שמחת יום טוב לו

שם שפירש ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוה חופר גומא ע"כ . משמע מה שנוטל עפר תיחוח לא מחשיב גומא כיון שאינו ניכר בקרקע הקשה סביביו

ובהכי ניחא דפריך לקמן לכסיי' בדקר נעוץ. והקשו התו' אי קאי אלכתחילה הוא דלא כב"ה. ולפמ"ש ניחא דכל דקר נעוץ לב"ה הוא משום הכנה וא"כ ע"כ באופן זה מכין להיות מוכן לכיסוי אפילו לכתחילה ואם דעתו לשחוט חיה ע"כ מכין עפר תיחוח הרבה רק דמתרמי ששחט יותר ממה שחשב לשחוט עד שלא נשאר לו תיחוח לגמרי רק קשה סביבותיו כיון דע"כ מציאות דקר נעוץ לב"ה הוא שיוכן לגמרי שפיר מהני נמי לב"ה דקר נעוץ דע"כ להכי מכינו ואם עדיין לא שחט כלום מסתמא הכין הדקר שיהיה די עפר לשחוט בו היה ג"כ. וע' בסמוך

בתוס' בד"ה ואינו צריך כו' ותימא דא"כ פטור אבל אסור וי"ל משום שמחת יו"ט התירו. בספ"י תמה ע"ז דלקמן (דף ט' ע"ב) דרמי ב"ש אב"ש גבי שמחת יו"ט ומשני ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. משמע דבדקר נעוץ ליכא שום איסור דאי טעמא דב"ש משום שמחת יו"ט הדק"ל דב"ש לקולא. ומתוך כך ביקש לומר דלב"ש ליכא שום איסור וצ"ל לדבריו דב"ש וב"ה פליגי בגוף האיסור דלב"ש ליכא שום איסור ואפי' בלא שמחת יו"ט שרי. ולא נהירא כלל דא"כ היכא פליגי רבה ורב יוסף לעיל דלרבה בליכא עפר למטה לא ישחוט דחיישינן לאמלוכי ואם איתא דליכא שום איסורא בזה מאי קאמר רבה וגם רב יוסף משמע בהדיא דלא שרי רק משום שמחת יו"ט משא"כ אי ליכא שום איסורא אמאי חיישי דילמא ממליך אף דב"ש חיישי לקמן (דף י"א) גבי מדוכה ומדוך לאמלוכי היינו במלתא דטריחא אבל בטלטול בעלמא כגון טלטול העפר ודאי לא חיישי לאמלוכי אי מותר בטלטול כגון הכא דהא משמע דבאפר כירה בין לב"ש בין לב"ה שוין הן וכי היכא דבאפר כירה שרי לב"ה בכל גווני הה"ד לב"ש ואי לא ס"ל שום איסורא בדקר נעוץ הו"ל ג"כ כאפר כירה ושרי וגם אמאי נקט יחפור הלא לא שייך חפירה כלל רק בשביל הטירחא דטלטול. ועוד דלשיטת ר"ת דמפיך הך דהכא ולפלוגתא דרבה ורב יוסף לב"ה ואי ליכא שום איסורא למה לא שרי לחפור לשחוט. אלא ודאי ברור כדברי התוס' דאיכא עכ"פ איסורא דרבנן רק משום שמחת יו"ט התירו ולקמן צריך לפרש הכי ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא התם דאיכא דקר נעוץ וליכא רק איסורא בעלמא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה בהא הוא דמיקל ב"ש משום שמחת יו"ט ולא גזרינן שמא יחפור לצורך שיהא צריך לגומא דכיון דאיכא דקר נעוץ מבעוד יום אית ליה היכירא דלא שרי רק לצורך העפר משא"כ בהנהו דלקמן ס"ל דחמירין טפי ואין להתירן משום שמחת יו"ט. ועוד נ"ל דלרבה לעיל דלא שרי ב"ש רק באיכא עפר למטה וא"כ מתני' למאי דמוקמינן דאיירי בדקר נעוץ ועפר תיחוח א"כ ודאי ס"ל דלכתחילה שוחט לתוך העפר התיחוח רק שצריך לחפור בדקר לכסות למעלה ולרב יוסף צ"ל דשרי בכל גווני משום דלפעמים אי אפשר לו לשחוט באותו מקום וא"כ אתי לאמנועי משמחת יו"ט לאחר שחיטה וב"ש דאמרי יחפור בדקר היינו לאחר שחיטה רק דב"ש שרו לכתחילה לשחוט בעפר תיחוח אף שיודע שעתיד לחפור אחר שחיטה. וא"כ י"ל דהא הרא"ש בבכורות פ' הלוקח בהמה מביא ראיה שאסור לתלוש הנוצה מן הצוואר קודם שחיטה דמה שעושה אחר שחיטה מקרי צורך אוכל נפש אבל קודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין מידי דהוה אמי שאין לו עפר מוכן שאסור לו לשחוט עיי"ש . וא"כ י"ל טעמא דב"ש דחשיב ליה אוכל נפש ממש ולהכי שרי אפילו לכתחילה לחפור בדקר והיינו לשחוט ע"מ שיחפור בדקר לאחר שחיטה משום דהוה אוכל נפש ממש שאי אפשר לו לשחוט ולאכול מבלעדי זה וניהו שאסור לעשות לו החפירה קודם שחיטה משום שעדיין אין ראוי לאכילה כמ"ש הרא"ש מ"מ התירו לו אף שידוע שיצטרך לו לחפור לאחר שחיטה כיון דמלאכת אוכל נפש שרי לאחר שחיטה. וא"כ אתי שפיר לקמן דאי הוה סרי ב"ש לחד נפוץ לחפור והיינו בלא שום הכנה שפיר הוה מוכח דקולא משום שמחת יו"ט אבל כיון דב"ש לא שרו רק ביש לו דקר נעוץ והיינו בעפר תיחוח ומה שמתירין לו שיעשה לאחר שחיטה מקרי צורך אוכל נפש והוה כמו שחיטה ובישול ועיין מג"א (סי' תצ"ח) ולכן שרי אלא דב"ה ס"ל דאף דבעלמא שרי לאחר שחיטה מה שהוא לצורך אוכל נפש והיינו משום דגם אחר שחיטה יש בה לצורך אוכל נפש כגון תלישת נוצה וכה"ג משא"כ הך דחפירה ניהו דאסור לשחוט כשאין לו במה לכסות היינו משום דקודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין וכמ"ש הרא"ש שם. ולאחר שחיטה נסתלק הצורך אוכל נפש דהא שרי לאכול בלי כיסוי. ובזה מיושב קושיית המג"א (סי' תצ"ח) שהקשה על הרא"ש דא"כ מי שיש לו עפר למטה ישחוט. ולפמ"ש לק"מ דב"ה בודאי ס"ל דגם לאחר שחיטה אין להתיר כיון דתו ליכא צורך אוכל נפש. רק דאי הוה שרי בכל דוכתי לעשות מלאכת אוכל נפש אף קודם שחיטה כגון תלישת נוצה הוה א למשרי ליה אף לכתחילה נמי חפירה כגון דלא מצי לשחוט בלא"ה. אלא ודאי כל שהוא קודם שחיטה לא מקרי רק מכשירין וא"ש. מ"מ ב"ש שפיר י"ל דהיינו טעמייהו דשרי בדקר נעוץ ומתירין לו לו לכתחילה אף שיצטרך לחפור אחר שחיטה דכ"ז בכלל צורך אוכל נפש ובודאי שרי. רק לרב יוסף לעיל דשרי לחפור קודם צ"ל טעמא דב"ש משום שמחת יו"ט. והיינו כמסקנא לקמן דמוחלפת השיטה יהיה הפירוש איך שיהיה שפירש טעמא דמתני' משום שמחת יו"ט. וסוגיא דלקמן כרבה. ודו"ק

בתוס' בד"ה ה"ק ואפר כירה כו' תימא כו' ב"ש אומרין אין מכסין באפר עכ"ל. הא דלא הקשו התוס' הקושיא במתני'. וי"ל דבמשנה מצינן לפרש דבהא תליא פלוגתא ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל להתיר משום שמחת יו"ט לחפור בדקר והיינו משום ששכיח שצריך לחפור בדקר כיון דאין מכסין באפר שכיח שצריך לעפר ביו"ט אבל לשיטתיה ס"ל דמכסין באפר א"כ רוב פעמים יש לו לכסות ומשום פעמים דאין לו אפר לא התירו די"ל דלא שכיח שלא יהיה לו אפר כירה ואי מתרמי פעמים לא התירו אבל השתא דחזינן דהש"ס דחק להגיה ואפר כירה ואי ס"ל להש"ס דתליא בכך שפיר י"ל בפשיטות דב"ה מאי טעמא לא התירו לחפור בדקר בשביל שאפר כירה מוכן הוא ולא שכיח שיצטרך לחפור בדקר א"כ ע"כ ס"ל להש"ס שאין פלוגתא דבית שמאי וב"ה תלוי בכך מקשו התו' שפיר. ודו"ק

בתוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' ועוד דליכא מאן דפליג דאפילו ר' שמעון מודה כו'. הקדימו זה כדי להקשות אח"כ איך מסלקין אפר הכירה. דבל"ז הוה מצי למימר דהיינו משום דקיימ"ל כר"ש. ומ"מ לפענ"ד אפשר דדוקא ר"י לשיטתיה דס"ל מוקצה כרבי יהודה אבל למאן דפסק כר"ש ס"ל דזה לא מקרי נולד גמור דהא כשהיה האפר חם שראוי לצלות בו ביצה ראוי לטלטול ולאחר שנצטנן לא הוה טפי ממוקצה. וכן נראה מדברי הר"ן דלא הוה רק מוקצה. אלא דלשיטת הרי"ף וסייעתו דקיימ"ל ביו"ט כר"י צ"ל כמ"ש התוס' דלצורך אוכל נפש שרי. ועיין בסמוך

בא"ד וא"ת והאיך אנו מסלקין אפר הכירה כו' עכ"ל . ואפשר לומר דבשעה שהתנור חם אפשר שיתחמם מחום התנור ויהיה ראוי לצלות בו ביצה ומותר בטלטול רק מיירי כאן שאין לו אש בתנור דאל"כ יוכל לכסות באפר שהוסק חם. ולפמ"ש התוס' שמותר לטלטל אפר בשביל אוכל נפש אפשר דמותר נמי לשחוט אם יצטרך לטלטל האפר בשביל אוכל נפש. ואפשר דוקא גריפה שהוא טלטול מן הצד שרי ובשביל שצריך טלטול מן הצד לא נתיר טלטול גמור לצורך כיסוי :