל גוף הדבר האסור פן יבא לאוכלו . וא"כ הך ברייתא דלקמן לכ"ע גם סוגיא בפרק כירה (דף מ"ח) דמוכח דשרי בטלטול היינו בקינה של תרנגולין משום דאין שייך לאסור לטלטל הכלי כיון דלא ס"ל מוקצה רק משום דאתי למיכלה סגי שלא יטלטל גוף הביצה. אבל לא נאסר בשביל זה לטלטל הכלי ולזה י"ל שכיוונו התוס' שם עיי"ש. ובהכי ניחא תירץ התוס' דנקט האי לישנא משום סתם ביצה לאכילה קאי. ולכאורה מאי תירץ הוא זה. ולמאי דפרישית א"ש דודאי מ"ש התוס' דלינקט אוסרין אין הכוונה דאוסרין משמע נמי איסור טלטול בהכרח דמצינו כמה פעמים אוסרין אף אאיסור אכילה לחוד. רק עיקר הקושי' כך דלשון לא תאכל לא משמע רק אכילה לחוד וא"כ טפי הו"ל למנקט לשון אוסרין דמשמע שפיר תרוויהו איסור אכילה וטלטול אף דאינו מוכח איסור טלטול. גם מלשון אוסרין מ"מ עכ"פ בכלל לשון זה אכילה וטלטול וסובל שניהם אבל לשון לא תאכל אינו מורה רק אאכילה לחוד ולא נכלל בו טלטול כלל וע"ז תירצו התוס' לשיטתייהו דס"ל דאי אסור מטעמים האמורים בגמרא בלי טעם מוקצה אינו אסור בטלטול רק מטעם דילמא אתי למיכל מיניה וא"כ לישני דלא תאכל עדיף טפי דלא תימא דביצה אין ראויה לאכלה חיה וא"כ אין הטלטול אטו אכילה. וקמ"ל דסתמא לאכילה קאי וא"כ מהאי טעמא יותר יש לאסור הטלטול דילמא אתי למיכלה וא"כ לשון לא תאכל מוכיח יותר לאסור הטלטול ממה שמוכיח לשון אוסרין דיש לפרש לאכילה לחוד כיון שאין טעם לאסור הטלטול אי לא ס"ל מוקצה וא"ש ודוק ועייו במ"א ריש סי' תקט"ו דא"ש בלא"ה מ"מ כתבתי מה שנראה לי לפי הסוגיא דפ' כירה ותוס' שם עיין או"ח ס"ס תרי"ב ומ"א שם. ועפ"ז