שמחת יום טוב לז

בא"ד ואור"י דמוקצה אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש . כו'. והא דבלא שחט אסור נראה דהכא לא הוה רק כמכשירין והוה כמו מכשירין שאפשר לעשותן מאתמול ולכן אסור לטלטל העפר קודם שחיטה. ואפשר שג"כ כוונת הרא"ש בבכורות במה שאוסר לתלוש הנוצה מידי דהוה אמי שאין לו עפר מוכן. והקשה המג"א עליו הא באמת גם ביש לו עפר למטה אסור לשחוט וע"כ משום שאסור לדחות יו"ט עבור זה. עיין מ"ש לעיל. ולפ"ז י"ל שאין כוונת הרא"ש להוכיח כן ממתניתין. די"ל בודאי דאסור לדחות יו"ט עבור זה. רק כוונתו כיון דבאמת טלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש ואפ"ה אסור לשחוט באין נו רק אפר כירה שהוסק ביו"ט אף דמותר האפר בטלטול לצורך אוכל נפש והכי נמי צורך נפש הוא שאי אפשר לו לשחוט בלא זה אלא ע"כ כיון דאפשר לו להכין מאתמול לא עדיף ממכשירין ולכן אסור ג"כ לתלוש הנוצה. וגם מה שהקשה מב"ש דשרו לחפור קודם לאו קושיא הוא דודאי י"ל דב"ש ס"ל דלא העמידו דבריהם באיסור גומא משום שמחת יו"ט ולא בא הרא"ש רק לסתור סברת הרמב"ן שסובר שמה שהותר לאחר שחיטה לצורך אוכל נפש הותר נמי קודם שחוטה דא"כ כיון דאחר שחוטה שרי לטלטל העפר לצורך אוכל נפש ג"כ קודם שחוטה היה לנו להתיר כיון שיש בו צורך אוכל נפש דלא סגי לשחוט בלא"ה אלא ע"כ כל מה דעביד קודם שחיטה מקרי מכשירין. ואף דהרא"ש נקט לא שרי לחפור בדקר היינו משום דס"ל בפשיטות דאיסור גומא לא עדיף מאיסור מוקצה דהא בתרווייהו שרי בשחט כבר והך איסורא שרינן. וא"כ ודאי כיון דמוקצה שרי לצורך אוכל נפש גם איסור גומא לא עדיף מיניה כדמשמע בשמעתין דשניהן שוין. ושפיר מייתי הרא"ש לסתור סברת הרמב"ן ודוק

והב"י והרמ"א בסימן תצ"ח סט"ו כתבו בהדיא דעדיף לכסות בדקר נעוץ מבעפר שהוסק ביו"ט והטעם י"ל דאיסור גומא הוה מלאכה שא"צ לגופה ומקלקל ג"כ משא"כ באפר שהוסק ביו"ט הוה מוקצה וזה אינו לצורך אוכל נפש דאע"ג דלא מכסי שרי באכילה. וכתב הב"י שכן משמע בטור ורא"ש. ולפ"ז שפיר הוכיח הרא"ש ממתניתין דאסור בדקר נעוץ שאין מוקצה משום איסור גומא לחוד והיה לו להתיר בשביל אוכל נפש כמו איסור מוקצה לחוד

בתוס' בד"ה ואמר ר"י כו'. וא"ת מה בא להוסיף כו' עכ"ל ואפשר לומר דאדרבה קשה מאי קמ"ל הברייתא מותר לכסות בו הא בשביל מצות כיסוי אפילו אפר שהוסק ביו"ט שהוא מוקצה נמי שרי לשיטת הירושלמי ואמאי קמ"ל בזה דמותר לכסות בו הול"ל רבותא טפי דמותר לשחוט עליו. וצ"ל לשיטת הירושלמי דקאי אהא דאם ראוי לצלות בו ביצה מותר ואם הכניס עפר לגינתו מותר לכסות בו אפילו יש לו אפר שראוי לצלות והיינו כדרב יהודה דמוכן הוא לכל צרכו וא"כ אי לאו דאמר רב יהודה דמוכן הוא לכל צרכו ה"א דמילתא באפי נפשה הוא וא"כ מוכח דאינו מוכן הוא רק דבשביל מצות כיסוי שרי מוקצה כמו באפר שהוסק ביו"ט. וזה קרוב לתירוץ התוס'. ובהכי ניחא דקשה איך אפשר דבשביל מצות כיסוי דשרי דוקא א"כ האיך נקט אפר שהוסק ביו"ט אסור הא שרי משום מצות כיסוי. אלא ודאי באמת המ"ל דאסור אפר שהוסק ביו"ט ודוקא הכניס עפר שרי. אבל השתא דקמ"ל ר"י דשרי לכל צרכו ע"כ מתפרשא הברייתא אפילו יש לו אפר שרי לכסות בכך והיינו כדר"י

בא"ר אי נמי יש לומר דהתם לא איירי אלא כדי לכסות בו כו' עד כאן לשונו. וקשה לפי מה שכתבו התוס' דאפר שהוסק ביו"ט נמי מותר לכסות אם שחט. וא"כ אי ברייתא איירי כדי לכסות דוקא. איך קתני באפר שהוסק ביו"ט אסור. הא כדי לכסות מותר. ולפמ"ש בסמוך א"ש. דהברייתא ס"ל כתנא דאית לי' מוקצה. ובאפר שהוסק ביו"ט אסור. ובהכניס עפר לגינתו מקיל משום מצות כיסוי. אמנם אכתי קשיא לי על התוס'. הא ע"כ צריך לחלק בין לגינתו ולחורבתו לעפר דרב יהודה. דהא מר זוטרא אמר והוא שיחד לו קרן זוית. ולא אמר דבריו על ברייתא דהכניס עפר. א"כ ע"כ לגינתו לא בעי יחוד וא"כ מאי קשי' להו להתוס'. הא ע"כ לגינתו ולחורבתו קיל טפי וכפירש"י. ולדבריו ניחא דשם שיש הרבה לא בטל לקרקע אבל מלא קופתו בעי יחוד דלא לבטול לגבי קרקע. וכן בפוסקים ובש"ע ( סימן תצ"ח) לא כתבו יחוד רק במלא קופתו. ונראה דלהך תירוצא ס"ל להתוס' דהכניס עפר לגינתו גרע טפי מהך דרב יהודה ולא מהני ביה יחוד רק לכסות בשביל מצות כיסוי הוא דקיל ולא בעי יחוד משום מצות כיסוי וא"כ כ"ש בעפר דרב יהודה דבשביל מצות כיסוי לא בעי יחוד ואפילו לא יחד מותר לכסות בו. ואפשר דמותר לכסות היינו אפילו לשחוט ולכסות בו לכתחילה משום שמחת יו"ט

בתו' בד"ה ואי איתא וכו' משמע דקאי אסיפא כו' וכי פריך הש"ס ליעבד כב"ש עכ"ל. וק' למה הזכיר כלל דקר נעוץ כיון דבאפר כירה שרי אפילו לכתחילה. ואפשר לומר דודאי קאמר לכסייה בדקר נעוץ לב"ש ר"ל דלב"ש דקשיא לכסייה בדקר נעוץ קושיא נמי לב"ה. דהא קשה בלא"ה מאי קשיא מדקר נעוץ הא אכתי איכא איסורא משום גומא ופטור אבל אסור. א"כ י"ל בודאי התירו ולא בספק דבודאי איכא מצות כיסוי בודאי משא"כ בספק. מיהו לב"ש דמתיר דקר נעוץ לכתחילה לשחוט דלא שייך מצות כיסוי. וע"כ לומר משום שמחת יו"ט כמ"ש התוס' לעיל. וא"כ אפילו לב"ה מוכח דבדיעבד אפי' בספק מכסין בדקר נעוץ דאל"כ איכא עוד קולי ב"ש וחומרי ב"ה דלב"ש מותר לשחוט כוי ביו"ט ולב"ה אפילו דיעבד אסור. ולא הוה בכלל מאי דפליגי בודאי דב"ש ס"ל דיחפור בדקר דבהא ב"ה מודו דבדיעבד מותר לכסות ובכוי אפילו בדיעבד אסור. א"ו אין חילוק לענין דיעבד דב"ה ס"ל בדיעבד מותר גם בספק וחד פלוגתא הוא. והקדים הש"ס לכסייה בדקר נעוץ לב"ש לאקשויי נמי לב"ה מדיעבד

בא"ד משמע דקאי אסיפא כו' עכ"ל. וקשה אמאי לא מקשה מרישא דאין שוחטין. ואפשר דמרישא לא פסיקא ליה לאקשויה די"ל דודאי יוכל להבעיר עצים שיהיה לו עפר מוכן דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דמ"מ איכא צורך משום ודאי דוקא משא"כ בספק אין יכול לכסות. משא"כ בסיפא דנקט אין מכסין משמע דהכיסוי אפילו בלא הבערה אסור

בא"ד וכי פריך הש"ס ליעבד כבית שמאי עד כאן לשונו . ולפי מה שכתבו התוס' לעיל לחד שינויא דלב"ש אין מכסין באפר כירה. א"כ י"ל דהכי קאמר לכסיי' באפר כירה והיינו לדידן דקיימ"ל דמכסין באפר. ואפילו תדחה ותאמר דאתי' כב"ש דאין מכסין באפר כירה א"כ לכסי' בדקר נעוץ ולא קאמר רב דממנ"פ קשה. וא"ש גם לפמ"ש הרמב"ן במלחמות דלרב יוסף דלב"ש שרי לחפור ולכסות . גם ב"ה י"ל דמודו באם יש לו עפר למטה ששוחט לכתחילה. ועל עפר שלאחר שחיטה מודו דיחפור בדקר ויכסה. ולפ"ז צריך לומר הא דאסרי ב"ם לשחוט אע"ג דמתני' איירי בדקר נעוץ בעפר תיחוח וא"כ יכול לשחוט לתוכו ולאחר שחיטה גם לב"ה יחפור בדקר. צ"ל דמיירי שאי אפשר לו לשחוט באותו מקום. אבל באפשר לו לשחוט במקום העפר תיחוח גם לב"ה שרי. וא"כ א"ש דפריך ולכסיי' בדקר נעוץ היינו כשיכול לשחוט באותו מקום ועפר שלאחר שחיטה גם לב"ה שרי לחפור בדקר. וא"ש ולק"מ. אלא דלשון המבנה אינו נוח לפי דברי הרמב"ן דמאי אירי' דנקט שאם שחט הא בשחט ע"כ יש לו עפר למטה. וביש עפר שוחט אפילו לכתחילה גם לב"ה. ואפשר דמתני' ששחט בלא עפר למטה ויחפור בדקר ויכסה היינו שיגרור הדם ויתנו בעפר למטה. וכמו שכתב המג"א בסי' תצ"ח. ועיין בסמוך :