שמחת יום טוב לח

בא"ד וכי פריך ליעבד כב"ש. משמע דבדיעבד פריך שפיר דלכסיי' בדקר נעוץ אע"ג דכתבו התוס' לעיל דגם בדקר נעוץ איכא איסור גומא ולהכי אסרי ב"ה . רק בדיעבד שרי משום מצות כיסוי. וא"כ י"ל דדוקא בודאי משא"כ בכוי שהוא ספק. צ"ל דמשמע ליה בפשיטות דמשום ספק מצות כיסוי נמי שרי לחפור בדקר. אלא דתמוה לי טובא לפ"ז מאי משני אפר כירה מוכן הוא לודאי ואינו מוכן לספק ומסיק רבא דדעתו לודאי ואין דעתו לספק. ואכתי תיקשי הא כתבו התוס' דבשחט כבר שרי לכסות אף באפר שהוסק ביו"ט שלא לעקור מצות כיסוי ולא בעי דקר נעוץ רק משום תרי איסורי ובאפר כירה ליכא רק חד איסור' א"כ אפילו באפר שאינו מוכן נמי יהא מותר לכסות. דהא לא מפלגינן בהא בין ספק לודאי. ואי ס"ל לרבא לחלק דדוקא בודאי מצות כיסוי שרי אבל לא בספק א"כ ל"צ לחלק כלל שדעתו לודאי. הא בלא"ה בודאי שרי בדיעבד משום מצות כיסוי אפי' בדבר שאינו מוכן כגון שהוסק ביו"ט ליכא רק איסור מוכן וכמו כן בדקר נעוץ דליכא רק איסור גומא משא"כ בספק לא שרי איסור שאינו מוכן אפילו דיעבד ששחט כבר כיון דע"כ ס"ל הכי. ולכן צ"ל דהא דשרינן לכסות באפר שהוסק ביו"ט לא משום דטלטול מוקצה שרי רק האי מוקצה דאפר שהוסק ביו"ט כיון דאפר שהוסק מעיו"ט הוה מוכן לא מיחזי כמטלטל מוקצה דמאן דחזי סבר שהוסק מעיו"ט וא"כ לא מיחזי כמטלטל מוקצה. אבל שאר מוקצה אסור לטלטל אף לצורך כיסוי. וא"כ באמת היכא דשרי משום מצות כיסוי לא מפלגינן בין ספק לודאי רק באפר כירה כיון שאין דעתו על הספק גם הוסק מעיו"ט הוה מוקצה והוה מוקצה גמור בכל אופן ולהכי לא שרי משום מצות כיסוי כיון דבכל גווני הוה מוקצה. וזולת זה לא ידעתי מקום ליישב. ובזה מיושב מה שהקשה מהרש"א בסמוך דכיון דכתבו התוס' דמלא קופתו עפר שכיח טפי הול"ל דר"י מוכן לודאי ואין מוכן לספק ולפמ"ש א"ש. דודאי התוס' כתבו שפיר דאפר שהוסק מעיו"ט לא שכיח אבל מלא קופתו שכיח אבל ודאי אפר שהוסק ביו"ט שכיח. ולכן בס"ד לענין ודאי ס"ל דשרי לשחוט משום שיכול לכסות במלא קופתו עפר אף דאין יכול לכסות באפר שהוסק ביו"ט. ולס"ד דמקשה ע"כ צ"ל דבאפר שהוסק ביו"ט אפי' כבר שחט אסור לכסות אפי' ודאי. רק משא"כ הכא משני לפי האמת דמשום מצות כיסוי שרי לכסות אף באפר שהוסק ביו"ט וא"כ גם בס' הו"ל למשרי. וע"כ צ"ל כיון דאפי' אפר שהוסק מעיו"ט אין דעתו לספק לא שרו ליה רבנן משום מצות כיסוי כיון דאפר מוקצה גמור הוא לגבי ספק כנלענ"ד מוכרח ודו"ק היטיב. ולפ"ז אין צריך לחלק בין חד איסורא לתרי איסורי כמ"ש מהרש"א. אלא דברי התוס' לעיל כפשטן דבעינן שיהא מוכן מבעוד יום. ואפילו הוא באופן דלא עביד גומא כגון שכולה תיחוח מ"מ כיון דעפר קרקע עולם מוקצה גמור הוא לא שרי משום מצות כיסוי. ובזה ניחא מה שהקשו התוס' לקמן (דף ט' ע"ב) על ר"ת שתמה שהעולם מצריכין הכנה. והקשו דגם לב"ש בעי דקר נעוץ . ומאי קושיא דילמא גם ר"ת קאמר דאף בלי הכנה שרי בעפר שכולה תיחוח כשנוטלין ממנה אינה ניכרת הגומא. ולפמ"ש א"ש דאפילו כולה תיחוח לא שרינן עפר שהוא מוקצה לגמרי רק בהוסק ביו"ט. מיהו לשיטת ר"ת שסובר דלא בעי הכנה כלל אפילו לכתחילה. וע"כ ס"ל דשרי לב"ש דמתני' איסור מוקצה לגמרי ולא צריך עפר מוכן כלל. ולפי האמת ס"ל הכי לב"ה א"כ יש לתמוה תימה רבתא דלדבריו דשרי לכתחילה לשחוט על דעת שיכסה באפר שאינו מוכן. וע"כ הטעם משום שמחת יו"ט וא"כ אין לחלק בין ספק לודאי. וכיון דבודאי שרי לשחוט לכתחילה אפילו אם אם אין לו רק עפר הבלתי מוכן גם בספק היה לנו להתיר משום שמחת יו"ט. ומאי משני רבא דאין דעתו על הספק כיון דאפילו מוקצה גמור שרי משום שמחת יו"ט. ולכן נלענ"ד דגם ר"ת לא עלה בדעתו להתיר רק אפר כירה שגם בזמנו היו נוהגין לכסות באפר כירה כמו בזמנינו. וכיון דאפר כירה שרי לב"ה בהוסק ביו"ט בדיעבד שרי לב"ש גם לכתחילה. ולפי האמת קי"ל כב"ש בזה ולאפר כירה אין צריך הכנה לב"ש. וא"כ י"ל כמו שכתבתי בשיטת התוס' דדוקא בודאי דאפר שהוסק מעיו"ט הוה מוכן גם בהוסק ביו"ט שרי אבל לא שאר מוקצה כן נלענ"ד ודו"ק היטיב. אבל התוס' והרא"ש שלא הבינו כן צ"ע איך לא הוקשה להם מה שכתבתי וצ"ע. ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה אי הכי כו' תימא מאי אי אמרת בשלמא כו' עכ"ל. ליישב קושיית התוס' אפשר לומר דבלא"ה יש להבין איך משכחת לה שלא יהיה לו עפר מוכן הא יצטרך לבשל וע"כ צריך עצים לבשל וא"כ יוכל להבעיר האש ויהיה לו אחר חם שראוי לצלות בו ביצה. וצ"ל שעדיין אין לו עצים או שמבשל אצל חבירו וחבירו צריך לאפר ג"כ לשחוט עליו כשהוא חם. וא"כ י"ל שחבירו יש לו עפר למעלה ג"כ לכסות רק שאינו כדי סיפוק לשניהם. ובודאי שפיר י"ל ששוחט על אפר של חבירו ויש לו לכסות למעלה גם שניהם שחבירו יש לו אפר כירה שמבשל בו. וא"כ שפיר יש לומר דקאמר לכסייה בדקר נעוץ היינו אם חבירו שחט על אפר כירה למטה ויש לו דקר נעוץ לכסות יוכל גם הוא לשחוט וחבירו יכסה גם שניהם בדקר נעוץ אחר שכבר שחט. מיהו בכוי אי אפשר שישחוט על מקום דם חיה ודאית ששחט חבירו דא"כ מכסה הודאי בדם שהוא ספק לכן אי אפשר לו לשחוט הספק במקום ששחט חבירו אף שחבירו יש לו דקר נעוץ. משא"כ בודאי יוכל לשחוט במקום ששחט חבירו לכן לא קשיא ליה רק אלישנא דמוקי בלית ליה. והיינו משום דס"ל דודאי עפר דר"י שכיח טפי שיהיה לו משיצטרך לסמוך על של חבירו . וא"כ בלא דר"י י"ל כיון דאע"ג דאית ליה עפר דר"י אסור לכסות בו. שפיר י"ל שיש במציאות שישחוט ודאי ולא ספק. והיינו כשישחוט על של חבירו כנ"ל. אבל השתא דקאמרת דברייתא איירי במציאות רחוק שאין לו עפר דר' יהודה ג"כ . א"כ לא שייך לומר דבספק אין שוחטין דהא אפילו ודאי נמי אין שוחטין אם אין לו. ואף דמשכחת לה שסומך על של חבירו לא שייך לומר דוקא בספק אין שוחטין. דהא אפילו ודאי נמי אין שוחטין דכמו שתאמר שאין לו עפר דר"י אע"ג דשכיח טובא. אם כן אי לית ליה מידי דשכיח כל שכן דשייך גם בודאי אין שוחטין באין לו לסמוך על של חבירו. דאי עפר דר"י מותר מסתמא דרך כל אדם להכין לו עפר דר"י כל צרכו

בא"ד וי"ל דה"פ כו' ודר' יהודה אית ליה כו' דשכיח היא טפי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א למה אמר אפר כירה מוכן לודאי הוה ליה למימר עפר דר"י מוכן לודאי אבל אפר כירה מוכן אפילו לספק. ונראה דודאי פשיטא לן דמאי דשכיח הוה טפי מוכן ממידי דלא שכיח. אלא דס"ד דעפר דר"י אסור לעשות בו משום דבטל לגבי קרקע רק משום מצות כיסוי התירו לו ובזה עפר דר"י גרע מאפר כירה. מיהו למאי דבעי לשנויה דר"י דמותר לעשות בו כל צרכו. א"כ אי עפר דר"י אינו מוכן לספק אע"ג דשכיח טובי כ"ש אפר כירה דלא שכיח לשיטת התוס' דודאי מסתבר דמאי שכיח מקרי מוכן טפי ממאי דלא שכיח

בא"ד דהא ודאי איתא לדרב יהודה לענין שמכסה בו ודאי כו' עכ"ל. לכאורה אין לזה טעם למה יכסה בו ודאי ולא ספק. ואם הוא מחשש איסור וניתן לדחות בוודאי ולא בספק א"כ מהאי טעמא מצי לאוקמה שאין לו רק דקר נעוץ דאיכא איסור גומא או אפר שהוסק ביו"ט ולא שרי משום מצות כיסוי רק בודאי ולא בספק וגם לענין לכתחילה דטעמא משום שמחת יו"ט אין סברא לחלק בין ס' לודאי . ולולא דבריהם היה אפשר לומר דודאי ידע דיש לחלק בין